הדפסה
לכתבה באתר
מילאנו. הוא משתדל לא לעשות עניין גדול מעצמו גם עכשיו, וזה לא מובן מאליו. גם אחרי שנבחר למעצב השנה של שני מגזינים משפיעים ("וולפייפר" ו"אל דקור איטליה"), כשהעבודות שלו זוהרות ברחבי שבוע העיצוב במילאנו, עם רשימת לקוחות מתארכת ומעריצים מתרבים, הוא עדיין לא חותם בשמו וממשיך להסתתר מאחורי המותג NENDO,
הסטודיו היפני שהוא הקים ועומד בראשו. קוראים לו אוקי סאטו, ועשר שנים בדיוק אחרי שהוא נכנס למקצוע הזה, הוא המעצב המדובר ביותר בעולם. 2012 היא ללא ספק השנה שלו.
סאטו, יליד קנדה (1977) שגדל ביפן, התגלגל לעיצוב די במקרה. בגיל 17 התחיל ללמוד באוניברסיטת ווסאדה, שבית הספר לאדריכלות שלה נחשב לאחד הטובים בעולם. גם לזה, הוא אמר פעם בראיון, הוא הגיע במקרה. כעבור שבע שנים, כשהוא מחזיק בתואר שני באדריכלות, הוא נסע לשבוע העיצוב במילאנו ושם החליט להחליף מקצוע. ב-2002 הוא הקים את ''ננדו'' יחד עם אקיהירו איטו - האחד מעצב ראשי, השני מנכ''ל.
אדריכלים ומעצבים יפנים – בהם איסי מיאקה, שירו קוראמאטה וסורי יאנאגי – השפיעו על סאטו. מוזיקה וקולנוע שנעשים בארצו הם מה שהוא נוהג לשמוע ולראות. האסתטיקה היפנית, שמדגישה פשטות ושימושיות ואינה מזיעה ממאמץ להיות מיוחדת, אכן נוכחת ביצירה שלו. המשותף לעשרות הפרויקטים שיצאו מבית היוצר של ננדו, בסטודיו ברובע שיבויה בטוקיו, הוא שהם עובדים מיידית על מי שרואה אותם: לא חייבים להבין בעיצוב כדי להישבות בקסם של ננדו. כמו ילד מוכשר שמסתכל על העולם ומשתעשע ממה שהוא רואה, וכמו השם שהוא העניק לסטודיו שלו (ננדו זה פלסטלינה), עושה רושם שסאטו אוהב לשחק, לפרק, להרכיב, אבל גם להיות מובן לכולם.
והנה דוגמה: סרטון קצרצר מציג את מחיצת המדפים של הסטודיו
את תפיסת העולם האופטימית הזו, שמנוסחת בחזון של הסטודיו - להשיג "רגעים של ! שכולם מחפשים" - אפשר היה לראות כבר באחד המוצרים הראשונים של "ננדו". 365puchi הוא לוח שנה עשוי בועות אוויר (פצפצים), שמפוצצים בכל יום במהלך השנה. בדיחה כזאת הייתה יכולה להישאר אזוטרית, אילולא הגיעו אחריה עשרות מוצרים טובים בסרט נע, ובהדרגה יצרו את תעודת הזהות של סאטו: מקסימום עיצוב במינימום יומרנות.
את הישירות הזו אפשר לפגוש לא רק בעיצובים של ננדו, אלא גם באריזה – התיאורים של כל עבודה הם לעולם קצרים, קושרים בין הדרישה לבין התוצאה, חושפים את תהליך העבודה ולא מתפייטים יותר מדי (טקסטים שמזכירים שתי חברות יפניות מצליחות אחרות, MUJI ו-UNIQLO).
