בדרך לקונצרט עוברים באינטל

"זו לא חצר, זו לא רחבה, זו לא כיכר. ברגע שזה חי ומלא באנשים, זה פשוט הופך למקום", מתאר אדריכל הנוף ישראל לדרמן את קדמת הקונסרבטוריון המחודש של תל אביב, בעודו עומד בין עצי הפיקוס הוותיקים. יום קודם לכן, נצפה כאן אחד השכנים שיצא לטייל עם בתו הקטנה, והיא ניגשה לבריכה האקולוגית וביקשה לטבול בה את רגליה. "זאת חצר נהדרת", העיד האב, "לפתע יש מקום לצאת החוצה ליד הבית – ובכל יום אחר הצהרים היא מלאה אנשים". החצר הנעימה היא התוצאה המוצלחת ביותר של חידוש הקונסרבטוריון הישראלי, שייפתח מחר (ב') לאחר שיפוץ ממושך.  

"לפני מספר שבועות התקשרה אליי מורה מבית ספר לאמנויות, שרי גל, שערכה מחקר על בתי עולים בתל אביב, ושאלה אותי אם יש לי קשר ללרמן שבתמונה", צוחק רפי לרמן, אדריכל השיפוץ של הקונסרבטוריון, כשהוא מתבונן בתמונה הישנה שבה מצולם אביו, אליהו, המנהל האדמיניסטרטיבי של "בית חולים ירקון". העבודה של אביו, שהביאה את משפחת לרמן לעקור מירושלים לתל אביב, הייתה ההיכרות הראשונה של הבן עם המבנה.

רפי לרמן מתרשם מהתוצאה, בסוף השבוע. חיבור משפחתי (צילום: נעמה ריבה)

אחר כך הפך בית החולים לבית יולדות ולבית ספר לאחיות. ב-1953 עבר בית היולדות לתל השומר, ובמבנה מוקמה אכסנייה לחיילות. לימים הבניין נעזב, עד שבשנות ה-80 הוא נבחר לאכלס את הקונסרבטוריון העירוני, בפרויקט שאותו תיכנן רפי לרמן עצמו. למבנים המנדטוריים התוסף אולם קאמרי, שתוכנן בסיוע יועצת האקוסטיקה רושה מלצר. ב-2003 ניבעו סדקים שאילצו לפתוח בשיפוץ מקיף של הקונסרבטוריון, אך ההמשך לא הותיר זכר מהמבנה ההיסטורי: "לאסוננו, או למזלנו, הבניין החל לשקוע", מספר לרמן, "וב-2009 הוחלט להרוס את כל הבניינים המנדטוריים ולתכננם מחדש".

המבנה החדש, ששטחו 6,000 מטרים רבועים, מומן על ידי קרן אריסון והעירייה. הוא מנסה להתחקות אחר המבנה ההיסטורי - היסודות מבוססים על הקונסטרוקציה הישנה, תוך התחשבות בדרישת העירייה לשמירה על הפרופורציות והגבולות המקוריים – אך לא השאיר ממנו דבר. חובבי המוזיקה יגלו שהכניסה הראשית מרחוב שטריקר, שגם העניקה למוסד את הכינוי המקוצר "שטריקר", הפכה עכשיו לצדדית; ואילו רחבת הדשא עם הבריכה הקטנה, שנפתחה ברחוב לואי מרשל הסמוך, היא הכניסה הראשית.

• ומה קורה בינתיים בהיכל התרבות? Xnet מציג את עתיד ההיכל
• הלם בהיכל: אולם הקונצרטים של איינדהובן לא דומה לכלום
  

נוקשה בחוץ, חם בפנים

"נעשה כאן ניסיון לשחזר טקסטורה עירונית בלי לשמר את המבנים עצמם", אומר לרמן, אלא שלמרות השמירה על צורת האות ח' ועל הסכימה העירונית, המבנה לא מעורר שום אסוציאציה מוזיקלית (קישוט של תווים על אחת הגדרות הוא ניסיון פשטני להזכיר מה ייעודו של המבנה). למעשה, מדובר במשרדי חברת היי-טק שהוצנחו בשכונה השקטה, מבלי שהתכולה האמנותית תקרין טיפה של רוך על העוברים ושבים בחוץ. הרומנטיקה והפשטות של הצפון הישן נמחקה, וכעת היא נשלטת על ידי צו האופנה המשולש: פלדה, אלומיניום וקירות מסך מזכוכית. קירות המבנה הגבוהים מזכירים חומות אבן, שמשולבים בהן עמודים עגולים מחופים מתכת. עיצוב החזיתות שואב את ההשראה מאזורי ההייטק של עתידים, קרית אריה והרצליה פיתוח. רק החצר הירוקה והמשופרת נותרה כדי להזכיר את עברו של המקום.

