חשבון נפש: למה נשים מרגישות אשמות כל הזמן?

מתי לאחרונה הרגשתן אשמה? אם אפשר לנחש, ככה, בלי להתחייב יותר מדי, זה לא היה מזמן. אולי הרגשתן אשמות על קניית בגד או נעליים יקרות. אולי על חוסר כוח וחשק בכל מה שקשור לילדים. אולי על כך שעניתן לא יפה לאמא שלכן, או לבן הזוג.

נראה שמספיק להיות אישה כדי לגדל רגשי אשמה אוטומטיים, ואם אפשר, גם להגדיל אותם בשקל תשעים. אבל למה זה קורה? למה אנחנו מרגישות אשמות כל הזמן, איך זה קשור לנטייה הכללית שלנו לקחת אחריות, ומה עושים כדי להפסיק את מעגל האשמה המכאיב הזה? הנה כמה רעיונות ששווה לחשוב עליהם.

מה זאת בכלל אשמה?

"אשמה היא חלק מהמנגנון הנפשי של המצפון", אומרת דלית בלונדר רון, פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית. "לצד התשוקות, הדחפים והיצרים שלנו, שדוחקים בנו לעשות מה שמתחשק לנו, יש לאדם בעל מבנה נפשי תקין גם מה שפרויד כינה 'סופר אגו': מצפון שמורכב מכללי 'עשה' ו'אל תעשה' שהפנמנו, שמטרתו לעזור לנו לחיות בתוך חברה. תפקידו של המצפון לדאוג לכך שנשלב את התשוקות שלנו עם התחשבות באחר – כי אחרת לא נוכל לחיות בצוותא עם אנשים אחרים.

"אשמה היא חלק מהמנגנון הנפשי הזה: בדיוק כמו שכאב אומר שמשהו לא בסדר בגוף, כך הכאב הנפשי של האשמה מאותת לנו שפעלנו בניגוד לציווי המצפון.

"תחושת האשמה מבוססת על שתי יכולות: היכולת לחוש אמפתיה, והיכולת לקחת אחריות. אדם נטול אמפתיה לא יכול להרגיש אשמה: הוא לא יכול לשים את עצמו בנעליו של זה שנפגע, לחוש את צערו ולהזדהות עם כאבו. לכן פסיכופתים – אנשים נטולי מצפון - אינם חשים אשמה.

האם נשים מרגישות אשמות יותר מגברים?

אז או.קיי, מבנה נפשי תקין יש למרבית הגברים ולמרבית הנשים. אבל האם בכל זאת, כמו שנדמה לא פעם, נשים נוטות יותר לחוש אשמה מגברים?

"בהחלט כן", אומרת ד"ר רבקה נרדי, סופרת, מטפלת אישית וזוגית ומחברת הספרים "זר יקר שלי", "אישה בזכות עצמה" ועוד. "נכון שגם גברים חשים אשמה, אך תגובותיהם אליה שונות. ככלל, הדפוס של חיטוט עצמי בלתי פוסק וחיפוש תמידי אחרי 'איפה טעיתי' הוא דפוס נשי".

"מחקרים רבים בפסיכולוגיה החברתית הראו שנשים נוטות יותר מגברים לקחת אחריות על כישלונותיהן", מוסיפה ד"ר רבקה תובל-משיח, פסיכולוגית קלינית ומרצה בחוג לפסיכולוגיה ובתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר-אילן. "המחקרים האלה הראו דפוס קבוע: כשנשים נכשלות, הן מייחסות את הכישלון לגורמים פנימיים ('אין לי כישרון', 'לא עבדתי מספיק קשה') ואילו כאשר הן מצליחות, הן מייחסות את ההצלחה לגורמים חיצוניים ('היה לי מזל', 'הבוחן היה נחמד').

"אצל גברים, הייחוס הוא הפוך: כאשר הם מצליחים, הם מייחסים את ההצלחה לגורמים פנימיים ('יש לי שכל'), ואילו כאשר הם נכשלים, הם מייחסים את הכישלון לגורמים חיצוניים ('השאלות במבחן היו קשות מדי').

