>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק  

 

בשבוע האחרון ציינה רות דיין את יום הולדתה ה-95 במסיבה חגיגית בחוג המשפחה, והערב היא צפויה לחגוג בין ידידים, חלקם מתקופת משכית, חברת האופנה והאומנות שניהלה ממחצית שנות ה-50 ועד תחילת שנות ה-70. אריכות ימים וצלילות דעת הן מתנות שערכן לא יסולא בפז, אולם השי המקורי ביותר שיכלה דיין לבקש ליום הולדתה, הוא החייאתו מחדש של מפעל חייה: משכית, פרויקט כור ההיתוך הסגנוני, שנוסד על ידי משרד העבודה בשנת 1954 וסגר סופית את שעריו בשנת 1994, לאחר 40 שנות פעילות.

 

ובכן, כנראה שמישהו שם למעלה הקשיב למשאלת לבה של דיין והעניק לה את המתנה המופלאה ביותר ליום הולדתה - ל-Xnet נודע כי לאחרונה נרכש השם משכית על ידי מעצבת האופנה הצעירה שרון טל, בוגרת שנקר במחזור 2008, שהתמחתה בבית האופנה הצרפתי לנוון ועד לאחרונה עבדה כמעצבת בבית האופנה אלכסנדר מקווין.

 

עם סיום לימודיה סומנה טל כאחת ההבטחות הבולטות של המחזור, בעקבות פרויקט הגמר המרשים שלה, "מאס קוטור", בו הציגה עשר שמלות מיציקות פלסטיק שקושטו בסגנון רוקוקו. השמלות המרהיבות חתמו את תצוגת הבוגרים באותה שנה והותירו רושם רב אצל הצופים. תחת שרביטה של טל צפוי המותג המיתולוגי לקום לחיים בקונסטלציה שטל מסרבת לחשוף בשלב זה. עם זאת, היא אישרה את הפרטים בדבר רכישת שם המותג והפעלתו מחדש במהלך השנה הקרובה.

 

 

דגם של משכית (צילום: מתוך הספר 'צרופות בכור היתוך' מאת יעל גילעת)
דגם של משכית (צילום: מתוך הספר 'צרופות בכור היתוך' מאת יעל גילעת)

 

 

"שרון נפגשה איתי דרך חברים ושוחחנו רבות על משכית", מאשרת דיין בשיחה טלפונית. "שרון היא מעצבת צעירה בוגרת שנקר, היא אופנאית, אך היא לא אמרה לי במדויק מה היא רוצה לעשות. הרבה אנשים רצו לפתוח את משכית בעבר, אבל זה היה בהליך של כונס נכסים. משכית לא היתה מיועדת להפוך למותג אופנה. אילולא מצאנו את פיני לייטרסדורף, משכית לא היתה הופכת למה שהיא. בשבילי האופנה היא לא העיקר. אופנה לא מעניינת אותי. משכית היתה פרויקט שהוקם כדי לתת פרנסה לאנשים, לא חשוב מה. היום קל יותר למכור מרגרינה מאשר שמלה של משכית".

 

חברת משכית נוסדה בשנת 1954 והיתה יציר כלאיים נדיר בתעשיית האופנה הישראלית והבינלאומית. היא נוסדה מתוך אידיאולוגיה ולא מתוך צורך בבגדים. בבסיסו של המותג הוצבה מטרה אחת: יצירת מקורות פרנסה לעולים החדשים שעלו ארצה מארצות מזרח אירופה ומארצות ערב, תוך שימוש בעבודות היד שהביאו עמם העולים מארצות המוצא שלהם - התכשיט התימני, הרקמה הבולגרית, השטיחים הפרסיים והלוביים. היה זה כור היתוך חברתי ותרבותי, שבדיעבד ברא יש מאין את הסגנון הישראלי המדומיין בשממת המדבר.

