תצוגת הדפסה של -- הרקדן שעיצב את חיינו: הטוטאליות של דוד דה מאיו

לכבוד השקת ספרו, המסכם 50 שנות אדריכלות ועיצוב, בחר דוד דה-מאיו לקיים פסטיבל טנגו. באירוע הכפול שיתקיים בתל אביב ובירושלים ישתתפו גם אלופי העולם בטנגו, לא פחות, ועוד רקדנים רבים מרחבי העולם. מה לאדריכל והמעצב רב-הזכויות, החוגג השבוע את יום הולדתו ה-80, ולמחול הארגנטינאי הדרמטי? דה-מאיו הוא רקדן טנגו חובב, והוא רואה בתחביב שלו יותר מאנקדוטה: "האדריכלות והטנגו חולקים תכונות משותפות. בשניהם יש אין-סוף צורות, זו עבודת צוות של שניים, יש פרטים, נדרשת הרמוניה וטמונה בהם תשוקה".

חותמו על שדה העיצוב והאדריכלות הישראלי הוא דומיננטי, משתרע על פני עשורים ומזוהה בכל בית. ידו של דה-מאיו בכל: הוא תיכנן ועיצב את השיפוץ הקודם של תיאטרון "הבימה" (בבניין המחודש הוא טרם ביקר ואינו מסכים להתייחס אליו) ואת מרכז עינב בתל אביב, כמו גם את עיצוב הפנים של מטוסי "אל-על". עיצובי המוצר שלו, כמו השרפרפים ומיטות השיזוף של "כתר פלסטיק", היו – ולפעמים עודם - פריטי חובה בכל בית, גן, בריכה וחוף. המגע שלו ניחן בפלסטיות רבה, הנובעת באופן מודע מרצון לענות על צרכיו של האדם להשתלב בסביבתו, וליצור הרמוניה כנה במפגש בין האדם לחפץ ולמבנה.

דוד דה מאיו אוחז בכיסא בעיצובו, השבוע בביתו ברמת גן (צילום: מיכאל יעקובסון)

טורקיה, ספרד, ארגנטינה, מקסיקו, ישראל, שוודיה

סיפורו של דה-מאיו חוצה גבולות, וכזו היא גם הצלחתו לאורך השנים: הוא נולד בספרד לזוג הורים ממוצא טורקי, ובגיל צעיר היגר עם הוריו לארגנטינה. כשהיה בן 13 מת אביו, ואז עקרה האם עם ילדיה למקסיקו סיטי, ובעקבות הקמתה של מדינת ישראל עלתה המשפחה לארץ. דה-מאיו התגייס לחיל האוויר ושירת כטייס, וכן כצלם ומקלען אווירי. ב-1956 החל ללמוד אדריכלות בשוודיה, ואז עבד במשרדו של האדריכל והמעצב הדני ארנה יאקובסן (Arne Jacobsen), שם עיצב רהיטים ואביזרים במקביל לתכנון מרכז ספורט בעיר לנדסקרונה (Landskrona). עם שובו ארצה ב-1966 זכה להשיג (בשיתוף האדריכל יהודה לנדאו) את פרויקט העיצוב המחודש של "הבימה", שהעניק לו פרסום ופתח בפניו את השערים לתכנון בכל קנה מידה בישראל ומחוצה לה. הנה דוגמאות בולטות לעיצובי הפנים שלו:

• בית הלוחם בשכונת אפקה, תל אביב (אדריכלי הבניין: יסקי-גיל).

• מלון הילטון אנטיגואה באיים הקריביים (אדריכל: משה ירמיצקי).

• מלון הילטון דאר א-סלאם, טנזניה (אדריכל: משה ירמיצקי).

• 20 סניפי דואר ברחבי הארץ.

• מוזיאון תל אביב לאמנות, כולל אולם רקנאטי (אדריכלים: ישר-איתן).

• לשכות שר החוץ אבא אבן ושר המשפטים חיים צדוק, ירושלים.

• לשכת ראש הממשלה יצחק רבין, ירושלים.

• משרדי הנהלה ולשכת נשיא בורסת היהלומים, רמת גן.

• בניין "תדיראן" בגבעת שמואל (אדריכל: אריה פריברגר).

• מרכז מורשת בגין בירושלים (אדריכלים: ספקטור-עמישר).