___________________________________________________________________________________________________________

עוד בלאשה: 

• האם כדאי לחזור לעבודה אחרי חופשת הלידה?
  
• האם לנשים אינטואיציה טובה יותר משל הגברים?
  
• בדקנו: האם פמיניסטיות נהנות יותר במיטה?
  

___________________________________________________________________________________________________________

למה זה קורה?

למה לעזאזל אנחנו לוקחות אחריות על כל דבר שלילי בסביבה, ומשוכנעות שהכול באשמתנו? כנראה שיש לכך יותר מסיבה אחת.

1. בגלל שהתרגלנו להאמין שאנחנו טועות. "באופן כללי, רגשי אשמה קשורים למעמדו החברתי של אדם", אומרת ד"ר נרדי. "ככל שאנחנו נמצאים נמוך יותר בהיררכיה, אנחנו נוטים לחוש יותר אשמה מול אלה שמעלינו. אנשים עם פחות זכויות שחיים בחוויה של נחיתות, מפנימים את הדעה השלילית עליהם, ומאמינים שעקרונית הם פועלים פחות נכון.

"מאחר שנשים לאורך אלפי שנים נמצאו בעמדת נחיתות לעומת הגברים, הן הפנימו את האמונה שהתקן לחשיבה ופעולה נכונה הוא התקן הגברי. שהגישה הנכונה לחיים היא גישה פורמאלית, רציונאלית, שכוללת שליטה ברגשות וסמכותיות. שכל חשיבה ששונה מזה אינה תקינה, אלא 'היסטרית' ו'רגשנית'. מכאן, הדרך קצרה מאד להרגיש אי-נוחות, אשמה וחוסר ביטחון.

"לנשים באופן עקרוני יש פחות אמונה בכושר השיפוט שלהן, ולכן יותר נטייה לחוש אשמות וטועות ולחפש חיזוקים ואישורים. ואם בנוסף לזה את מוקפת בחברה שוביניסטית – כולל אמא שלך, המורה שלך, הממסד הפסיכולוגי, ואפילו השוביניסט הקטן שיושב בתוכך - ברור מאליו שתמיד, אפילו כשאת זו שנפגעה, יתעוררו בך ספקות לגבי צדקת פעולותייך. עם הרמז הראשון של אי שביעות רצון, ניכור מצד הסביבה, קרירות – משתלטת על האישה תחושת האשמה והפקפוק בעצמה: מה עשיתי? איפה טעיתי? איך הרגזתי?

"נכון שכל זה נמצא בתהליך של שינוי דרמטי מאז המהפכה הפמיניסטית. אך למרות השינוי, למרות שיותר ויותר נשים נותנות אמון בכושר השיפוט שלהן ואפילו מוכנות לסלוח לעצמן על טעויותיהן, עדיין רגשי האשמה, בעיקר בכל הקשור לתפקידים המסורתיים – אם, רעיה ועקרת בית – קופצים החוצה ולעתים משתלטים עלינו".

2. בגלל שאנחנו גדלות לקשר ולאחריות. אבל זאת לא הסיבה היחידה. "תיאוריות פמיניסטיות רבות מדברות על כך שבניגוד לבנים, בנות גדלות בתוך קשר", אומרת ד"ר תובל-משיח. "אימהות באופן טבעי מלמדות את הבנים שלהן להיות שונים מאמא: להיות גברים קטנים. אבל את הבנות, אימהות מגדלות להיות דומות לאמא.

לכן, כבר מגיל צעיר, ילדות מתחנכות לראות את היתרונות שבקשר עם האחר, וברור להן שקשר משמעו לקחת אחריות על האחר ועל רגשותיו. אפילו לא צריך להגיד להן את זה במפורש: הן רואות מה אמא עושה, ומחקות אותה. בעוד בנים גדלים בידיעה שאפשר להיכנס לקשר ולצאת ממנו, כמו שעשו עם אמא, בנות מקבלות מסר שהמהות של זהותן היא דאגה לקשר.

"התוצאה היא שנשים מתפתחות עם תחושה שאחריות לאחר ולרגשותיו היא דבר רצוי ומוערך. הן גדלות לתוך אחריות כוללת, ורוצות בה משום שהיא מעניקה להן סיפוק.

