הדפסה
לכתבה באתר
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
השערוריות סביב ניצול עובדים בתעשיית האופנה העולמית אינן דבר חדש, ועדיין נדמה שכל רגע מתגלים עוד ועוד מקרים של העסקה בתת-תנאים – מסדנאות היזע של פוראבר 21 בלוס אנג'לס
ועד הילדים שמועבדים כקוטפי כותנה באפריקה עבור ויקטוריה'ס סיקרט.
למעשה, נראה לפעמים שעולם האופנה כולו בנוי על שימוש לא מתוגמל כהלכה בכוח עבודה זמין.
הניהול של בית אופנה מצליח על חשבון מי שלא נמצא בעמדה לדרוש שכר הולם עבור עבודתו אינו רק עניין של סווטשופס בעולם השלישי. בחודש שעבר שלח משרד מס ההכנסה הבריטי 102 מכתבים לבתי אופנה בלונדון, המזהירים אותם מהעסקת סטאז'רים ללא תשלום ודורשים כי ישולם למתמחים שכר מינימום. מהלך זה מזעזע עתה את ענף האופנה העולמי, שבמקרים רבים אינו נוהג לשלם למתמחים שכר כלל. הדרישה החדשה של שלטונות בריטניה נוסכת תקווה בלב סטודנטים רבים לעיצוב אופנה, שכן המושג "סטאז' ללא תשלום" הפך למקובל מאוד בתחום. גם כאשר מחויבים בתי האופנה לשלם על התמחויות, כפי שקורה בפריז, לרוב מדובר בסכומים זעומים שלא מאפשרים לשרוד כלכלית.
לימודים, פרויקט גמר וסטאז' – הכול על חשבון הסטודנט
אין זה סוד כי הדרך להפוך מחובב אופנה עם כישרון לעיצוב למעצב מהמניין, דורשת ממון לא מועט. בעולם האופנה, את המעמד של מעצב מצליח יש, ברוב המקרים, לרכוש בכסף. מלבד התשלום לארבע שנות לימוד, הסטודנטים לאופנה נושאים גם בעלויות כל חומרי הגלם והפרויקטים. כפי שאפשר לצפות, כשמדובר בפרויקט הגמר – כרטיס הביקור של הבוגרים הטריים לתעשיית האופנה – ההשקעה הכלכלית בהחלט משחקת תפקיד, שכן התוצאה הסופית תלויה מאוד בחומרים. "פרויקט הגמר שלי עלה כ-10,000 שקל, וזה היה לפני יותר מעשר שנים", מספר המעצב יוסי קצב. "ארבע פעמים קיבלתי תעודת הצטיינות שכיסתה את שכר הלימוד, וזכיתי גם בתחרות מדים לארקיע ובפרס הגרה על סך 8,000 שקל. אני בא מבית ללא אמצעים, וללא זכיות אלה לא הייתי שורד".
הצורך בהשקעה כלכלית ממשיך גם בשלב הבא: התמחות בבית אופנה יוקרתי, עדיף בחו"ל. זכייה בסטאז' משדרגת מאוד את הרזומה של המעצב המתחיל, ואף מספקת כביכול הזדמנות לזכות במשרה אצל המותגים הנחשבים בעולם. עם זאת, מכיוון שבזמן ההתמחות נהוג לשלם לסטאז'רים רק תשלום מינימלי, רק בעלי יכולת כלכלית מסוגלים לקיים את עצמם בתקופה זו.
"זה מעצבן ומרגיז בעיקר בגלל הגישה המנצלת אנשים עם כישרון" אומרת רחל ברמן הדרי, סגנית ראש מחלקת האופנה בשנקר והאחראית על נושא הסטאז'ים במחלקה. "יש נימת זלזול בסטודנטים, ואותי זה מקומם. זו שיטה להחזיק סטודנטים לשלושה חודשים ולזרוק אותם, מפני שהם כלל לא חושבים על להשאיר אותם לעבודה עתידית. וכך הסטודנטים נוסעים עם חלום, מוציאים את כל החסכונות שלהם וחוזרים לארץ מאוכזבים".
אז למה בכלל לעשות סטאז'?
"סטאז' בחו"ל זה גם דבר נפלא. התעשייה הישראלית נחשפת לאופנה גבוהה, הסטודנטים לומדים דברים חדשים וזה מקרין חזרה על האופנה המקומית. בנוסף, יש גם סטאז'ים שמשלמים שכר ואפילו כאלה שבוחרים סטאז'רים בפינצטה ומכניסים אותם לתוכנית מיוחדת העתידה למצוא את מעצבי העתיד של המקום. כך, לדוגמה, נבחר הבוגר ניר גואטה לסטאז' בבית מרטין מרג'יאלה. במקומות כאלה מתייחסים ברצינות לסטאז'רים, משלמים להם שכר ואף מספקים תנאי מחיה".