תיאטרון ''הבימה'' בעיצובו של דה מאיו. לא מעוניין לדבר על הפרויקט המחודש (באדיבות דוד דה מאיו)

תקצר היריעה, אך דוד דה-מאיו הספיק גם לתכנן ולעצב מועדון של טייסת בחיל האוויר, את מרכז ענב לתרבות ולמועצת עיריית תל אביב-יפו, ישיבת "אש התורה" בירושלים העתיקה ובתים פרטים רבים. זכתה לפרסום עולמי מערכת סכו"ם שהוא עיצב ל"אל-על" (ראו צילום מצורף), שהצליחה לצמצם את מוטת הזרועות בזמן האכילה כדי לא להתנגש בנוסעים השכנים. בשנות ה-90 היה דה-מאיו מעצב הבית של חברת התעופה הישראלית ויצר לה את כל מערך העיצוב והמיתוג: טרקליני מחלקת העסקים, עיצוב הפנים של מטוסי הבואינג, מדי הצוות, הסמלים והאריזות. הוא אף תיכנן את מצבות קבריהם של עובדי החברה, שנספו באסון התרסקות מטוס המטען באמסטרדם.

מודרניסט לא מתפשר

"דוד דה-מאיו הוא קודם כל אדריכל טוטאלי (Total Designer), כך שבכל פרויקט הוא עוסק בכל ההיבטים", מדגיש אוצר האמנות וזוכה פרס ישראל לעיצוב יונה פישר את חשיבותו של חתן השמחה. "ישנו דבר שבו הוא מאוד שונה ומאוד לא ישראלי בעבודתו", מוסיף פישר, "וזו הצניעות והרצון שלא להתבלט. הוא מודרניסט אמיתי ולא מתפשר ליצור דקורציה שיכולה להתחפש למשהו אחר". הוא מזכיר כי בשונה מהאדריכלים בני אותו דור, שברובם נולדו בארץ ולמדו בטכניון, דה-מאיו צמח והתחנך בחו"ל, ועם הידע שצבר מעבר לים, על ברכיה של אסכולה שונה, השכיל להתאים עצמו למקום.

בדומה לעמיתיו האדריכלים דן איתן, רם כרמי וסעדיה מנדל, שהגיעו השנה לגבורות, ממשיך דה-מאיו לשקוד במשרדו על תכנון. הוא מתמקד בבתי מגורים פרטיים, ועל שולחנו מפוזרות תוכניות של וילות ודירות בארסוף, בהרצליה פיתוח, בתל אביב ובירושלים. בשיאו מנה המשרד 16 עובדים, כיום הוא מעסיק רק עובדת אחת, וכמו בכל העבודות האחרות שבהן היה מעורב דה-מאיו, גם עכשיו הוא לא רק האדריכל, אלא גם מעצב טוטאלי הבוחר ומתכנן את פרטי הריהוט, הנגרות והפרזול.

>> עמיתיו האדריכלים הוותיקים בראיונות מקיפים:

רם כרמי לא מכיר אדריכלות ישראלית

שעון בעיצובו, שנועד למנוע מבוכה מוכרת: איך רואים מה השעה תוך כדי פגישה בלי להזיז את פרק היד (באדיבות דוד דה מאיו)

השבוע, במשרדו השוכן בקומה העליונה של דירת הגג שבה הוא חי ברמת גן, מעלעל דה-מאיו בהתרגשות בספר עב הכרס (320 עמודי צבע וטקסט, מאת בתיה דונר), המציג את חלק הארי בעבודתו. כיצד הוא רואה ממרום גילו, בחלוף יובל שנים של עשייה, את השינויים שחלו בעיצוב העולמי? "בעבר האדריכל היה צריך להתאמץ יותר כדי לעצב ולהתאים חומרים, אבל היום יש המון מה לבחור וקיימים פרטים טובים ויפים בשוק", הוא עונה בפשטות. ומכיוון שכל אחד מרשה לעצמו לבחור, הוא אומר בהסתייגות, התוצאה היא שבבתים מצטברים "אוספים של דברים יפים ללא הרמוניה". הוא מציין שהעלייה באיכות העיצוב הציבה מוצרים רבים בהישג יד והגבירה את המודעות לאסתטיקה, כמו גם את הצורך להיוועץ באנשי מקצוע - והראיה לכך היא ריבוי מעצבי הפנים.

איזה מעצבים אתה מעריך במיוחד?

"את האדריכלים ארנה יאקובסן, שהיה מורה שלי, ואלבר אלטו שאותו הכרתי דרכו ושמרנו על קשר לאורך שנים. אלה שני האישיים שהשפיעו עלי, ולכל אורך דרכי המקצועית המשכתי את הרוח שלהם - הרוח של העיצוב המוחלט (Total Design)”.

אילו עבודות עיצוב אתה מעריך במיוחד?

"את העבודות של ארנה יאקובסן, ובעיקר את פרטי הריהוט שעיצב. בית המלון בקופנהגן, שהוא תיכנן לחברת התעופה SAS עד רמת הסכו"ם, הוא עבודה טובה מאוד לתקופתה. עבודה אחרת שאני מעריך היא הכנסייה שתיכנן האדריכל סיגארד לאורנץ (Sigurd Lewerentz) בלב חורשה במחוז ביורקהאגן בשוודיה, שם הוא שילב אבנים אדומות ועץ מקומי תוך שימת לב לפרטים מאוד בסיסיים".