הדפסה
לכתבה באתר
מגדלי מים החלו לצוץ בארץ ישראל החל משנת 1882 בזכרון יעקב, ובהמשך בראשון לציון ושאר חלקי הארץ. המגדלים נטמעו בנוף הארץ ישראלי כנקודות ציון היסטוריות, ולא פחות חשוב מזה, כנקודות חן בתודעה הרגשית של התושבים שאותם שירתו.
תפקידו המקורי של מגדל המים היה לאגור מים ולדאוג לוויסות הלחצים המשתנים (לילה/יום, עונות השנה וכו'). המגדלים הוקמו בדרך כלל ליד בארות מים, ובמקומות היותר גבוהים בסביבתם, על מנת לנצל את כוח הגרביטציה להולכת המים. הם סיפקו לא רק מים, אלא גם תחושת ביטחון, בהבטחת אחד המשאבים היותר חשובים להתפתחות אורבנית - והיוו מקור לגאווה מקומית לתושבים. סיפור הקמתם של מגדלי המים בתל אביב-יפו פותח צוהר להכרת עברה של העיר העברית הראשונה, ולהבנת הערך ההיסטורי והנוסטלגי של המגדלים שהשקו והפריחו אותה.
מגדלי המים בתל אביב-יפו
במהלך שנותיה הראשונות של תל אביב הוקמו עשרה מגדלי מים, ברחובות האלה: שדרות רוטשילד, מאז"ה, החשמל, נחלת יצחק (שני מגדלים), שדרות ירושלים, נווה שאנן, עג'מי, מונטיפיורי וקריית שלום. בחלוף השנים, שניים מתוכם נהרסו (שדרות רוטשילד ושדרות ירושלים). בפוסט זה אני אתמקד בשמונת השורדים.
מגדל המים התל-אביבי הראשון: שדרות רוטשילד 14
אחד המבצעים הראשונים של אנשי "אחוזת בית" היה חפירת באר מים. הבאר נחפרה כבר ב-1909 ליד שדרות רוטשילד, ולימים המקום הפך לבית העירייה הראשון, אך בזמנו עדיין קראו לו "בית הוועד". העבודה כולה היתה עבודה עברית גאה, החל מהחפירה ועד הצבת מכלי המים על הגג.
שני מיכלי הברזל שהונחו על הגג תיפקדו כמגדל מים, וכך התקבל המגדל הראשון.
כך הפכה "אחוזת בית" לאחד היישובים הראשונים בארץ ישראל המתחדשת שהצטיידו ברשת מים עירונית מסודרת שהגיעה עד לבתי התושבים. לעובדה הזאת היתה השפעה רבה על החלטתם של אנשים רבים להגיע ולהתיישב בעיר שקמה מהחולות. ב-1942 התקבלה ההחלטה להרוס את בית הוועד ואת מגדל המים, ולצערנו הם אינם קיימים עוד.
יש לציין שבשנים האלו הוקם מגדל מים נוסף באזור. היה זה מגדל טמפלרי בשכונת שרונה, באזור רחוב דוד אלעזר. גם הוא לא שרד, ועל שרונה יסופר בפעם אחרת.
רחוב מאז"ה 36 (1924)
את מגדל המים השני של תל אביב תיכנן האדריכל ארפד גוט, והוא נבנה ברחוב מזא"ה 36 ב-1924. המגדל, שעמד על אחת הגבעות באזור, היתמר לגובה 16 מטרים ותוכנן בסגנון אקלקטי. לאחר כמה שנים הותקנה על ראש המגדל חנוכייה מוארת, ובימי החנוכה התקיימו בו טקסי הדלקת החנוכייה.
המגדל נמצא בימים אלו בתהליך של שיקום מקיף ואינו גלוי לעוברים ושבים, אך בקרוב ייפתח לציבור הרחב.
שתי התמונות הבאות צולמו ב-2005, כאשר האתר עדיין היה סגור מחשש להתמוטטותו.
אגב, המגדל שירת את "ההגנה" כתחנת האיתות המרכזית, שממנה חולקו הפקודות לכל הארץ.
רחוב החשמל 12 (1925)
המגדל ברחוב החשמל 12 הוקם בסמוך לבאר מים ששימשה את תושבי האזור לשתייה ולהשקיית הפרדסים הסמוכים.
גם מגדל זה תוכנן על-ידי ארפד גוט, בסגנונו האקלקטי המוכר. מספר שנים לאחר הבנייה התמקמה בקומתו הראשונה חנות מכולת שכונתית, שנקראה "שער הזול".
ב-1999 עבר המגדל שיחזור ושיקום.
בשכונת נחלת יצחק קיימים שני מגדלי מים, במרחק 40 מטרים האחד מהשני. וזה סיפורם:
נחלת יצחק הקטן: עמק ברכה 48 (1927)
שכונת נחלת יצחק הוקמה ב-1925 והמגדל הקטן היה הראשון שנבנה בשכונה, בצמוד לבאר המים.
על המבנה חקוקה כתובת מטושטשת, המספרת כי המגדל נבנה על-ידי האינג'ינר ישראל מיכאלי, בשנת תרפ"ז.
לאחרונה הוא שופץ ונצבע חיצונית.