הקיפאון והקווים הנוקשים מתרככים ומתחממים כשנכנסים פנימה. פרטי הבניין מוקפדים ונראה כי כל הנמכת גבס הייתה מחושבת. חדרי הכיתות (הן היחידניות, הן הקבוצתיות) כמו מרחפות באוויר, ומופרדות באופן שאינו נגלה מיד לעין. כל כיתה מונחת על פלטת בטון, ובינה לבין הסובבות אותה יש הפרדה של 10 סנטימטרים. הדלתות המובילות לכיתות נצבעו באדום "כדי שיהיה שמח", לדברי לרמן.

אולם "רן ברון" הוא אולם הקלטות קטן, שיאכלס 80 עד 100 צופים-מאזינים. כל האלמנטים בו מחופים בקורות ובמשטחי עץ אלון, חלקם ניידים וחלקם קבועים. חלון עגול גדול מחבר אותו עם אולם הקונצרטים הגדול. "כל הבניין מרובע ולכן רציתי שיהיה משהו עגול", מנמק האדריכל. האולם המרכזי מכיל 320 מושבים – 40 מקומות פחות מבעבר, לטובת נוחות היושבים - ובמרכזו במה אליפטית. קונסרבטוריון נבחן בראש ובראשונה לפי האקוסטיקה בו, ול"שטריקר" יצאו מוניטין של אולם משובח. "רושה מלצר נתנה בזמנו את הפרשנות המלאה לגוון הצליל ולתהודה, והשבחים היו לא מעט בזכותה", מספר לרמן בערגה על יועצת האקוסטיקה הקודמת. האולם היה כה מוצלח עד שהוחלט לשחזר את אופיו ותוכניתו במבנה החדש. בימים הקרובים יתברר אם הבניין מכבד את המורשת (יועץ אקוסטיקה: שמעון גרינבאום).

שלומי שבן, שלמד כאן לנגן פסנתר, מזכיר את הקונסרבטוריון בשיר הבא:

בין האולם החדש לאולם הישן יש דמיון עז, הניכר בקו המתעגל מעל לבמה ובפרופורציות. הקיר סביב הבמה בנוי מקורות עץ אלון צרות, שבחלקן התחתון נשענות על חומרים בולעי-קול. הקורות האלגנטיות נמשכות מעלה, במקביל למעבר, ומשמשות כמעקה. את תקרת הבלוקים המקורית החליפה תקרת גבס. "זה היה סיכון שלקחנו", אומר לרמן, שבסיור איתו, שלושה ימים לפני חנוכת הקונסרבטוריון, אינו מסתיר את התרגשותו, שולף מצלמה  ומתעד. את ההחלטות שלו ישפטו ממחר המאזינים והמבקרים חדי השמיעה וחסרי הסובלנות לפשרות.

המאפרה הפכה לשדרה מתוחזקת

בחזרה לחצר, שפעם נכללה בתוך המבנה וכעת הוצאה ממנו לטובת הציבור הרחב. שדרת הפיקוסים עברה טיפול יסודי, מאחר ש"שורשי העצים הפכו למאפרה ומרוב שורשים כבר לא נותרה אדמה", לדברי אדריכל הנוף ישראל לדרמן שתיכנן את הפרויקט. השורשים נחשפו ונגזמו, מי התהום מסייעים להם להתאושש, וכל פיקוס הוקף באריחים קטנים במסגרת לא אחידה – שלא כמקובל לפי התקנות הכפייתיות של עיריית תל אביב יפו. מדי פעם מבצבץ מתוך פקעת השורשים ה"סוקל' של הגדר ההיסטורית, עדות למה שהיה כאן פעם.

לדרמן מציין כי לנגד עיניו עמדה תוכנית גדס (ששירטטה את תל אביב כעיר גנים בין רחוב אבן גבירול לים), "עיר שלכל אורך רחובותיה ושדרותיה הציבוריות יש שטחים ירוקים, ולכן השטח הפרטי-לכאורה שהיה בבעלות המבנה הוחזר לרשות הציבור". חניון תת-קרקעי נחפר מתחת למבנה, והחצר הוקמה מעליו בהשראת קרן-דואר, כלי הנשיפה העתיק: הספסלים אמורים לסמל שופר, הבריכה האקולוגית היא הטבעת, שנשתלו בה צמחי מים והיא מעוטרת במפל קטן.  סקאלת הצבעים של אריחי החצר אפורה ובהירה, ושני שבילים מובילים לכניסה הראשית. לדרמן סבור שזהו ההישג החשוב ביותר בפרויקט: "הכנסת האנשים מהרחוב פנימה באמצעות שני השבילים".

• אדריכלות: עדנה ורפי לרמן, אדריכליות אחראיות: חמדה בן דוד ומאיה קליין פייביש
• אדריכלות נוף: גילר לדרמן אדריכלים, אדריכלים אחראיים: ישראל לדרמן וטטיאנה גינזבורג