הסטנדאפיסטים הכי מצחיקים בעולם

הזועם

דאג סטנהופ משתכר על הבמה ולא נרגע עד שמתחילים לעוף עליו בקבוקים

דאג סטנהופ הוא האבטיפוס האולטימטיבי של הסטנדאפיסט הזועם והעימותי, זה שיורה את מררתו על הבמה, קוצף על כל מי שרק אפשר ולעולם לא לוקח שבויים.

למעשה, נכון יותר לומר שסטנהופ מוציא להורג את השבויים האלה בירייה לראשם, ואז שופך עליהם קצת מהבירה שלו. קצת כי הוא אוהב לשתות, כפי שהוא מוכיח על הבמה בהופעותיו, מניח את הבקבוק רק כדי להדליק עוד סיגרייה ולהעליב מיעוט אתני כלשהו.

כמו המורים הרוחניים שלו - לני ברוס וביל היקס הדגולים והמנוחים, יותר נביאים מקומיקאים - עוולות ואיוולת הן מה שמניע אותו, הן וצביעות פוליטית, קטנוניות, הכלכלה העולמית, גזענות ובכלל, כמעט הכל.

ההופעות שלו, שלהן תתקשו להשיג כרטיסים, נוטות לצאת משליטה, כולל בקבוקים שנזרקים לבמה ועזיבה המונית של צופים נזעמים. הסיבה פשוטה: סטנהופ הוא הדבר האמית והטוטאליות הזו מגיעה עם נטל האמת שלה מחויבים הוא ובני דמותו. הוא אמר את זה טוב יותר: "להתלונן על זה שקומיקאי הוא שיכור, זה כמו ללכת למועדון חשפנות ולהתלונן שהחשפנית שלך היא קומוניסטית". בול.

הרעב

ג'ים גאפיגן הוא הסטנדאפיסט המושלם לראות לצד ערימת בייקון

גם את ג'ים גאפיגן אתם מכירים. מאיפה? משלל הסרטים והסדרות שבהם הופיע בתפקידי משנה גונבי הצגה, ביניהם "מופע שנות ה־70" ופרק אדיר של “Flight of the Concords”, שם הוא מבצע שיר מקסים עם החבורה, אולי אפילו מאחת משתי ההופעות שעשה בארץ לפני כמה שנים.

אבל גאפיגן הוא גם אחד האנשים הקורעים ביותר שאי פעם תזכו לראות על במה, בעיקר בשל הרגל קטן שסיגל לעצמו, להוסיף אחרי כל משפט מעין פרשנות קטנה שהוא מגיש בקול רך ומטעה במתיקותו. ואוכל. גאפיגן מאוד, מאוד אוהב אוכל, ויותר מזה אוהב לדבר עליו. מופע שלם ומצליח שלו הוקדש לנושא, כשהחלק החשוב מכל נוגע לקודש הקודשים שלו, הבייקון.

"אתם יודעים עד כמה חשוב הבייקון?", הוא שואל ועונה, "כשרוצים לשפר משהו, עוטפים אותו בזה. ערמון מים, לדוגמה. אפילו לא היינו יודעים מה זה, אם לא היה עליו בייקון. וכמה שבייקון מצטמק בזמן הטיגון, נכון? אתה מתחיל עם חצי קילו וגומר עם סימנייה".

מעניין מה בייקון עושה עכשיו? גאפיגן

האתאיסט

פאטון אוסוולט יסביר לכם בדיוק למה אין אלוהים

ייתכן שאת פאטון אוסוולט אתם מכירים מהופעותיו הטלוויזיוניות (ספנס מ"מלך השכונה") והקולנועיות (אם כי למפורסמת שבהן העניק רק את קולו: רמי, העכברוש אנין הטעם ב"רטטוי"), אבל עוד לפניהן מיצב את עצמו כאחד מהסטנדאפיסטים החריפים והייחודיים באמריקה.

האג'נדה הבולטת שלו, כגיק חסר תקנה (שגם כתב סיפורים לחוברות קומיקס, ביניהן "באטמן"), היא אומנם תרבות הפופ – ואתם צריכים לשמוע אותו נכנס בג'ורג' לוקאס בעקבות טראומת הטרילוגיה המודרנית של "מלחמת הכוכבים",

כדי להבין כמה להט יש לו בנושא – אבל אוסוולט ידוע גם בנושאים רציניים יותר שהוא מתקל, מהדיכאון שממנו הוא סובל ומערכת היחסים המורכבת שלו עם פרוזאק ועד דעותיו המקוריות בנושאי דת, כאתאיסט מוצהר ונלהב למדי. צפו בסרטון הבא שלו בו הוא מסביר את מקורן של הדתות כולן, ותבדקו את הטוויטר שלו, מדובר במתנה נמשכת.

