מהם הגורמים המנבאים נישואים טובים וארוכים?

בעולם היחסים והסקס, הנישואים עדיין מככבים כמשאת לב נפוצה, כמבחן קריטי לחיים ולהצלחה – ומתוך כך, גם כקלחת חששות מבעבעת. הרבה אנשים ינסו מזלם בנישואים, ויותר מפעם אחת. ורוב אלה יבואו אל נישואיהם מתוך מחשבה שהסיפור הוא חשוב, ומתוך תקווה שהוא לתמיד.

מהם הגורמים המנבאים נישואים טובים וארוכי שנים? למדע, מסתבר, לא קל לספק תשובות הולמות לשאלה הזו. הנישואים קשים למחקר משתי סיבות עיקריות: ראשית, אנשים הם עניין סבוך. הם נישאים מכל מיני סיבות, מגדירים "הצלחה" ו"כישלון" באופנים מגוונים, ומארגנים את חיי הנישואים שלהם באופנים שונים (את ובעלך) ומשונים (השכנים), מה שמקשה על מציאת חוקים כלליים בטריטוריה.

בנוסף, הנישואים הם מוסד חברתי שאופיו מושפע עמוקות מאופי החברה, והחברה משתנה כל הזמן. ההקשר החברתי בו מתקיים מוסד הנישואים כשלעצמו נזיל ונתון לשינויים. לדוגמה, כיום, גיל החתונה מנבא היטב את הצלחת הנישואים. מי שמתחתן בשנות העשרה או בשנות השלושים מתגרש יותר ממי שהתחתן בשנות העשרים. עדיין, סביר להניח שבחברה בה חתונה מוקדמת או מאוחרת תהפוך לנורמטיבית ומקובלת, הסיכון יפחת.

בנוסף, הרבה מהיתרונות – הבריאותיים, הפינאנסיים, החברתיים – שמקנים חיי הנישואים עולים לא מגורם פנימי הטמון בטבע החיים המשותפים עצמם, אלא ממעמדו ההגמוני של מוסד הנישואים. למלך לא מקשיבים בגלל שהוא חכם, אלא בגלל שהוא מלך. אם מחר תחליט החברה שנישואים מונוגמיים הם פאסה, ומתוך כך רק מיעוט יבחר בהם – אם מוסדות החברה יפסיקו לתמוך בהם ותודעת החברה תדחה אותם – יתרונות הנישואים האלה יתפוגגו גם הם.

עדיין, בעשורים האחרונים נחקרה תופעת הנישואים לעומקיה החמקמקים, והיום אנחנו יודעים כמה אמיתות בנושא ששווה להכיר ולהבין. הנה סיכום מתומצת:

האופי לא קובע

ראשית, האופי לא ממש קובע. בעבר נהוג היה להאמין שאנשים נוירוטיים, אקסצנטריים, או עם בעיות נפשיות אינם חומר לחתונה. אבל מכלול הראיות מראה בבירור שאין אופי אחד שמתאים לנישואים מוצלחים, או אופי אחר המבטל את אפשרות הצלחתם. ממצא זה אינו ממש מפתיע בהתחשב בעובדה שהאופי ככלל משפיע על התנהלותנו בעולם פחות משני גורמים אחרים: הנסיבות, וההתאמה לנישה קיימת.

רובנו אוהבים להגיד לעצמנו שהאופי שלנו מנחה את התנהגותנו במרחב. אנחנו לא סמרטוטים שמושפעים מכל רוח מנשבת. העובדות בשטח כמובן מראות את ההפך. אם את רוצה לדעת איך אדם ינהג, כדאי לך ללמוד איפה הוא יהיה, ובאיזה נסיבות מדובר. מידע על אופיו לא יעזור לך הרבה בניבוא התנהגות. אם הקהל בסרט יושב כולו בשקט ומסתכל לכיוון אחד ואוכל דליים של פופקורן, זה לא בגלל שלכל האנשים בקהל אותו אופי, אלא כיוון שכולם נמצאים באותה סיטואציה.

