חזיונות בלתי פוסקים: סרט חדש על אריך מנדלסון

על "המרכז לקולנוע ישראלי" – האגף החדש של סינמטק תל אביב, שנחשף לראשונה ב-Xnet - אפשר להתווכח. העובדה המשמחת היא שהבניין החדש נחנך בימים אלה עם סרט על ארכיטקטורה, וליתר דיוק על אריך מנדלסון, אחד האדריכלים המודרנים החשובים שפעלו במאה ה-20. מדובר בסרטו התיעודי של דוקי דרור, "מנדלסון – חזיונות בלתי פוסקים", שעוקב אחר חייו המקצועיים והאישיים של מנדלסון (1953-1887).

מנדלסון לא עסק בשאלות חיוניות כמו עתיד החברה האנושית, מלחמת המעמדות ושיפור חיי היומיום בעיר - נושאים שהעסיקו רבים מבני דורו - אלא התעניין בסוגיות עיצוביות וטכנולוגיות. ואמנם, עיצוב המבנים שלו השפיע על דור שלם של אדריכלים, ובמיוחד על אלה שפעלו בארץ ישראל בשנות השלושים ובנו את "העיר הלבנה" בתל אביב.

במכתב שכתב מנדלסון, הוא נזכר כי בצעירותו אביו לחץ עליו להמשיך את דרכו כאיש עסקים או להשתלם כעורך דין, משום שאדריכלות "אינה מקצוע של יהודים". אך מנדלסון הצעיר, שהתמלא בחזיונות אובססיביים על צורות ובניינים, התעקש לממש את חלומו לתכנן בתים ולהגשים את חזיונותיו.

שנים רבות לפני שהומצאו תוכנות המחשב שאיפשרו תכנון דיגיטאלי, תיכנן מנדלסון מבנים ששיקפו תנועה ומהירות. הוא בנה אותם מבטון ומפלדה – חומרי בנייה לא מקובלים באותה עת. הפן הבולט באישיותו, כפי שהוא משתקף בסרטו של דרור, הוא הליכה נגד הזרם וניסיון לאתגר מוסכמות בחברה שמרנית. באופן הזה יצר דרור סרט שאינו פונה רק לקהילת האדריכלים, אלא מציע מסר משמעותי הקורא לאדם לממש את שאיפותיו לחדש, לשנות ולעודד קידמה.

מנדלסון, יהודי גרמני, זכה לשם עולמי הודות למצפה השמש שתיכנן בעיר פוטסדאם ב-1920, מבנה שבו הוצב טלסקופ שנועד להוכיח את תורת היחסות של אלברט איינשטיין. הבניין יוצא הדופן, שגובהו 16 מטרים, עוצב בקווים מעוגלים, נבנה מבטון ופלדה וטויח בצבע לבן בוהק - ניגוד קיצוני לבנייה המסורתית בעולם המערבי, וסמל לעוצמתו של העתיד שבפתח. איינשטיין זכה בפרס נובל לאחר השלמת הבניין, מה שהוסיף מוניטין לאדריכל הצעיר. המדען הנודע נמלט מגרמניה הנאצית, אך המבנה הצליח לשרוד אפילו ההפצצות האוויריות של בעלות הברית, שהחריבו את ערי גרמניה בסוף מלחמת העולם השנייה: צורתו הייחודית גרמה לכך שהדף הפצצות, שנחתו ממש בסמוך למגדל, יחלוף מסביבו ולא יזיק לו.

לצפייה בטריילר:

בסיום הקרנת הבכורה סיפר דרור, כי העבודה על הסרט החלה לאחר ש"העיר הלבנה" בתל אביב הוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמי. "עשיתי את הסרט כדי שאנשים יחוו ויאהבו את הנכסים האינטלקטואליים של המקום", הסביר. סרטו החדש משתלב בגוף העבודות שלו, המתמקד בהגירה ובזהות, ובמהלך העבודה על הסרט הזה, שנמשכה שבע שנים, התחקה הבמאי אחר מפעלותיו של מנדלסון על פני שלוש יבשות – אירופה (פולין, גרמניה ובריטניה), ישראל וארצות הברית, שהייתה התחנה האחרונה בחייו. כך הפכה העבודה על הסרט ל"מסע אחרי זהותו של מנדלסון שנעקר, נעזב ועבר מקומות, ומה שהחזיק אותו היתה הזהות שלו כאמן. זה הדבר שהשאיר אותו בפוקוס יותר מזהותו כיהודי, ציוני או גרמני".

