אגם רודברג ומה קשור משתוללים על הסט

חנוכה, כל דרדק יודע, חוגגים את הנס שלפיו פך השמן שמונה ימים שמנו נתן. בממלכת ההצגות לחג, הכוכבים נותנים שמנם שמונה ימים, כפול ארבע הצגות ביממה, 32 הופעות בסך הכל. עם 1,600 צופים בהצגה, זה בסוף מיתרגם לשכר עם לא מעט אפסים. ככה זה בחג שבו כל טאלנט או כוכב ריאליטי עם זיקה כלשהי לעולם הילדים מקווה למלא בעבודה מהבוקר עד הערב.

הטאלנטים מכירים את הנוהל: כבר בחודשי הקיץ הם תופרים לעצמם את הדיל הבא, נודדים מהפקה להפקה. שלישיית מה קשור למשל, השתתפה בפסטיגל בשנתיים האחרונות, והשנה הם כאן, ב"שובו של הג'יני" (מ־22.12־28 במשכן לאמנויות הבימה, תל אביב). איפה הם יהיו בשנה הבאה? הם עוד לא יודעים, אבל הם יהיו. "רק שנמשיך להיות עסוקים ככה כל הזמן, זה מבורך", אומר אסי ישראלוף.

השנה תנסה השלישייה, ביחד עם אגם רודברג, קובי פרג' ויניב פולישוק ("הפיג'מות") ועוד שחקנים ורקדנים להתחרות על כיס ההורים ולב הילדים עם ההצגה "שובו של הג'יני", מחזה מקורי מאת חיים אידיסיס עם הדמויות מאגדת "אלאדין", פלוס כמה התאמות הכרחיות לימינו.

אנחנו נפגשים כשבוע וחצי לפני הצגת הבכורה, וכמה ימים לפני הקלטת הדי.וי.די המתבקש. השנה הלחץ גדול במיוחד: בחג הזה ינסו הכוכבים הצנומים להביס הפקות אחרות, גדולות ומושקעות יותר, ובראשן הפסטיגל (המכונה פסטיגל Game on) בו הושקעו השנה כ־28 מיליון שקל, ומככבת בו סוללת כוכבים מרשימה, הכוללת את יהודה לוי, עוז זהבי, מירי מסיקה, מאיה בוסקילה, עמית פרקש ועוד רבים.

בנוסף, יש גם הצגות כמו "הופ מותק של פסטיבל"' בכיכוב מלכת הילדים רינת גבאי, "גיבורי האור" עם יובל המבולבל ושלל הצגות קטנות יותר כמו "שודדי הקריביים", "שכחו אותי בבית" ועוד. על פי ההערכות, בהצגה "שובו של הג'יני" הושקעו כארבעה מיליון שקלים, רבע מזה הולך לכיס של הקאסט. תעשו בעצמכם את החישוב.

"בואו נשים דברים על השולחן, פסטיגל זה פסטיגל", מודה שלום מיכאלשווילי. "יש פסטיגל, ויש הצגות חנוכה. אנחנו עושים הצגה, אבל אני חושב שיש לנו את המופע הכי מצחיק השנה, שזה משהו נורא חשוב".

ההכנות להצגה מתקיימות באחד מחדרי החזרות של תיאטרון הקאמרי, הממוקם בקומת המרתף. אין עדיין במה, תלבושות או תפאורה, הקירות החשופים צבועים בשחור וגם אין חלונות, כך שלא ניתן לדעת אם בחוץ יש אור, חושך, גשם או הפגנה. אין עולם, יש רק את השוק באגרבה, אחד ממוקדי העלילה.

באחת הפינות מסתתר שולחן עם קייטרינג מאולתר: פיתות, חומוס, עוגיות, מיץ פטל וקולה. בצהריים הביאו צ'יפס ופלאפל, אבל אל תנסו להשיג שם קפה. באותו יום מתנהל מה שנקרא בשפה המקצועית "ראן", הרצה של כל ההצגה מתחילתה ועד סופה, עם כל המשתתפים ושמונת הרקדנים.

לא כולם יודעים עדיין את הטקסטים בעל פה, ויש עוד ויכוחים על מיקום הפרופס, על התנועות והשורות. לאגם יש הצעות, ועופר שפריר, הבמאי, מקבל אותן. "זה רק הראן הראשון", לוחש שפריר, שגם מזהיר שבא עם כאב ראש עצבני. "הם יהיו מוכנים. שבוע זה הרבה זמן בתיאטרון".

שפריר כבר מתורגל בהפקות חנוכה: בעבר הוא ביים הצגות כמו "101 כלבים דלמטיים", ו"אי המטמון", ויש לו ניסיון בעבודה עם טאלנטים. "זה טוב כי מדובר באנשים מוכשרים ומנוסים, אבל ככל שהם יותר כוכבים, קשה יותר לנהל אותם. רובם לא פנויים רוב הזמן, וזה יוצר צוואר בקבוק, וככל שהולך ומתקרב הרגע, יש יותר לחץ בעבודה. מה גם שבהצגות רגילות השחקנים לא נעלמים כדי לדבר בדיוק עם התקשורת שבאה. יש אווירת סלבריטאיות אבל זה בסדר, כל שנה זה ככה ואנחנו רגילים לזה".