למשל, את עיצוב המסעדה CANVAS בטוקיו, ב-2003, ננדו תיארו כך: "מסעדה שעשויה מבדי קנווס. הסבתו של בניין ישן למסעדה לא הייתה משימה קלה, בהתחשב בתקציב הקטן. לאחר שהוחלט להשתמש ב-200 מטרים של בד קנווס, מה שהיה מאוד הגיוני, עטפנו את כל הבניין מבפנים ומבחוץ, כולל שולחנות וכיסאות. שאריות קטנות של הבד נוצלו כדי להכין כרטיסי ביקור וקופסאות גפרורים, כדי לשלוט בהוצאות וגם כדי להשיג מראה כולל" (העבודה שזכתה בפרס הראשון מטעם איגוד מעצבי הפנים היפניים).
בית המגירות, שעוצב באותה שנה בטוקיו, נועד למקסם את השטח הקטן של דירה בעיר – כמקובל ביפן הצפופה – באמצעות מנגנון פשוט ויעיל של הסתרת רהיטים ופונקציות בתוך הקירות, ושליפתם החוצה רק כשצריך אותם, כמו מגירות.
WIND, שעוצב כעבור שנה וזכה גם הוא בפרס ביפן, רמז על הממד הנוסף של סאטו וננדו: לא רק הברקות, אלא גם מחקר של חומרים – כל חומר מעניין את סאטו, הוא מדגיש – בשיא הרצינות. מדובר בשרפרף שעוצב בעבור SWEDESE, ו"כאילו היה פיסת בד שמתנופפת ברוח, הצורה שלו מיועדת להופעה מבנית מקסימלית, תוך שימוש מינימלי ברכיבים".
והנה שרפרף אחר, עשוי סיבי פחמן, שנראה כאילו הוא יתפרק ברגע שיישבו עליו:
בחזרה לעיצוב פנים, מסעדת KEMURI בטוקיו נחנכה ב-2004. לאחר שסאטו ואנשיו חשבו איך לייצג בעיצוב את השם שנבחר למסעדה (קמורי הם גחלים), וכדי לסמל את העשן שהופך את האוכל לטעים יותר, הם ערמו 900 אלף קשיות ברחבי החלל כדי ליצור אווירה מעושנת. "בית הספר" שלהם הוא לא בית ספר, אלא בית שהספרייה שלו נמצאת בקירות החיצוניים – לא הפנימיים – והיא מאפשרת פרטיות לדיירים, תוך שהיא מזמינה את העוברים ושבים להציץ בספרים שמונחים בתוך הוויטרינה שפונה לרחוב.
משנה לשנה הצטברו הפרסים והתארים, המשרד פתח שלוחות בערים נוספות ומוצרים שלו הפכו לפריטי אוסף של המוזיאונים החשובים בעולם. "מומה" בניו יורק רכש את "כיסא הכרוב", שנולד בעקבות תכתיב של איסי מיאקה, שאצר את תערוכת "איש המאה ה-21" ב-2008. הוא הנחה את סאטו ליצור רהיט מפסולת הנייר שנותרת בסוף תהליך הייצור של בדים עם קפלים. סאטו לקח את גליל הנייר ועשה ממנו כיסא שמקלפים כמו עלים של כרוב, שכבה אחרי שכבה, עד שאפשר לשבת עליו.
האייקון של ננדו: כיסא הכרוב. צפו בסרטון:
גם כאן, הסטודיו לא חושש לחשוף את הפתרונות הטכניים שאיפשרו גמישות וחוזק למוצר, וכיצד בעצם נולד המוצר הסופי: "מאחר שתהליך הייצור כה פשוט", כתוב באתר האינטרנט, "חשבנו שאפשר להוביל את הכיסא בתוך גליל שהמשתמש יפתח ויקלף בבית. אין לכיסא שום מבנה פנימי – הוא לא גמור, והוא מורכב בלי מסמרים או ברגים. העיצוב הפרימיטיבי הזה מגיב בעדינות להוצאות הייצור וההפצה ולדאגה סביבתית, שאיתם מתמודדת המאה שלנו".