"אלא שאחריות יכולה להביא לא פעם לאשמה – ובעיקר סוג האחריות שנשים לוקחות על עצמן: בעבודת הדוקטורט שלי ראיינתי גברים ונשים ישראליים, וראיתי שבקבוצת הגיל של בני ה-50, נושא האחריות מופיע הן אצל גברים והן אצל נשים. אך היה הבדל מעניין: בעוד שגברים ביטאו 'אחריות על' (אחריות על המצב הכלכלי, מדינת ישראל, העובדים בעסק שלהם), נשים דיברו על 'אחריות ל': אחריות להורים, לילדים, לחברים. 'אחריות ל' היא אחריות קרובה, לאנשים קרובים. אחריות רגשית, שמעוררת הרבה יותר אשם".

ד"ר נרדי: "החברה שלנו מאמינה שהנשים הן שאחראיות לאיכות חייהם של הסובבים אותן. התפיסה הזו מייצרת אשמה, מפני שאם למישהו אין מצב רוח, אם לילדה יש הפרעות אכילה, לילד לועגים, לבעל לא הולך בקריירה, את אחראית ואת אשמה".

3. בגלל שאנחנו נקרעות בין יותר מדי תפקידים. אבל האחריות לרגשותיו של האחר היא רק חלק מהתפקידים שמוטלים עלינו – ומעוררים בנו אשמה. "נשים נוטות להרגיש יותר אשמה כי הן צריכות למלא כמה תפקידים בו-זמנית, וזה בלתי אפשרי", אומרת פרופ' סילביה פוגל-ביז'אוי, ראש תכנית MA בלימודי משפחה, במחלקה למדעי ההתנהגות במכללה למינהל.

"עליהן להיות גם רעיות ראויות, גם אימהות טובות, גם יפות ומטופחות, גם ללכת ברגל קלה לעבודה, וגם לסיום – להצליח בקריירה. הקונפליקט בין התפקידים הללו יוצר מתח מתמיד ומאבק פנימי בלתי פוסק: כשאת פה את מרגישה שעלייך להיות שם, וכשאת שם – מרגישה שצריכה להיות פה. בסופו של דבר, תמיד תרגישי אשמה, ואם לא תרגישי, מישהו אחר כבר יגיד לך שאת לא בסדר.

"בתוך ריבוי התפקידים הללו, קיים אחד שהוא מורכב במיוחד: תפקיד האם. הוא בעצמו כולל ריבוי תפקידים, שנכנסים תחת ההגדרה התרבותית של האימא- 'לבנות בית חם' או 'לגרום לאחרים במשפחה להרגיש טוב'. התפקיד הזה כולל אוכל, ניקיון, סדר, נוכחות ואפילו קשב. אף אחת לא יכולה להתמודד עם כל כך הרבה משימות, ולא להרגיש אשמה על כך שאינה מצליחה לבצע אותן כמו שצריך.

"לאישה שאינה אמא יש פחות תפקידים, ולכן היא בדרך כלל מרגישה פחות אשמה. אבל בחברה שלנו, התפקיד של הנשיות הוא דאגה לאחר. גם אישה שאינה אם מרגישה שתפקידה לדאוג להורים, לחברות ולחבר שלה. כל עוד דאגה לאחר ולאיכות חייו היא ההגדרה של נשיות ולא של גבריות, נשים ירגישו יותר אשמה".

4. בגלל שהמיתוסים גומרים עלינו. מילא אם התפקידים הללו, שאנחנו נקרעות ביניהן, היו בעלי מפרט טכני ברור וחד משמעי. נגיד, שלהיות אמא כולל שתי ארוחות ביום, והקשבה חצי שעה כל אחר צהריים, או שלהיות רעיה טובה משמעו סקס פעמיים בשבוע ורבע שעה של סידור הבית ביום. אבל לא: התפקידים שלקחנו על עצמנו הם חסרי גבולות לחלוטין, ובמקום להיות מבוססים על המציאות, הם מבוססים על מיתוסים.