"אנחנו סגורים בחדר מהבוקר עד הלילה, ובשלב מסוים אנשים נטרפים", אומר ציון ברוך לקראת סוף היום, והוא אכן נראה כבר די טרוף בעצמו. כבר כמעט 18:00, אין אספרסו אחד לרפואה, ואסי הודיע שהוא חייב לסיים, כי הוא צריך לאסוף את הילד. "תראי את שלום ישן שם", הוא אומר ומצביע על שלום מיכאלשווילי ישן על הרצפה באחת הפינות. "הטירוף האמיתי מתחיל לקראת הערב, במיוחד בתקופה של חזרות גנרליות בלי הפסקה. בבוקר אנחנו נמרצים ועכשיו תראי - שלום גמור, ולאסי אין כוח לשמוע יותר מוזיקה".

עלילת המופע קצת קשה להבנה, אז תנסו לעקוב: ההצגה נפתחת בימינו אנו, כ־500 שנה לאחר שאלאדין שחרר את הג'יני ממנורת הקסמים. אותו ג'יני (קובי פרג') הוא היום ליצן מתוסכל בהצגות ילדים, ואלאדין (ציון ברוך) התגלגל (איכשהו, לא ממש ברור איך) להיות דין, בנה של כובסת בשם גברת טווינקי, שמגלם שלום מיכאלשווילי. הוא כמובן לא יודע שהוא־הוא אלאדין המפורסם מהאגדה, אך הוא מאוהב בילדה שנקראת יסמין (אגם רודברג) שאביה (יניב פולישוק) הוא בעל חנות שאליה התגלגלה מנורת הקסם.

בשלב מסוים של ההצגה, הג'יני ואלאדין חוזרים אחורה בזמן (!), אל פרס העתיקה, כדי לבצע תיקון היסטורי ולמנוע מג'אפר (אסי ישראלוף), השד הרע, להפריד בין אלאדין לאהובתו. כמעט כל הדמויות מדברות במבטא פרסי כבד, מאוד כבד, מה שמעלה את השאלה: אם העבר הוא פרסי, זה אומר שההווה הוא איראני?

"לא, אני חושבת שהעלילה מתחילה בישראל", מאבחנת אגם בכובד ראש. "זה קורה בימינו, ואז הם חוזרים לאגרבה". אני מנסה לברר עם קובי פרג' מה המסר של ההצגה. "להיות נאמן לעצמך, ושבסוף האהבה מנצחת", הוא עונה.

אבל זה לא נראה שיש שלב שבו אלאדין מפקפק בעצמו.

"נראה לי שדווקא כן. תראי, מה המסר של 'רומיאו ויוליה'?"

אני מניחה שאהבה חזקה יותר מהכל.

"אז זה גם המסר כאן".

למרות החורים בעלילה, ההצגה דואגת גם לספק לא מעט בדיחות אקטואליות, לרווחת ההורים המלווים. גברת טווינקי למשל, מתעדכנת בנעשה בארמון הסולטן דרך התוכנית של גיא פינס וג'אפר, השד הרשע, מתכנן לעקל את החנות של יניב פולישוק ולבנות במקומה את "מגדלי ג'פרוב - עם מעלית, בריכת שחייה ואהוד ברק".

הקריצה למחאה החברתית, אגב, לא הוזילה את מחיר הכרטיס, והוא עומד על 189 שקל לקהל הרחב. זה לא מטריד את כוכבי ההצגה. "אני באמת חושב שבשורה התחתונה, כמעט אף אחד לא משלם מחיר מלא", אומר פולישוק. "תמיד יש ועדי עובדים ועוד מבצעים", הוא מרגיע אותי ואת עצמו.

שבים אל אולם החזרות. אחרי הפסקת צהריים לא ארוכה, הראן השני מתחיל, ועוד הצגה של שעה וחצי בלי הפסקה יוצאת לדרך. "בדרך כלל האתגר הכי גדול בהצגות מהסוג הזה הוא לגרום לכל הטאלנטים לעבוד כאנסמבל, כי כולם נורא סוליסטיים, כל אחד לעצמו", אומר הבמאי שפריר. "אבל דווקא השנה יש לי שני צוותים שרגילים לעבוד ביחד. מצד אחד שלישיית מה קשור וחלק מ'הפיג'מות' מהצד השני".

"באמת קל לנו יותר", מודה ברוך. "בדרך כלל כל אחד בא לבד, ואני בא עם החבר'ה שלי. ישר אנחנו נהיים חבורה ענקית ושמחה. נפגשים גם מחוץ לשעות בית הספר מה שנקרא".

באמת יש פה קצת אווירת כיתה.

"ברור. כיתה טיפולית".

נו, אז מי המורה?

"יניב" .

