>> צפו בכל התוכניות של ערוץ האופנה הישראלי ב-HOT
"אובייקט" היא מילה שעינת לידר, ראש המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, וקלודט זורע, ראש המסלול לאופנה באותה מחלקה - אוהבות מאוד לגלגל על הלשון. אובייקט ולא בגד, חלילה. אנו לא מכירים הרבה נשים (ואנשים) שיש להם אובייקט לבוש בארון, אבל כאלה שלובשים בגדים אנחנו מכירים לא מעט. תקראו לנו קטנוניים, אבל אנחנו נדרשים שוב ושוב לסמנטיקה של המחלקה בבצלאל. ראשית, כי הם נדרשים לה בעצמם. שנית, כי במקום שבו עושים בעיקר אובייקטים, הסיכוי לאתר בבצלאל אופנה רלוונטית - לבישה או לא - הוא כמו הסיכוי למצוא גז מול חופי עזה. פוטנציאל יש, תקציב יש. השאלה כמה זמן ייקח עד שיהיו גם תוצאות בשטח.
31 בוגרי המחלקה הציגו אתמול (שלישי) את עבודות הגמר שלהם, בתצוגה אינטימית בגלריה בצלאל בירושלים. התצוגה עצמה יישרה קו עם מקבילותיה העכשוויות המתקיימות בעולם: מסלול שטוח ומדוגם עם שני פסי אור דקים שנתלו על קונסטרוקציות מתכת, שיצר האמן דוד אופנהיים, וידאו ארט של העבודות שיצר רם מצא, ופסקול משובח של אביעד פינקלשטיין ודוד אופנהיים. על המסלול צעדו הסטודנטים כולם, כולל הבוגרים במחלקת הצורפות, אשר לרוב הציגו את העבודות תלויות על בגד חלק ונקי, או שאחזו את העבודה ביד. למרות הרעיון היפה, הסיכוי לראות משהו או להתרשם מהעבודה, קלוש.
>> מה חשבנו על תצוגת הגמר של שנקר
משנה לשנה אומנם ניכר שינוי מבורך במחלקה לאופנה בבצלאל, אולם קשה שלא להצביע, שוב ושוב, על הבעיות שמהן היא עדיין סובלת. רוב העבודות שהוצגו במסלול לאופנה היו ברמה נמוכה של עשייה ופיתוח רעיוני, ובמקרים מסוימים, גם נטולות הקשר אופנתי.
אולי צריך להזכיר לסטודנטים ולמרצים הנכבדים במחלקה, שאופנה היא לא רק לבוש או עיצוב נטו, אלא תעשייה שמניעה את עצמה מכוח האינרציה של הצגת קולקציות עונתיות. מחלקה המתקראת "צורפות ואופנה" חייבת להיות קשובה לתעשיית האופנה הישראלית והבינלאומית. גם אם היא בוחרת לבקר את עולם האופנה דרך עבודות גמר מתריסות ולהציע קול אחר, ביקורתי ואוונגרדי, על העבודות להיות רלוונטיות ולייצר אסתטיקה חדשנית ומקורית באמת.
ובכל זאת, מתוך 31 עבודות גמר, הצלחנו לאתר שלוש עבודות מבטיחות. כאלה שעומדות במבחן האופנתי ומספקות מבט נוסף, מעניין ומקורי על אופנה. עבודות שמצליחות לפרוץ אל מעבר למחסום הקונספטואלי, ומביאות הצעת לבוש שיש בה גם אמירה וגם סגנון. הופתענו לגלות כי בדומה לשנה שעברה, העבודות הטובות ביותר בבצלאל היו ממחלקת הגברים. אולי לפחות בתחום הזה, מתעלה מחלקת האופנה בבצלאל על שאר המחלקות.
מי: פלורי ויטל
מה: תחת השם "טרנספורמציה עירונית" יצרה ויטל שני דגמי נעליים, האחד עשוי ארבע יריעות עור שחורות הנאספות בקשירה לכדי מגף, השני עשוי מדגם בסיס של נעל, שפורק והורכב מחדש בטכניקה דומה.