נחלת יצחק הגדול: ילקוט הרועים 8 (1947)
במרחק של 40 מטרים מדרום למגדל הקטן, ניצב כאמור "המגדל הגבוה". הוא נבנה ב-1947 לאחר שהשכונה התרחבה ודרישות אספקת המים שלה גדלו בהתאמה.
המגדל מוקם בחצר בית הספר השכונתי.
בניגוד לרוב מגדלי המים, עמודיו אינם חשופים, והוא עטוף קירות כשתוכנו מורכב מחדרים מעוגלים. חדרים אלו שימשו במשך שנים כחדרי לימוד לתלמידי בית הספר.
גם כיום המבנה פעיל, ומשמש את מרכז השיטור הקהילתי ואת שבט הצופים של השכונה.
שדרות ירושלים/רחוב התקומה (1927)
גם מגדל יפהפה זה תוכנן על-ידי האדריכל ארפד גוט. הוא נבנה בשכונת באסה הערבית, באזור שנקרא כיום שדרות ירושלים ורחוב התקומה. המגדל תוכנן בעיצוב ערבי מוסלמי, ובראשו הותקנה חנוכייה. לצערנו, גם הוא אינו קיים עוד.
נווה שאנן: רחוב ראשון לציון 13 (1929)
מגדל המים של נווה שאנן הוקם למעשה בשכונת צריפים שנקראה "גבעת ראשון לציון", והיתה בראשיתה נבדלת מנווה שאנן של ימינו. "גבעת ראשון לציון" הוקמה על ידי עולי תימן ב-1929, וככל הנראה הם שהקימו גם את מגדל המים. המגדל קטן ונמוך יחסית, וקומתו הראשונה משמשת היום כבית כנסת בנוסח תימן, "מגדל עוז" שמו.
עג'מי: רחוב החרוב 30 (תחילת שנות ה-30)
המגדל של שכונת עג'מי היפואית הוקם בתחילת שנות ה-30 ביוזמת השלטונות הבריטיים בארץ ישראל, ועוצב בסגנון ערבי מקומי. גם הוא, כמו המגדל הגדול של נחלת יצחק, הוקף בטון סביב עמודיו, אך במקרה הזה הושארו בו חרכים צרים. למגדל יש גם מרפסת היקפית סביב מכל המים שבראשו. בזכות שני מאפיינים אלה, לא קשה לנחש מה היה ייעודו המשני של המגדל בשביל השלטון הבריטי.
ב-2004 הוא עבר שיפוץ יסודי. הוא בולט ביופיו ובנוכחותו בקו האופק של השכונה.
מונטיפיורי: בית שמאי 9 (1935)
את מגדל המים הזה תיכנן תושב השכונה, יעקב צוואנגר, ובנייתו הסתיימה ב-1935. ייחודו האדריכלי נמצא בתחתיתו: ששת קורות הבטון יוצרות מגן דוד, גאווה כפולה לאנשי השכונה.
גם מגדל זה הוקם בסמיכות לבאר מים ששימשה לשתייה ולהשקיית פרדסים. לסיפור המגדל בשכונת מונטיפיורי יש צד טרגי ומסתורי: מתכננו, צוואנגר, נרצח ב-1937 בנסיבות לא ברורות (השמועות סיפרו על פרשת ריגול ומחתרת נאצית), וגופתו נמצאה בחולות.
זהו המגדל שנמצא במצב הרעוע ביותר מבין כל מגדלי המים בעיר. הוא מתפורר ומט לנפול.
קריית שלום: רחוב החצוצרה 8 (שנות ה-50)
שכונת קריית שלום ומגדל המים שלה הוקמו בשנות החמישים של המאה הקודמת, וזהו למעשה המגדל האחרון שהוקם בעיר. הוא נבנה בתוך בית הספר השכונתי "גבעת שלום" שניצב על הגבעה הגבוהה ביותר בנוף השכונה. בתחילת שנות האלפיים עבר המגדל שיפוץ מקיף.
סוף דבר: במסגרת התחקיר לכתיבת פוסט זה התוודעתי למספר עצום של מגדלי מים הפזורים ברחבי הארץ. לכל אחד מהם יש סיפור וערך היסטורי אדיר, עם עיצובים וסגנונות יפים ומגוונים. רוב המגדלים התל אביביים שמורים במצב טוב ומקבלים את היחס הראוי, אך יש מגדלים רבים אחרים במצב מחפיר.
בשנים האחרונות גברה המודעות לשימור מבנים ישנים בעלי ערך היסטורי בכלל, ומגדלי מים בפרט. כך, למשל, נערכו אירועים שניסו להביא לקדמת הבמה את החשיבות הטמונה בשיקום ובטיפוח הנכסים ההיסטוריים הללו. האחרון והמתוקשר שבהם התקיים ב-2010 - תחרות שאירגנו האקדמיה "בצלאל" והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.
נראה אפוא שיש תהליך חיובי של גופים ורשויות ציבוריות בהכרת החשיבות הערכית והלאומית שבשימור, ובהתגייסות מעשית למען המטרה. יש מקום לתקווה וגם לציפייה שהמגדלים ימשיכו ללוות גם את דור העתיד. אסיים בתקווה שהגברת המודעות לנכסים היסטוריים אלה תקרב את היום שבו הם ישוקמו, ויובטח המשך קיומם בנוף העירוני ובליבנו.
ומה אפשר למצוא דווקא ביבנה?
או בגבעת ברנר?
או בסיור ארכיטקטורה בשדרות רוטשילד?