''הומור חיוני לעיצוב''
את הישירות הזו, כמו גם התנודה בין רצינות לצחוק, פוגשים בסופו של דבר במעצב הראשי עצמו. גבוה ורזה, בחליפה שחורה ומשקפיים אופנתיים, הבעת פניו מתחלפת ללא הרף בין רצינות תהומית לצחוק מתגלגל, ובראיון ל-XNET שנערך איתו במילאנו – בשבוע העיצוב - הוא מגלה מבוכה מסוימת, של מי שמעדיף לנצל את הזמן כדי לעבוד, לא כדי לחגוג.
אז זה החזון שלך – עיצוב שימושי, משחקי, שנון?
"כן, עיצוב צריך להיות ידידותי כי הוא נועד לאנשים. הומור, ידידותיות, זה חיוני לעיצוב, וזה מה שעושה את ננדו באיזשהו מקום. הרעיון הוא לא לשמור דברים בתוך הראש שלך, ואם הדברים הם יותר מדי מינימליסטיים, זה קר".
אתם עושים עיצוב יפני מאוד, זה די ברור, אבל תוכל להסביר מדוע הוא כזה, בעצם?
"אני חושב שאנחנו עושים משהו שהוא חלק מהתרבות היפנית. שיר הייקו מכיל בסך הכל משפט אחד, אבל במשפט הזה הוא מסביר זרימה של זמן, אור וצל, היסטוריה, מעביר סיפור משמעותי - ובסופו של דבר הוא מכיל מלים ספורות. מאוד מינימלי. אני חושב שמה שמעצבים יפנים מנסים לעשות הוא להקפיא את הרגע, כמו כשאנחנו מקפיאים סנאפ-שוט באייפון ומראים את התוצאה לכולם".
בשנה הראשונה יצאו מהסטודיו שישה מוצרים. בשנה שעברה כבר יצאו משם 27 מוצרים על פני כל הספקטרום שסטודיו לעיצוב יכול להציע: מכיסאות ושולחנות לחברות מובילות, דרך טלפונים סלולריים ועכברי מחשב, USB שנראה כמו סיכת הידוק צבעונית, עיצובי פנים לבתים ולחללים מסחריים וציבוריים. "עכשיו", אומר סאטו, "אני עובד במקביל על 220 או 240 פרויקטים".
כמה?
"כן, 220 בערך".
עם כמה מעצבים?
"בערך 30".
זה אומר שבכל רגע נתון צץ לך רעיון בראש.
"אני בסך הכל מבחין בדברים שאנשים לא שמים לב אליהם, או שהם כן שמים לב אליהם אבל שוכחים מהם אחרי רגע. כל מה שאני מנסה לעשות הוא לזכור את הדברים האלה עוד כמה שניות. זה לא חיפוש של רעיונות - אתה מוצא בחיים המשעממים דברים, ומנקה את הפילטר. אתה כמו שואב אבק. ככה אני רואה עיצוב".
כולם רוצים ננדו
שבוע העיצוב הנוכחי הוכיח שכולם רוצים כרגע ננדו, לא חשוב מה. בין אם זהו קו הרהיטים דמוי-הפוטון שהוא עיצב ל-B&B ITALIA, קוביות הזכוכית ל-LASVIT הצ'כית, חלונות הראווה של הרמס ו-
TOD’S,
כורסאות שעשוית מרצועות עור בלבד ל-Poltrona Frau, שולחנות נחושת שמתעתעים בין שקיפות למתכתיות בעבור KME, או קופסאות עץ מצופות לכה שבעצם לא עשויות מעץ אלא מהמון שכבות נייר מודבקות (לגלריה NILUFAR, ראו תמונה בראש הכתבה) – וגם הצד האפל של הסטודיו: Black & Black היא עבודה של רהיטים שחורים בלבד, והייתה מוקד פופולרי בשבוע העיצוב. הפעם, החקירה החומרית שסאטו עסוק בה השאירה חותם של צורות וצלליות שמזכירות קליגרפיה יפנית.