למה אהבנו: למרות שנדמה כי בין ההשראה של ויטל, על שיטוט במרחב האורבני על צורותיו הגיאומטריות, למוצר עצמו ישנו קשר קלוש בלבד - התוצאה הסופית מרשימה. ויטל יצקה רעיון חדש לעיצוב נעליים, במעבר ממשטח של דו ממד עם תבנית לכף הרגל, לאובייקט תלת ממדי, שיכול להפוך בעתיד למוצר מסחרי.
מי: הלה פיינברג
מה: קולקציית בגדי גברים תחת השם One Of, הבוחנת את המתח שבין ההיבדלות לבין ההיטמעות של הפרט בחברה. פיינברג, יוצאת קיבוץ, ביקשה לעסוק בפרט אל מול הקבוצה באמצעות יצירת בגדי גברים מחויטים. ז'קט מחויט שחלקו האחורי מתרחק מהגוף לכדי מראה קוקון מעוגל, הוא דוגמה לבחירה בפריט מוכר, תוך הענקת פרשנות אישית מקורית. כל הדוגמנים צעדו בנעלי צבא, שהופרדו מהסוליה וננעלו במהופך, כך שפנים הנעל הפך לחוץ. במבט כללי נראה שהבוגרת הטרייה שאבה השראה מרחובות ירושלים, שכן הפריטים חשפו אלמנטים מרב התרבותיות המזוהה עם עיר הקודש: שרוואלים ערביים, גלימות נוצריות, חליפות מחויטות האופייניות לחרדים ועוד.
למה אהבנו: הקולקציה מצליחה לטפל בנושא קונספטואלי, תוך שמירה על רלוונטיות ואופנתיות. משחקי הפרופורציות של מערכות הלבוש יצרו שפה חדשה של בגדי גברים ומראה עדכני שהיינו שמחים לראות יותר באופנת הגברים המקומית.
מי: הד מיינר, בעלה של הזמרת ריף כהן
מה: מערכות לבוש לגברים תחת השם "ספרא וסייפא" (ביטוי ארמי נודע שמשמעותו מלומד ושודד דרכים). כדאי להתעכב על שם העבודה, כיוון שהיא מאירה במקצת את הדואליות שמופיעה גם בבגדים. הביטוי ספרא וסייפא נפוץ כיום בעיקר לציון אדם לשבח, על יכולתו לשלב בין שני דברים שונים ומנוגדים זה לזה - הספר והסייף. אולם במקורות התפיסה היתה הפוכה, שאין אפשרות לשלב בין שני עולמות סותרים. מיינר עשה בחוכמה כשהצליח לקחת דברים מנוגדים ולשלב אותם בהרמוניה, כמו בעליונית שאמרות שרווליה פרומים, אבל חלקה התחתון עשוי לעילא עם סרט אלכסוני; או במקרה של סגירת כפתרה אחורית של חולצה, שנראית כאילו אומצה מהמלתחה הנשית, אבל קיבלה אצל מיינר משמעות גברית חדשה. העבודה היתה מדויקת להפליא והורכבה ממערכות לבוש שחורות עם נגיעות של ירוק לטאה, שסיפקו מבט אחר ועכשווי על אופנת גברים. מיינר יצר גם אביזרים משלימים, כמו תיקי גברים בעלי מראה של נרתיקי טליות עשויים קטיפה, ונעליים סגורות החושפות טפח מכף הרגל, אשר עוצבו בהשראת נעליים מהתקופה הביזנטית.
למה אהבנו: כי מדובר בקולקציה הטובה ביותר שהוצגה בבצלאל השנה, ואחת מקולקציות הביכורים המרשימות שראינו בכלל בשנים האחרונות. הקולקציה הדוקה, מדויקת, אינטליגנטית ועשויה ברמה טכנית גבוהה. אבל יותר מכול, מיינר הצליח ליצור עולם שלם - מהבגדים שדיברו יחד באותה השפה ועד לדוגמנים, כולם חברים של המעצב, שנראו כמו החבורה הכי נכונה בשכונה. אין לנו ספק כי אילו מיינר היה מציג את עבודתו באחד משבועות האופנה האחרונים לגברים באירופה, היא היתה עובדת גם שם, ובכבוד רב.