"אני? המורה?" ספק שואל ספק נעלב פולישוק. "אם כי אני חייב להגיד שבתיכון הייתי בכיתה מאוד קרובה לכיתה טיפולית, ועכשיו כשאני חושב על זה, זה היה בדיוק אותו דבר. כל הזמן רעש, צחוקים, ואני בבסיס שלי ילד טוב. חוץ מזה, כאן זה מקום עבודה, אז אני בכלל לא מרשה לעצמי להתפרע. אבל כנראה שאני מתורגל. חוץ מזה אני נהנה ואין לי בעיה עם הבלגן של מה קשור".

ה"בלגן של מה קשור", כפי שמאבחן פולישוק, הוא בעצם לב העניין כאן. רודברג למשל, מפגינה מקצועיות לעילא. היא מתעניינת, מציעה, שואלת שאלות וגם מבקשת לחזור שוב על הריקודים, אם היא מרגישה שהם לא מבוצעים בשלמות. בזמן ששחקנים אחרים מרוכזים באייפון או באוכל, היא חוזרת על צעדי הריקוד עם הכוריאוגרף.

אצל השלישייה לעומת זאת, דברים נראים קצת אחרת: במהלך כל ההצגה ציון עושה חזרות עם סיגרייה דולקת ביד, ומעשן תוך כדי שהוא משחק את אלאדין, שככל הנראה התבגר מהר לגילו. זה קורה למורת רוחו של קובי פרג', שהפסיק לעשן אחרי 12 שנה, ועדיין סובל כשמדליקים לידו סיגרייה.

שלום משתעשע עם המבטא הפרסי שנכפה על דמותו, וצועק: "שד בא לקחת אותי!", וכשבסצנה כתוב "אלאדין מתאהב ביסמין ממבט ראשון" שואל ציון: "אבל איך אני אעשה את זה? כשאני מסתכל עליה אני נראה כמו סוטה!", ואסי צועק לו מאחור: "אצלך אהבה וסטייה זה בא ביחד". גם אביזרים תמימים כמו נייר דבק לא נשארים ליד המקרה. בשלב מסוים שלום לוקח חתיכה ומנסה "לעשות לאגם שפם" בזמן שציון צועק לו: "יש לה בלונדיני".

מה תענו למי שאומר שהצגת חנוכה זאת חלטורה?

"אני רוצה לענות על השאלה הזאת ברצינות, זה ממש לא נכון", עונה ברוך. "אנחנו ממש נהנים בחנוכה. גם בשנה שעברה נהנינו בטירוף בפסטיגל, וזאת היתה התקופה הכי מדהימה שלנו. נכון, יש בזה כסף כמו בכל עבודה, אבל כשאנחנו עושים הצגות כאלה, המטרה הראשונית שלנו היא לתת לדור חדש לגדול עלינו. להופעה שלנו באים מגיל 16 ומעלה, ולכאן האחיינים שלי יכולים לבוא, וילדים בני שלוש פתאום צועקים לנו ברחוב. זה דור חדש שגדל עלינו וחשוב לנו לפנות לכל הגילים".

"אנחנו גם לא מתייחסים לשום דבר כאל חלטורה", מוסיף ישראלוף. "מבחינתנו, אם שלושתנו מחליטים לעשות משהו מתוך הבטן, אז אנחנו נמצאים שם בצורה טוטאלית. לי באופן אישי יש ילד, ובעזרת השם גם ילדה בקרוב, ופתאום להצחיק ילדים נהיה בעיניי דבר גדול. בחיי. בפסטיגל הקודם הבן שלי היה בן חצי שנה, ופתאום הבנתי מה זה לשמח ילדים. הצחוק של הילדים נגע לי ממקום אחר. אז אפשר להגיד שיש פה גם עניין אישי".

לרודברג, זה כבר החנוכה ה־12 על הבמות, ולמרות שבראיונות קודמים היא הדגישה את השאיפה שלה להפוך לשחקנית תיאטרון רצינית, היא מכריזה ש"גם כשאני אשחק בתיאטרון הרפרטוארי, עדיין אמשיך לעשות הצגות חנוכה".

למה בעצם?

"יש את עניין הפרנסה, אני לא מתביישת להגיד", היא מסבירה, "אבל זה גם משהו שאני נהנית ממנו. זה ז'אנר שמשמח עשרות אלפי ילדים ואני שמחה להיות חלק ממנו".

אם כך, הנוסחה פשוטה: חג נטול שינה שווה חשבון בנק שמח, ילדים מרוצים ומעריצים חדשים. לא הייתם עושים את זה גם?

"בתכלס אנחנו רגילים להופיע ארבע־חמש פעמים בממוצע בשבוע", עושה ציון ברוך את החשבון, "אז מה זה עוד הופעה אחת ביום?".

עוד ארבע.

"אז שיהיה עוד ארבע. הכל בסדר".

____________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס:

• ביקור במטבח של מרתה סטיוארט
• יובל המבולבל נעלב מביקורות
• מה דעתכם על הלוק של עדי אשכנזי