 

 

יפה ירקוני בשמלה של משכית (צילום: ג'רמי פלדמן)
יפה ירקוני בשמלה של משכית (צילום: ג'רמי פלדמן)

 

 

בספרה "שכרון עיצובים – אמנות האופנה בישראל 1948-2008", כותבת עיתונאית האופנה לשעבר נורית בת יער: "במשכית הגשימו רות דיין ופיני לייטרסדורף את חזון כור ההיתוך הבן-גוריוני וקבעו את הייצוג החזותי של הישראליות המתהווה. רבים מהמעצבים שפעלו באותה תקופה גויסו על ידי השתיים לבית האופנה והיצירה הישראלי, ונטלו חלק בניסיון להמשיך בדרכה של לייטרסדורף". בנוסף ללייטרסדורף, הכוהנת הגדולה של האופנה הישראלית, עבדו במשכית מעצבים מרכזיים וחשובים כמו גדעון אוברזון, ג'רי מליץ ותמרה יובל ג'ונס.

 

פרט לעולים החדשים, הצטרפו אל מצבת העובדים לאחר מלחמת ששת הימים גם אומנים פלסטינים מבית לחם, בית ג'אלה, עזה, אום אל פחם ושכם, שם איתרה דיין את הרוקמות הערביות המקומיות. הגלביות הרקומות שהיו פופולאריות מאוד בחנויות משכית, השתלבו במגמה האתנית שהתפשטה ברחבי העולם המערבי, לא מעט בשל האהדה לישראל לאחר מלחמת 67'. עם השנים זכה מהלך זה לביקורת נוקבת שראתה בו אימפריאליזם תרבותי - ניכוס הפולקלור הפלסטיני לטובת מוצר ישראלי, תוך ניתוקו מהקשרו המקורי. רכישת השם משכית על ידי טל מעלה תהיות בנוגע להתאמת אותו פרויקט ציוני שהוקם בשנות ה-50 לאקלים החברתי-אופנתי בישראל של 2012. האם תצרף אל המותג אומנים שעבודתם תשתלב בעיצוב הבגדים? ומי אלו יהיו? אתיופים ובדואים? ואולי בכלל תחליט טל לשחזר את תור הזהב של משכית, עם גלביות עשירות למראה שעשו את דרכן באותן שנים אל בתי הכלבו בלומינגדיילס וסאקס פיפת' אווניו בארצות הברית?

 

 

מודעה של משכית (צילום: מתוך הספר 'צרופות בכור היתוך' מאת יעל גילעת)
מודעה של משכית (צילום: מתוך הספר 'צרופות בכור היתוך' מאת יעל גילעת)

 

  

לפני כחודשיים התייחסה חוקרת האמנות והתרבות ד"ר יעל גילעת, ראש המכון לאמנות במכללה האקדמית אורנים שבצפון, למשכית בראיון ל-Xnet. היום מקבלים דבריה משנה תוקף. "אני זוכרת שיחה עם רות דיין, שאמרה שהבעיה של משכית היא שלא יצרו לה דור המשך", סיפרה גילעת. "אני באה ואומרת שיש לבחון את הדברים. הרי אם אדם היה שותף לתהליך היצירה, מן הסתם הוא היה רוצה להמשיך. אבל הפועלים לא רצו להיות במקום שיועד להם - כספקים של עבודות יד אותנטיות, אלא לקבל מעמד של מעצבים. משכית הסדיר מבנה של תעשיות בית. כל מי שעבד בישובים המבוזרים לא התעמת עם המרכז. עם זאת, צורפים בודדים שכן עבדו במרכז והיו במגע עם המעצבים המערביים, כמו משה בן-דוד, הצליחו לבנות לעצמם קול עצמאי, ועם מכירת משכית בשנות ה-70 בנו רפרטואר משלהם. לעומת זאת, הרבה צורפים אחרים מהפריפריה נותרו בודדים, עסקו בתיקונים, לא פיתחו שיטות עבודה ולא פרצו בתוך השוק".