הקולקציה הזאת, שנעשתה לסטודיו הסינגפורי הצעיר KPERCENT, אהובה על סאטו במיוחד (הוא מעדיף לא להגיד מה העבודות הכי טובות שלו בעיניו, ובכל זאת זוכר למנות אותה): "אני עובד שם עם סטודיו שלא יודע כלום ואני המעצב הראשי, עושה עיצובים טהורים בצורה ובמבנה שלהם, וזה מאוד מאתגר כי הכל בשחור וסופר-מינימליסטי. אולי יש בזה רק טיפת הומור, אבל זה בעיקר רעיון מבני".
צד מואר יותר נחשף במקום שבו אנחנו מדברים, הביתן של חברת האריחים "ביזאצה", שהזמינה מננדו אמבטיות – מוצר שהסטודיו לא נגע בו מעולם. בחלל משותף עם שני מעצבים מפורסמים שהוזמנו להכין את חדרי האמבטיה שלהם – מרסל ואנדרס ההולנדי וחיימה חיון הספרדי – איפה הם, שחגים סביב השטיקים שהצליחו להם בפעמים קודמות, ואיפה המעוף של היפנים שפשוט נהנים לשחק ולהמציא משהו: אמבטיות מעץ, ספסלי ישיבה שקופים שמודבקים על שיש קאררה, מחיצות מוזאיקה אטומות-שקופות בקצב לא קבוע של גדלים ומרחקים, וכלים סניטריים שלא דומים לשום דבר אחר, רק ברור מי היה יכול להמציא אותם.
"זה היה די מדהים לעצב אמבטיה", מצחקק סאטו. "עירבבנו ושילבנו את האמבט היפני, שפעם היה ציבורי כי לא היה אמבט בבית, עם האמבט האירופי. היפנים היו באים ביחד לבית המרחץ, אנשים שלא מכירים אחד את השני, וזאת הייתה צורת תקשורת מסוימת. זאת הייתה התחושה שרציתי כאן. לא אמבטיה גדולה, לא כיורים גדולים, וגם השעונים – כולם יחד יוצרים דבר אחד. לא ליצור משהו אחד גדול, אלא ליצור רעיונות קטנים שמתאספים ביחד – כמו מגנט".
העץ אינו החומר המקובל לאמבטיות בימינו, והוא הציב בפני המעצבים של ננדו בעיות: "לחץ המים דורש עובי רציני בתחתית, בעוד שרצינו דפנות דקים כמו בשידות או בשרפרפים שעיצבנו כאן. צריך היה למצוא חומרים חדשים. בסופו של דבר נוצר משהו מינימליסטי ויפני".
"חקרנו את הפרחים היפנים ואת הפרחים האירופיים, את העננים היפנים והאירופים, ובספסל, למשל, יש מיקס בין שני החומרים – השיש והאריחים השקופים. אתה לא רואה את המשטח אלא את הקצוות שלו, ונוצרת שקיפות". מה שהתחיל באמבטיות וכיורים המשיך לספסל ולמחיצות, ובננדו לא עצרו עד שהשלימו את העיצוב הכולל של כל החלל.
על פניו, אמבטיות לא נראות שייכות לתחומים שאתם מתמקדים בהם.
"אה, ממש לא. מים הם חומר שמאוד מעניין אותנו. אמבטיה היא חלק מהבית אבל היא לא צריכה להיות נפרדת ומוגדרת כחדר נפרד. הכל צריך להיות חלק מסביבת חיים אחת, להתארגן יחד וליצור יחסים משותפים, יחד עם הרהיטים".
כמה זמן עובדים על פרויקט כזה?
"שישה חודשים".
זה זמן קצר לפרויקט גדול שאין לך שום רקע בו. איך ניגשים אליו?