"קחו למשל את תפקיד האימהות", אומרת ד"ר נרדי. "כשעשיתי לעצמי פעם רשימה מה זו 'אמא טובה' קיבלתי סחרחורת. התפקיד כולל הכול - מלהקשיב ולנחם דרך לבשל אוכל טוב ולהבחין מה כואב לילד עוד לפני שהוא יודע שכואב לו ועד לתפור תחפושת ולשחק כדורגל. למה? כי זה תפקיד שמבוסס על מיתוס תרבותי של האם הכול-יכולה, ולא על היכולות האמיתיות של נשים בשר ודם. כך גם בכל מה שקשור למראה החיצוני: מיתוס היופי גורם לכך שאיך שלא נסתכל על עצמנו נגלה שמשהו חסר, שכן אנחנו אמורות לענות למודל יופי לא מציאותי.

"ומה לגבי המיתוס של הבחורה הטובה? גבר לא אמור להיות 'טוב'- הוא אמור להיות קשוח, אמיץ, ולעתים אפילו אכזרי. אבל הסטריאוטיפ הנשי קובע שאישה אמורה להיות מכילה, טובה, אמפתית, נעימה, ידידותית, צייתנית, לא מתבלטת ולא תחרותית. רשימת התכונות הזאת היא לא אנושית, אבל מכיוון שהפנמנו את המיתוס, אנחנו מרגישות אשמה מיידית על כל טיפת ביצ'יות או כעס - אפילו היום, לאחר כחמישים שנה של פמיניזם אקטיבי".

5. בגלל החטא הקדמון. ואם כבר אנחנו מדברות על מיתוסים, בואו ניזכר בעוד מיתוס אחד, בסיסי ומכונן: החטא הקדמון. זוכרים את חווה? ההיא עם התפוח? ההיא שפיתתה, שדחפה את אדם ואת כולנו בדרך החוצה מגן העדן? טוב, אז היא אשמה, זה ברור. ואנחנו? אנחנו בנות חווה.

"במיתוסים עתיקים רבים ואפילו בדת האישה היא לילית, המפתה הרעה", אומרת פרופ' רחל לוי-שיף מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. "לא הגבר מתפתה – אלא האישה מפתה, ולכן היא זו שצריכה לכסות את עצמה רק כדי שבראש שלו לא יצוצו מחשבות שליליות. שרידים לתפיסה הזאת אפשר למצוא עד היום האמונות חברתיות שמטילות את האחריות לאונס על הנאנסת: כנראה היא הלכה בבגדים חשופים מדי, או פיתתה את האנס בצורה כלשהי".

6. בגלל שלמדנו להעדיף את טובת האחר. אם תשאלו את עצמכן מתי עוד הרגשתן לאחרונה אשמות, תגלו שמן הסתם כשעשיתן משהו רק בשבילכן: בין אם קניתן

בגד יקר או סתם נרדמתן בצהרים (ולא רק "שמתן ראש" – גרסת האם החוטאת למנוחת צהריים).

ד"ר תובל-משיח: "כשהתרבות מאמינה שתפקיד הנשים הוא לדאוג לאחרים, היא בו-זמנית אומרת שהן אמורות לשים את עצמן בצד. ואם את לא שמה את עצמך בצד, ועל אחת כמה וכמה שמה את עצמך בפרונט - אין פלא שאת מרגישה אשמה".

ד"ר נרדי: "התפקיד הנשי של אם, רעיה ועקרת בית הוא במהותו תפקיד של שירות: תפקיד שבו הלקוח תמיד צודק, ואת אמורה להצניע את האגו שלך, לשים את עצמך במקום שני, לתת מעצמך רגשית, פיזית ומינית. כל עוד את עושה לאחרים - זה בסדר; אבל אם את עושה רק עבור עצמך – את רעה ואשמה. ראיתי גם נשים של מיליונרים מרגישות אשמה על כך שקנו בגד יקר לעצמן.