רוב האנשים משנים את התנהגותם בהתאם לנסיבות. בעצם, היכולת לשנות את התנהלותך בהתאם לדרישות הנסיבתיות היא אחד המאפיינים של בריאות נפשית. מכונית טובה היא זאת שנוסעת מהר בכביש פתוח ולאט בפקק. מכונית שנוסעת על מאה קמ"ש כל הזמן, מועדת לתאונות. אישיות טובה היא אישיות גמישה. אמנם נכון שאף אחד לא גמיש לגמרי. ולא כל הקהל אוכל אותה כמות פופקורן. לאנשים יש נטיות ותכונות מאפיינות.

אבל אפילו בהקשר זה, בריאות הנישואים, כמו הצלחה בתחומים אחרים, תלויה בעיקר בהתאמה בין יכולות ותכונות הפרט, לאופי ולתכונות של הנישה האנושית והסביבתית בה הוא מוצא את עצמו. אין מפתח טוב או רע. כל מפתח עובד טוב במנעול המתאים. שימי גבר כלשהו בחברת נשים, והוא ימצא מישהי מתאימה לעשות איתה ילדים. שימי אותו בחברת כבשים, ילדים לא ייצאו. הבעיה אינה שגבר או כבשה הם בהכרח דברים רעים. הבעיה היא שאין התאמה.

בגדול, אם כן, אופי "טוב" לא מבטיח נישואים טובים, ונישואים שלא צלחו אינם הוכחה לאופיים הרע של השותפים. זה שאת (מה פתאום?) או הפרטנר שלך (איך ידעת?) נוירוטים ומתוסבכים, לא מבטל את סיכויי הצלחתכם בנישואים.

חשוב: שתהיו דומים

שנית, השאלה אינה רק איך מתאימים, אלא גם איך לא מתאימים. התאמה בין בני זוג היא גורם חשוב בהצלחת הנישואים. וכשאנו אומרים התאמה, אנחנו מתכוונים בעיקר לדימיון. בניגוד למיתוס הרווח, הפכים לא נמשכים.

הפכים נמשכים אולי ללילה בצימר, כי ההפוך לך הוא לרוב פחות מוכר וידוע, ומתוך כך מלהיב. כל דבר חדש ולא ידוע מרקיד ומעורר מבלי משים את מערכת העצבים שלנו. ועוררות כללית כזו קל לשייך ולתרגם, בנסיבות המתאימות, לעוררות מינית או רגשית. אבל בטווח הארוך, במבחן היומיום המשותף, חלה התרגלות. מערכת העצבים נרגעת, ואז צריך להתמודד עם קיום משותף עם הפרטנר ההפוך. לרוב זה לא עובד.

האמת היא שבתחום היחסים, ציפורים דומות עפות יחד. ויש לכך סיבות די מובנות. ראשית, קל לנו יותר לבטוח ולהרגיש בבית עם מי שחולק איתנו הרבה דברים: שפה, דת, ערכים, עבר וכו'. קל לתקשר בשפת האם. קל להבין, לפרש ולקבל את התנהגותו של אדם אם הוא מתנהל לפי הקודים המוכרים לנו.

מעבר לכך, על הרמה הפסיכולוגית, אם את אוהבת מישהו שדומה לך, הרי הרווחת פה דיל של שניים במחיר אחד. הוא נהדר. והוא דומה לך, הווה אומר את נהדרת. ומי לא אוהב להרגיש נהדר? מכלול המחקרים מראה בבירור שדימיון בין בני הזוג, על כל מישור מדיד, מנבא נישואים מספקים יותר.

חשוב: שתדעו איך לריב

עדיין, לא משנה עד כמה הפרטנר שלך דומה לך, ועד כמה את נהדרת, מושלמים לא תהיו, וגם זהים לא, ומתוך כך יעלו חיכוכים ואי הבנות וקונפליקטים.

