הדפסה
לכתבה באתר
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
"במהלך העבודה על מחקר לספר שאני כותבת על דיאנה ורילנד בשלוש השנים האחרונות, הבנתי כי החוזק האמיתי שלה צריך לעבור בכל פלטפורמה תלת ממדית בה היא יכולה לקבל חיים", כותבת במאית הקולנוע ליסה אימורדינו-ורילנד בהודעה לעיתונות ששוחררה לרגל צאת סרטה "דיאנה ורילנד: העין חייבת לטייל" (Diana Vreeland: The eye has to travel), שהוקרן בבכורה עולמית ביום שבת האחרון במסגרת פסטיבל הקולנוע בוונציה. "קולנוע הוא המדיום הברור והיעיל ביותר לתקשר מסע ויזואלי ייחודי של הגברת ורילנד", ממשיכה אימורדינו-ורילנד, הנשואה לנכדה של דיאנה, אלכסנדר ורילנד. "וליצור דיוקן פשוט ואינטימי של סמל האופנה האגדי".
סרטה של אימורדינו-ורילנד הוא רק יריית הפתיחה לפסטיבל שלם המוקדש לדמותה ולפועלה של דיאנה ורילנד, מעורכות האופנה החשובות של המאה ה-20, שעיצבה ברוחה את האופנה המודרנית כפי שהשתקפה במחצית השנייה של המאה. מלבד הסרט, שיעלה לאקרנים באירופה ובארצות הברית במהלך השנה, ב-1 באוקטובר יראה אור ספר שולחן בעל אותו שם בהוצאת Abrams, לצד תערוכה שתיפתח במרץ הבא במוזיאון פורטוני בוונציה.
כל אלה ינסו לכסות בהיקפם את פועלה של ורילנד: החל מתפקידה כעורכת האופנה של המגזין הארפר'ס בזאר בין השנים 1962-1937, דרך נוכחותה הבולטת כעורכת הווג האמריקאי בשנים 1971-1962 ועד לשירת הברבור שלה כיועצת מיוחדת למכון לתלבושות של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, תפקיד אותו מילאה משנת 1972 עד למותה 17 שנה מאוחר יותר.
הסרט והספר מבוססים על שיחות רבות שקיימה ורילנד עם העיתונאי האמריקאי ג'ורג' פלימפטון, אשר ערך את האוטביוגרפיה D.V שפרסמה ורילנד בשנת 1984 (הוצאת Da Capo Press). בנוסף, מחבר הסרט בין קטעי וידאו מראיונות שקיימה ורילנד בתכניות אירוח, לצד ראיונות עם מעצבים וצלמי אופנה אותם קידמה ורילנד במגזינים שערכה: דיוויד ביילי, הוברט דה ז'יבנשי, קלווין קליין, אוסקר דה לה רנטה ודיאן פון פירסנטברג. "היו לה חיים עשירים עם חוויות שונות ורבות", סיפרה אימורדינו-ורילנד בראיון ל-WWD בחודש שעבר. "אנשים צריכים לדעת איזה חיים היו לה".
ורילנד נולדה בשנת 1903 למשפחת אצולה פריזאית. אמה היא אשת החברה האמריקאית דאמילי קי הופמן, צאצאית של נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ורג' וושינגטון; אביה, הבריטי פרדריק דלזיל, עסק בניירות ערך. לאחר מלחמת העולם הראשונה היגרה המשפחה לארצות הברית. למרות היציבות הכלכלית בבית, תחזקה ורילנד אישיות מעורערת, אותה תלתה בעיקר באמה. "תמיד הרגשתי כמו מפלצת מכוערת. אמא שלי מעולם לא נתנה לי תחושה של ילדה יפה", מספרת ורילנד בסרט.
למגזין הארפר'ס בזאר החלה ורילנד לכתוב בתחילת שנות ה-30. תחילה טור ייעוץ בענייני אופנה לנשים, ומאוחר יותר התמנתה לעורכת האופנה של המגזין, תחת שרביטה של כרמל סנואו, עורכת מיתולוגית אחרת. בשנת 1946 עוררה ורילנד פרובוקציה, כשפרסמה במגזין לראשונה דוגמנית בביקיני, בתוספת האמירה ש"הביקיני הוא ההמצאה הכי גדולה אחרי המצאת האטום". בשנת 1962 פרשה מהמגזין, וקיבלה לידיה את המושכות של הווג האמריקאי תפקיד אותו מילאה שמונה שנים, במהלכן חוללה במגזין תמורות מרחיקות לכת.
ורילנד הצליחה לתחזק עבור הווג אג'נדה מוצקה, שמאחוריה קו סגנוני ברור ורשימת כותבים מפוארת הכוללת דמויות מפתח בתרבות האמריקאית כאנדי וורהול וטרומן קפוטה. היא פעלה לקידום מעצבים צעירים כמו איב סאן לורן וקלווין קליין, ודוגמניות בעלות מראה חדשני כמו ביאנקה ג'אגר וטוויגי. למרות שלא החשיבה את עצמה כפמיניסטית, תרומתה לתנועת הפמיניזם היתה חשובה מאוד. עד לאותם ימים היו השערים של ווג מיצג של נשיות שווא המנותקת מחיי היומיום של הקוראות. ורילנד שינתה זאת ומיקמה על אחד משערי המגזין את השחקנית לורן באקול בבגדי קז'ואל פשוטים.
אבל היו לה גם צדדים פחות נעימים. הרבה לפני התקפי הזעם של אנה ווינטור, שהודגמו יפה ב"השטן לובשת פראדה", עדויות חדשות המופיעות בסרט אודותיה טוענות כי ורילנד היתה טיפוס לא פחות מאיים. "היא היתה נובחת פקודות", מספרת השחקנית אלי מקגרו, לשעבר העוזרת האישית של ורילנד בווג. "העוזרים שלה תמיד בכו במהלך היום. היה מקרה אחד שבו היא זרקה עליי מעיל, ובאופן אינסטינקטיבי זרקתי אותו עליה בחזרה. היא היתה טיפוס די רגזן בסך הכול".
כאמור, מפרישתה בשנת 1971 ועד מותה שימשה ורילנד כמנהלת המכון לתלבושות של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. במהלך אותן שנים אצרה תערוכות רבות, שהנודעת בהן היתה למעצב כריסטובל בלנסיאגה. אימורדינו-ורילנד מאמינה כי תרומתה הגדולה של ורילנד היתה שילוב בין פנטזיה, מקוריות וחזון ייחודי בנוגע לאופן בו העולם צריך להיראות. "היו לה מספר רב של שכבות", סיפרה. "עם סקרנות מאוד עצומה וחזון לעולם ללא מחסומים".