הקנדי

תאמינו או לא, אבל יש די הרבה סטנדאפיסטים קנדים מצליחים, חלקם גם ברמה הבינלאומית. אל דאגה, העוויית הפנים הזו שלכם מוצדקת: מה לקנדה ולקומדיה? האם יש משהו מצחיק במבטא צרפתי, משיכה בלתי מוסברת להוקי ואחד מהאקלימים המחורבנים יותר על הפלנטה? ובכן, מתברר שיש, וראסל פיטרס הוא כנראה הבכיר שבחבורה, הישג מעט אירוני לנוכח עובדת היותו בן למהגרים הודים.

למעשה - ובאופן מתבקש למדי - המופע של פיטרס נשען בכבדות על מוצאו האתני, על סטריאוטיפים עדתיים, על משפחתו המורחבת ובעיקר על אביו השמרן.

"יש משהו שמבדיל בין משפחות קנדיות למשפחות הודיות", הוא אומר באחד מהקטעים המפורסמים שלו, "ובעצם, בכלל לא משנה מאיזו ארץ ההורים שלך מגיעים: אם הם נולדו שם ולא בקנדה, אתה הולך לקבל מהם מכות".

כנראה שהן עזרו, המכות, מכיוון שראסל דורג השנה כאחד מעשרת הסטנדאפיסטים המרוויחים ביותר בעולם. איפשהו בקנדה, ברגעים אלה ממש, פסיכיאטר מבסוט רוכש לעצמו מרצדס חדשה.

הנוירוטית

מריה באמפורד לא נוהגת להסתכל על הקהל שלה

למרות הישגיהן של סנדקיות סטנד־אפ בכירות כמו ג'ואן ריברס, לילי טומלין וריטה ראדנר המנוחה ולמרות ההצלחה הנמשכת של סטנדאפיסטיות כמו אלן דג'נרס (לפני שהפכה לדודו טופז), שרה סילברמן, ליסה לאמפנלי ואפילו קתי גריפין, המין הזכרי תמיד היה דומיננטי יותר בהיסטוריה של עולם הסטנד־אפ. הסיבות? ובכן, הן מורכבות למדי, וכל ניסיון לפרט אותן כאן בקצרה יתפרש כמיזוגני מצד כותב שורות אלה, שאינו מכחיש את המיזוגניות הקלה שבה הוא לוקה.

במקום זאת, שווה להכיר לכם סטנדאפיסטית מבריקה בשם מריה באמפורד, שפיתחה סגנון מקורי משלה: באמפורד כמעט אינה מסתכלת על הקהל שלה, מגישה את הריפים הקומיים החותכים שלה בקול קטן, לפעמים נלחש או נרעד, כשהיא משתחררת רק לצורכי חיקויים מבריקים או שלל הדמויות שהיא מגלמת, מנסיכת השכבה שהיא פוגשת שוב בבגרותה ועד האם הנוירוטית שלה שחרדה לגורל בתה הרווקה.

ובכלל, נוירוזות הן שם המשחק, וכמו קומיקאים גדולים אחרים, גם עבור באמפורד משמש המצב הנפשי והרגשי כר פורה לאבחנות מבריקות על החיים.

"מעולם לא חשבתי על עצמי כעל בן אדם דיכאוני", היא מעידה על עצמה באחד ממופעיה, "אלא יותר 'משותקת על ידי תקווה'". הבנתם?

יומני היקר, פיתיתי סנאי למיטתי. באמפורד (צילום: gettyimages)

הגיק

בראיין פוסהן בטוח שג'ורג' לוקאס מתכוון לאנוס אותו בקולנוע

בראיין פוסהן הוא עוד אחד מהסטנדאפיסטים שאתם מכירים דווקא מהופעותיו במדיומים אחרים, והיו לו שפע כאלה, מתפקידים חוזרים ב"תירה בי וזהו" ו"התוכנית של שרה סילברמן" ועד תפקידונים ב"ארבעת המופלאים" ו"דחויי השטן" של רוב זומבי.