פה יש להבין שנוכחות הקונפליקט כשלעצמה אינה מבשרת על סכנה לנישואים (והעדרו אינו בהכרח מבשר הצלחה. המחקרים מגלים שהרבה זוגות עם רמת קונפליקטים נמוכה נמצאים בסכנת גירושים אם מחויבותם ההדדית נמוכה גם כן).

בגדול, שני גורמים מנבאים את העתיד בהקשר זה. ראשית, היחס בין כמות האינטראקציות החיוביות לשליליות חשוב יותר מסכום האינטראקציות עצמו. זאת אומרת שאם יש לך ולבעלך חמישה מפגשים חיוביים על כל אחד שלילי, מצבכם יציב וטוב. אם היחס הפוך, מצבכם רע.

שנית, אופן הטיפול בנקודות המחלוקת משמעותי יותר לעתיד הנישואים מכמות המחלוקות. כמו בג'ודו – מי שיודע איך ליפול נכון, יכול להתאבק בכוח ובכיף כל היום בלי להיפצע. מי שלא יודע ליפול, ימצא עצמו בבית החולים אחרי השלכה אחת קטנה.

בני זוג שאינם יודעים איך להתנהל נכון באזורי המריבה שלהם, סופם שהמריבה תשתלט על חייהם המשותפים ותחריב אותם. אלה הפועלים נכון בשטח, יכולים לריב הרבה וחזק בלי לסכן את איכות הקשר.

המחקרים מצביעים על שוני מגדרי בהקשר. גברים, מתברר, נלחצים יותר בקונפליקט, ונוטים לכן להתעלם, או להיסגר ולסגת. נשים נלחצות פחות, ונוטות לזהות, להעצים ולהקצין. הגישה הנכונה לקונפליקט נמצאת במקום טוב באמצע.

בגדול, הוויתור הוא יכולת חשובה. כמו שאומרים בצה"ל: לא על כל גבעה שווה להסתער. נישואים מוצלחים כרוכים בקבלת העובדה שחלק מהקונפליקטים, אפילו הגדולים, לא ייפתרו. את אלה צריך לשאת על הגב בהשלמה, כפי שאדם בוגר נושא בהשלמה את העובדה שהפרוסטטה שלו כבר לא מה שהייתה.

מצד שני, את הקונפליקטים הפתירים שווה לנסות לקדם או לפתור. זה נעשה בעזרת תקשורת בוגרת, פתוחה ומלאה, שעיקרה התרכזות בבעיה ותפיסתה כעניין "שלנו" ולא רק "בעיה שלו".

זוגות שרבים נכון נוטים לנסות לפתור בעיות, לא לנצח זה את זה. הם יודעים לגשת אל הבעיה בעדינות, לא בגסות ובהגזמה. הם אינם מתנשאים על השותף, אינם מניחים שלהם ורק להם כל התשובות, ויודעים לשבץ במהלך הוויכוח מהלכי תיקון קטנים – הומור, נגיעה, תזכורות לפרטנר שהוא שותף ואהוב, לא זר ואויב. הם יודעים לשאוף לפתרון ענייני, לא להעצמה רגשית, והם שואפים להסביר לשותף את עצמם, לא להסביר לו את עצמו.

בסוף היום, מסתבר, אנשים נשואים באושר מתנהגים כמו חברים טובים.

הידעתם?

בניגוד למה שמקובל לחשוב, מונוגמיה משרתת גברים יותר מנשים, כיוון שהיא מבטיחה גישה נוחה לסקס גם לגברים שאינם בעלי מעמד או אמצעים. בחברה פוליגמית, גבר בעל אמצעים וסטאטוס היה מקבץ סביבו הרבה נשים. גברים רבים בתחתית הסולם היו נותרים בלי גישה לאישה.

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בלאשה:

• ישנים בנפרד? מה זה אומר על הזוגיות שלכם
• למה סטוצים לא טובים לבריאות שלכם?
• פנטזיות מיניות - מועילות או מזיקות?