על האדריכלים היהודים שבנו את גרמניה

הכל-בו, הקולנוע וכפר ההפצצות

הסרט נפתח במעקב אחר עבודות השימור שעבר "בית הטהרה" של הקהילה היהודית באלנשטיין - עיר הולדתו של מנדלסון בפולין, ועבודתו הראשונה כאדריכל. באלנשטיין גילו לאחרונה את חשיבותם של הבניין ומתכננו, והודות לעובדה שהבניין ניצל מהרס, הוחלט לחדשו ולהפכו למוקד עירוני, כזיכרון לקהילה היהודית שנרצחה, ולשימור עבודת המפתח ביצירתו של מנדלסון יליד העיר.

מנדלסון עסק גם בעיצוב פנים. לשכת המנהל של חנות הכל-בו פטרסדורף בעיר ברלסאו, גרמניה (היום ורוצלאב, פולין) (באדיבות אורלי פתאל-ורהפטיג)

נדודיו של מנדלסון לאורך חייו, בין שלוש יבשות, שיקפו פחות את הצלחתו הבינלאומית ויותר את מצבו הקיומי של האדריכל היהודי שטולטל בין מלחמות לאכזבות מקצועיות. בין המבנים הרבים שלו שזכו לחידוש נמצאים כל-בו שוקן בחמניץ (אחד משישה בתי כל-בו שהוא תיכנן בעבור זלמן שוקן), שהפך לבניין מגורים, משרדים ומסעדות; בית הקולנוע פורץ הדרך "יוניברסום" במרכז ברלין, שהפך לתיאטרון; ביתם המפואר של מנדלסון ואשתו בברלין, שם עיצב האדריכל גם את הריהוט, המנורות, הסכו"ם וכלי האוכל (גם את בגדיה של רעייתו הוא נהג לעצב); ובניין הדלוואר (The De La Warr Pavilion), אייקון אדריכלי שהוקם בחוף העיירה השמרנית בקסהיל שבדרום אנגליה, ושאותו תיכנן לאחר שנאלץ לברוח מגרמניה בן לילה.

כמו כן מציג הסרט כמה מבנים שתיכנן מנדלסון בעת שהותו הקצרה יחסית בישראל (1942-1934) ובראשם בית משפחת ויצמן ברחובות, בית החולים הממשלתי (היום: רמב"ם) בחיפה ובית החולים הדסה הר הצופים בירושלים. מהתקופה האמריקאית שנעלה את חייו מוצג פרויקט שהוא יצר בהזמנת הצבא האמריקאי, בעל קשר ברור למולדתו שבגדה בו: בליבו של שטח אש במדבריות יוטה, התבקש מנדלסון להקים "כפר גרמני" שהכיל מבנים גרמניים טיפוסיים, כדי שחיל האוויר יוכל להתאמן על הפצצתם בסוף מלחמת העולם השנייה. הבתים נשרפו ונפגעו מאות פעמים, לאחר שבכל פעם שופצו ואפילו רוהטו מחדש. שניים מהם עדיין עומדים על תילם.

דוגמה מקומית

רוב המבנים שדרור בחר להתייחס אליהם זכו לשימור קפדני שהשיב להם את זוהרם, ובכך הם מייצגים את הכבוד שעבודותיו של מנדלסון זוכות לו בעשורים האחרונים. דוגמה מקומית ניתן למצוא בבית ויצמן ברחובות, שזכה בעשור הקודם לאחד הפרויקטים המשובחים של שימור שנעשו בישראל אי-פעם, ושמשמש כמרכז מבקרים (בתכנון הלל שוקן ודני אסייג). יוצאי הדופן הם שני בתי החולים שלו בירושלים ובחיפה, שעברו שינויים והרחבות על ידי אדריכלים אחרים במהלך השנים (בחיפה הורחב בית החולים בתכנון אריה ואלדר שרון, ובירושלים בתכנון יעקב רכטר). גם שינויים אלה נעשו תוך הערכה למבנה המקורי של מנדלסון.

אחת ההפתעות בסרט היא שיחזורי הסקיצות האקספרסיוניסטיות והמהירות, שאותן שירטט מנדלסון כהקדמה למבנים שיתכנן. האדריכל ומנהל מחלקת שימור בעיריית תל אביב, ירמי הופמן, מפתיע בשיחזור מהיר של אותן סקיצות לעיני המצלמה, ומלווה באמצעותן את הצופים לאורך כל הסרט בתחנות שעבר מנדלסון בחייו.

• איפה ומתי: הסרט "מנדלסון – חזיונות בלתי פוסקים" (72 דקות, אנגלית עם תרגום לעברית) מוקרן בסינמטק החדש של תל אביב בימי חמישי - 18:00, שישי - 14:00, ושבת - 19:00, וכן בסינמטקים של ירושלים, חיפה, הרצליה וראש פינה.
• לאתר הסרט