כחובב מטאל ותיק, החברות של פוסהן עם זומבי איננה הקשר היחיד שלו לז'אנר, ואלבום ההופעה הראשון שלו אף כלל כמה נאמברים מוזיקליים עם חברים מדה קאלט ואנתרקס המטאליסטיות. אבל מעבר לאלו, גם פוסהן המגודל הוא מגה גיק אפוף עשן של גאנג'ה, אולי הבכיר שבז'אנר הספציפי הזה ובהחלט אחד מהראשונים, וכמו פאטון אוסוולט גם הוא מטפח שנאה עזה לג'ורג' לוקאס, שרמס לו את הילדות עם "מלחמת הכוכבים: אימת הפאנטום".

"תמיד הערצתי את ג'ורג' לוקאס", הוא מספר בהופעה, "ועכשיו, אחרי 'אימת הפאנטום' ו'מלחמת המשובטים', אני בכלל לא מעוניין ללכת לראות את הסרט השלישי בטרילוגיה החדשה. זה בטח טריק. בטח אגיע לאולם הקולנוע, הוא יהיה ריק ורק ג'ורג' לוקאס יהיה שם, והוא יאנוס אותי. אני אבכה, זה ייגמר ואז הוא ישים מסכה, יעשה את זה שוב ויקרא לזה 'הוצאה מיוחדת'".

החריג

ג'וש בלו סובל משיתוק מוחין ומבעיות מוטוריות. אל תעזו לא לצחוק עליו

ג'וש בלו הוא הקומיקאי החריג ביותר ברשימה הזאת, ולא רק בגלל שפרץ כשזכה בתוכנית בידור/ריאליטי ("הקומיקאי האחרון שעומד" המצליחה, שהיוותה השראה ל"האקדמיה לצחוק" המג'עג'עת שלנו): בלו סובל משיתוק מוחין, מחלה שבין היתר גם גורמת לבעיות מוטוריות, ואצלו ספציפית לזרוע ימין המשתוללת שכמו עושה מה שהיא רוצה.

זה, מן הסתם, אחד הנושאים הקבועים של בלו, שמלגלג על עצמו ועל מצבו הפיזי ללא רחם ובאופן המצחיק ביותר שיש. מאז זכה בתוכנית ב־2006 הפופולריות שלו בעלייה, ואם אתם חושבים שמדובר בגימיק צפו בכמה מהקטעים שלו ביוטיוב. האיש מבריק.

איך עוד אפשר לכנות אדם שנוהג בסיום ההופעה להודיע לקהל שהם הולכים לגיהינום בגלל שבילו את השעה האחרונה כשהם צוחקים עליו?

המלך

לואי סי.קיי הוא השליט האפל של הז'אנר והסיבה לכתבה הזו, בעצם

נכון להיום, לואי סי.קיי הוא הסטנדאפיסט החשוב ביותר ברשימה הזו, אולי הסטנדאפיסט החשוב ביותר כרגע באופן כללי.

כמובן שאת הנתון הזה אפשר לייחס ל"לואי", תוכנית הטלוויזיה הסמי־אוטוביוגרפית המעולה שלו ב־HBO, אבל הקריירה של סי.קיי בן ה־44 החלה עוד באמצע שנות ה־80, כשכבר בתחילת שנות ה־90 החל לעשות לעצמו שם כאחד מהסטנדאפיסטים המוצלחים ביותר בעסק, כולל שלל הופעות טלוויזיוניות.

הסגנון שלו, שזוכה לחיקויים רבים בשנים האחרונות בשל הפופולריות הגואה ו"לואי", משלב בין הפרובוקטיביות המתריסה של דאג סטנהופ ובין הומור אבחנתי חד א־לה ג'רי סיינפלד, בתוספת יובשנות צינית ומרושעת למדי שכולה של סי.קיי.

זו האחרונה, שמגיעה לגבהים מופרעים ומטרידים במיוחד כשלואי מדבר על גרושתו או ילדיו (שניים מהנושאים החביבים עליו), היא מה שמבדיל את סי.קיי מכל השאר: נכונותו ללכת למקומות האישיים האפלים ביותר, לחפור משם את כל הלכלוך והכאב ולהגיש אותם לקהל ללא טיפת מורא.

"גבר יחתוך לך את הזרוע ויזרוק אותה לנהר", הוא אומר באחד ממופעיו, "אבל הוא יותיר אותך שלם כאדם. הוא לא יתעסק עם מי שאתה. אבל נשים, שאינן אלימות ברמה הזאת, יחרבנו לך בתוך הלב". וואו.

 _________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס:

• מושיק עפיה מדבר על התקף החרדה שעבר
• מה דעתכם על הלוק של עדי הימלבלוי?
• האם סער סקלי יהפוך לזוכה הגדול של "האח הגדול"?