"ואם לא די בכך, התרבות שלנו, הגברית, אומרת שבמצב הזה, של הענקה מוחלטת, את אמורה להיות הכי מאושרת. את אמורה ליהנות מלענג את הגבר שלך; את אמורה ליהנות מכך שילדת ומהטיפול בתינוק, ואין לך מקום להתאבל על חייך הקודמים שנעלמו; את אמורה ליהנות עד בלי די מהאימהות – ואין לך זכות לומר שאת אולי אוהבת את ילדייך מאוד, אבל לא ממש נהנית לשחק איתם בגן השעשועים.

"התוצאה היא שנשים לא רק מרגישות לא מאושרות – הן גם מלקות את עצמן על זה. אם הן לא מרגישות הנאה עצומה מלשים את הצרכים שלהן בצד, מיד מציפה אותן האשמה".

את לא מאושרת? זה הוא אשם!

אנחנו אשמות כשהילדים מצוברחים, כשלא עשינו קניות או קיפלנו כביסה, כשהבית לא מתוקתק. האחריות שלנו כוללת ה-כל – חוץ מדבר אחד: האושר שלנו עצמנו. אם אנחנו לא מאושרות, האשם הוא ברור ומיידי: בן הזוג שלנו.

"הרבה נשים חושבות שהבעל הוא זה שאחראי לאושר שלהן", אומרת בלונדר-רון. "חלק מהעניין הוא המיתוס של הנסיך על הסוס הלבן, שמופיע בכל האגדות, מסינדרלה ועד 'אשה יפה': אנחנו רוצות שבן הזוג יציל אותנו מהכול, וכשזה לא מצליח – מאשימות אותו שהחיים הם לא הפנטזיה שרצינו שהם יהיו.

"חלק אחר מההאשמה נובע מכך שכמו שאנחנו לוקחות אחריות על הרגשות של אחרים, אנחנו מצפות שבן הזוג ייקח אחריות על אלה שלנו. אם אנחנו אחראיות על כולם, לפחות שמישהו אחד יהיה אחראי עלינו. אבל אי-אפשר באמת לשים את האושר שלנו בידיים של מישהו אחר. רק אנחנו אחראיות לאושר שלנו, בדיוק כמו שרק בן הזוג אחראי באמת לאושרו שלו".

מה עושה לנו האשמה התמידית?

אבל מה קורה לנו כשאנחנו מרגישות אשמות כל הזמן? מה זה עושה לנו ולאופן שבו אנחנו מתנהלות בעולם?

"אדם שמרגיש הרבה אשמה הוא אדם אומלל", אומרת פרופ' פוגלביז'אווי. "אשמה מביאה לחוסר ביטחון עצמי ולקושי לתפקד, אבל מעל לכל היא גורמת סבל מתמשך. בנוסף לכך, אדם שמרגיש אשם נתון יותר למניפולציות: קל יותר לגרום לו לפעול כפי שאתה רוצה".

ד"ר נרדי: "עוד תוצאה של תחושת אשמה מתמדת יכולה להיות הכחשה: הקושי לשאת את האשמה כל כך גדול, שאת לא מוכנה לקבל ביקורת וודאי שלא לתקן, אלא רק לומר: 'אני? מה פתאום'. במיוחד בכל מה שקשור בילדים, נשים ממש נהרסות כשמשהו פוגע בדימוי האימהי שלהן וגורם להן לחוש אשמות".

אז מה עושים?

"קודם כל, מודעים לכך", עונה בלונדר-רון. "חשוב לדעת ולהזכיר לעצמנו שהאשמה קופצת אצלנו באופן אוטומטי, אם צריך או לא צריך, ולהזכיר לעצמנו שאנחנו לא בהכרח אשמות: רק התרגלנו לכוון את המחשבות קודם כל לכיוון ההאשמה העצמית.

"שנית, כדאי מאד להיעזר בצורה כלשהי בקבוצות תמיכה של נשים – בין אם בקבוצות פורמאליות, או פשוט בשיחות עם החברות. נשים עוזרות זו לזו לפרוק את האשמה, ולפעמים עצם השיחה מראה שאנחנו לא לבד, לא יוצאות דופן בתגובות שלנו, שכולן כאלו - ואנחנו לא באמת אשמות. ואפשר גם לכעוס ביחד על הציפיות החברתיות, ולהחליט שזהו, לא נכנעים להן יותר".