ברמן הדרי מסבירה כי טווח תנאי הסטודנטים בזמן הסטאז' רחב מאוד: החל ממקומות שאינם משלמים כלל, דרך בתי אופנה המשלמים רק נסיעות (למשל, לנוון) ובתי אופנה המספקים תלושי אוכל, ועד לכאלו המשלמים לסטאז'רים שכר מינימום.
בוגר שנקר ניר גואטה, שאותו מזכירה ברמן הדרי, זכה בתנאים הנחשבים לטובים במיוחד בבית מרטין מרג'יאלה. הוא קיבל שכר חודשי של יותר מאלף יורו, ועבד כמעצב מהמניין בחברה. למרות זאת, הוא היה צריך להשתמש בהון פרטי כדי להתקיים. "המחיה בפריז יקרה מאוד, בייחוד שכר הדירה", אומר גואטה. "כך שהייתי חייב להשתמש בחסכונות. אך מכיוון שקיבלתי תשלום מבית האופנה, לא הייתי צריך להוציא סכומים גדולים מאוד".
החוויה של קרין לייקוביץ', סטודנטית שנה ד' בשנקר שחזרה לא מזמן מסטאז' בבית האופנה ויקטור ורולף, היתה שונה בתכלית. "לא קיבלתי שכר והתקיימתי על חסכונות אישיים ועזרה מההורים שלי", מספרת לייקוביץ'. "בית האופנה לא סיפק לי שום תנאי מחיה, ושילמתי מכיסי על שכר הדירה, האוכל ושאר ההוצאות. רק כשנסענו לשבוע האופנה בפריז, נסיעה שכללה את כל הצוות של הסטודיו, שולמו עלינו כל ההוצאות".
יש כמה דרכים להגיע לסטאז' החלומי בחו"ל. שנקר היא המכונה המשומנת ביותר לנושא, והיא מנפקת עשרות סטאז'ים בשנה. גם מחלקת האופנה של ויצו החלה לשלוח סטודנטים לחו"ל, אך בינתיים מדובר בבודדים. דרך נוספת לזכות בהתמחות היא על ידי שליחת תיק עבודות לבתי אופנה (כפי שעשתה לייקוביץ'). אך הסטאז' החלומי ביותר מושג על ידי זכייה בפרס שהוא שיתוף פעולה של בית הספר עם מעצב בחו"ל, או במסגרת תחרות עולמית. זכייה כזו משמעה, בדרך כלל, גם פרס כספי או שכר קבוע.
כך הגיע מארק גולדנברג, בוגר מצטיין של שנקר, להתמחות אצל דיאן פון פירסטנברג. "פרויקט הגמר שלי הוא תוצאה של ימים ולילות ללא שינה, הוצאות בסך בערך 40 אלף שקל ולימודים בשנקר – ששכר הלימוד של כל שנה הוא עשרת אלפים שקל. הפרויקט זכה בפרס DVF ובתשומת לב בינלאומית, וכך ניתנה לי האפשרות לשהות בבית האופנה דיאן פון פירסטנברג במשך שנה שלמה", מספר גולדנברג. "אבל בפועל, הייתי שם כחודשיים בלבד, כתוצאה מהנטל הכלכלי של דמי מחיה בניו יורק, שכר דירה והוצאות דומות".
השכר שקיבל גולדנברג, גם הוא נדיר כשלעצמו, לא הספיק לו לשרוד את תקופת הסטאז'. "מטעם החברה לא סופקו תנאי מגורים", הוא אומר. "סיפקו לנו אוכל רק בימים בהם העבודה נמשכה מעבר לשעה שמונה בערב, ובימים אלו סיפקו גם שירות מוניות חזרה לדירה. קיבלתי שכר של 100 דולר לשבוע, וכיוון שהגעתי להתמחות כתוצאה מזכייה בפרס DVF, הוענק לי באופן יוצא דופן וחד פעמי גם סכום זכייה של 2,000 דולר".
האם השתמשת בחסכונות אישיים כדי להתקיים בתקופת הסטאז'?
"בהחלט. למעשה, נאלצתי לקחת הלוואה כדי לממן את שהותי בניו יורק".
למרות הנטל הכלכלי הכבד, כל הסטודנטים מדגישים כי זכו ביחס חם ולא היו מוותרים על החוויה. נראה כי בתחום האופנה, האפשרות להשתתף בתהליכי העבודה על קולקציה של בית אופנה בינלאומי שווה למעצבים מתחילים הרבה מאוד כסף. יערה ארגמן, בוגרת שנקר שסיימה לא מזמן סטאז' בדיאן פון פירסטנברג, מנסחת זאת כך: "מספקים לך תקציב של 20 דולר ליום עבודה, וזה אמור להספיק לארוחת צהריים ולנסיעות. אבל הדבר המשמעותי היה התחושה שמעריכים אותך, ושהעבודה שאתה עושה שם היא 'הדבר האמיתי'".
