בימים אלה מסתיימת בלונדון בנייתו של המגדל הגבוה ביותר במערב אירופה, עניין שמעורר דיון ציבורי סוער ברחבי הממלכה. אבל לפני הדיון, העובדות: הכינוי של המגדל הוא The Shard (הרסיס), הוא ממוקם סמוך לגשר לונדון ומיתמר לגובה 310 מטר. עלות בנייתו נאמדת ב-8.8 מיליארד שקל, צורתו היא קונוס, וחזיתו מצופה זכוכית שבה משתקפת הסביבה.

 

72 הקומות של המגדל יאכלסו חללי משרדים שמציעים לא פחות מ-12 אלף חללי עבודה, מסעדות, 10 דירות פאר, מלון, בריכת שחייה בקומה ה-52 ותצפית פתוחה לציבור בין הקומות 68-72. המתכנן הוא הארכיטקט האיטלקי הנודע, רנצו פיאנו (מרכז פומפידו בפריז, כיכר פוטסדאמר בברלין, משרדי "ניו יורק טיימס" במנהטן ועוד). התצפית אמורה להיות אטרקציה מרכזית בלונדון, והיזמים מבטיחים לציבור שיעלה למרומי המגדל פנורמה מרהיבה ברדיוס של 40 מייל (64 קילומטר). ב"גרדיאן" הקדישו לו גלריית צילומים.

 

ועתה אל הדיון: בריטניה, שעומדת לארח את האולימפיאדה הירוקה ביותר בהיסטוריה, לא ששה לארח גם את הבניין הגבוה ביותר במערב אירופה. מבקרי הארכיטקטורה והתקשורת וגם הציבור הרחב תוהים על מהותו השימושית של המגדל הנוצץ, בימים של משבר כלכלי. בינתיים הצליחו היזמים להשכיר בו חללים רק לדייר אחד – רשת בתי המלון האסיאתית "שנגרי לה". נראה שלא רבים יכולים להרשות לעצמם דמי שכירות וניהול גבוהים כאלה.

 

לא ניתן להתעלם ממנו. The Shard (צילום: gettyimages)
לא ניתן להתעלם ממנו. The Shard (צילום: gettyimages)

 

פוצע את קו הרקיע

 

אך עיקר הבעיה נמצא בהשפעה על העיר. המגדל פוצע בברוטליות את קו הרקיע ההיסטורי של לונדון, ומספיק להביט בו פעם אחת כדי להתרשם עד כמה הוא זר בשכונה ומנוכר מבחינת קנה המידה שלו. בהיבט הסביבתי מדובר במופת של בזבזנות מבחינת משאבים ושימוש באנרגיה. כן ניתנת לו נקודת זכות סביבתית אחת, על שום הקרבה שלו לתחנת הרכבת של גשר לונדון, שבה עוברים כ-54 מיליון נוסעים בשנה.

 

נכון שלונדון אינה חפה ממגדלים ואין זה המגדל הראשון שעומד להזדקר מאדמתה, אבל זהו בהחלט המגדל הגבוה ביותר - ובפער ניכר מהאחרים. הבניין השני בגובהו בעיר, שאותו תיכנן הארכיטקט הבריטי נורמן פוסטר, מיתמר רק לגובה של 180 מטר. כינויו הידוע של הבניין הזה הוא Gherkin (מלפפון חמוץ), ובעקבות המגדל החדש, הבדיחה הרווחת היא שכבר עדיף מלפפונים משומרים על פני חרוטים מנופצים.

 

לונדון אינה העיר היחידה באירופה ששואלת את עצמה שאלות קשות על הקמת מגדלים: גם פריז סוערת בעקבות האישור שנתנה העירייה, בראשונה זה למעלה מ-30 שנה, לבנות מגדל בגובה של 180 מטר. בציריך השלווה פוצע את קו הרקיע מגדל בגובה 126 מטר, ובברצלונה עומד להתרומם מגדל בגובה 142 מטר. ויש גם תל אביב, שתושביה נאלצים להתמודד עם שכונת מגדלים אוטיסטית בצפון-מזרח העיר ועם מגדל שן נפשע בלב ההיסטורי שלה.

 

 

מלבד הדיון הביקורתי על מגדל שארד, זאת גם דוגמה טובה לסוגיית לוח הזמנים האיטי של הארכיטקטורה. נדרשות שנים כדי להוציא לפועל תוכנית ארכיטקטונית, ובמקרים רבים השנים הללו משנות את פני המציאות, שאינה מתאימה יותר לתוכנית המקורית. מגדל שארד נהגה בסוף שנות התשעים ותכנונו החל בתחילת שנות האלפיים, לפני המתקפה על מגדלי התאומים בניו יורק, ההכרזה על אולימפיאדת 2012 בלונדון, המשבר הכלכלי העולמי והזעם המתפרץ שאנשים כילו ברחובות בריטניה.

 

המגדל נזרע בעידן אחר מזה שאליו הוא נובט, ולא בכדי נכתב עליו בעיתון הגרמני "דר שפיגל": "במונחים של אווירה ואסתטיקה, הבניין מתאים יותר לשנת 2000 מאשר ל-2012".