"באמת אף פעם לא התמודדתי עם זה. נסעתי הרבה למפעל, למדתי את החומר. כל 'פיס' (מוצר) הוא אתגר, כל פיס הוא חדש בשבילי. לא משנה אם זו מסעדה, כיסא ל'קאפליני' או עבודה לגלריה – אנחנו חוקרים חומרים. כל דבר חדש מציב גישה אחרת, אז אני תמיד מקבל את ההרגשה של דבר חדש. האמבטיה הראשונה, האריחים הראשונים, הנברשת הראשונה – אולי אלה בעצם העבודות הפייבוריטיות שלי".
איך נראית הדירה שלי? כמו מלון
סאטו מעורב, לדבריו, בכל שלב בכל פרויקט שהסטודיו לוקח על עצמו. לכן הוא מבלה שני שלישים מזמנו במטוסים, בדרך לפגישות עם יצרנים ולקוחות, כי "אני תמיד צריך עוד זמן, אני עובד על פרטים". אל הדירה שלו בטוקיו הוא מגיע בשאר הזמן, ועושה רושם שהוא לא משקיע מחשבה בעיצוב שלה ("היא נראית כמו חדר במלון, נקייה מאוד, כי אני לא נמצא בה"). בגיל 34 הוא האדם הכי זקן בסטודיו, כי בננדו הגיל הממוצע הוא 25 והמעצבים הצעירים הם בני 21. "לא צריך ניסיון אצלנו, רק אנרגיה", הוא צוחק, "כולם עובדים קצת יותר מ-24 שעות ביממה, נון-סטופ".
אתה צעיר, הוכתרת בכמה מקומות ל"מעצב השנה" וההצלחה שלך מהירה מאוד. אתה חושש ממנה?
"אני לא חושש. יש כל כך הרבה מעצבים מצליחים, תראה את חיימה חיון או את טוקוג'ין יושיוקה, יש מקום. לגבי מעצב השנה, אלה דברים שאנשים מסביבך צריכים להגיד עליך, לא אתה צריך להרגיש אותם. אני לא מרגיש מצליח במיוחד, אני פשוט דואג מאוד לכל פרויקט. אני עושה המון טעויות, ולא רוצה לאכזב אף לקוח".
מה קודם למה אצלך, הרעיון או דרישה מלקוח?
"אני מניח ששניהם".
חשיבה על רעיונות היא דבר שמעסיק אותך כל היום, מן הסתם.
"הו, לגמרי. כמו שאמרתי, זה לא למצוא דברים, זה להבחין בדברים".
התחלת כאדריכל. אתה חש שעיצוב חשוב כמו אדריכלות?
"לחלוטין. עיצוב הוא אדריכלות ואדריכלות היא עיצוב, אני מניח שזה תלוי רק באופן שבו אתה מציג את זה. אתה יכול לראות משהו במחשב או להדפיס אותו, אבל הבסיס זהה. הפורמטים שונים, אבל מה שאתה רואה הוא אותו דבר. את האגרטלים לפרחים אני אעצב כמו שאני בונה בית".
אתה חושב לחזור לאדריכלות? מעניין אותך לבנות?
"אולי, אבל כרגע אני מרגיש חופש גדול בעיצוב פנים. אני יכול לשלוט באור, יש לי הרבה Feel שאני יכול לשחק איתו. אם אני אחוש לא נוח בזה, אולי אחזור לדברים אדריכליים, אבל כרגע אני די נרגש".
עד כמה אכפת לך שהמוצרים שלך יהיו נגישים לקהל רחב?
"זה לא חשוב לי. יותר חשוב לי הסיפור מאחורי האובייקט. אני משאיר לקליינטים שלי את ההחלטה על המחיר. זה תלוי במותג, באופן שבו הם רוצים לקדם מוצר. מאוד חשוב לכבד את הלקוח. אני מנסה לא לחשוב על טווח המחירים או מה יימכר באיזה מחיר, גם אם זה פקטור חשוב".
או לתת צ'אנס לאנשים לא עשירים ליהנות ממה שאתה עושה.
הוא חושב לרגע ואומר: "כן, יצא שעשינו גם רהיטים זולים באיכות לא רעה. ועדיין, אני מניח שרעיונות נמצאים במקום הראשון".
