הדפסה
לכתבה באתר
אחד הדברים הנפלאים ביותר כשאת כל כך לא מושלמת ויש כל כך הרבה דברים משמעותיים לתקן בגוף שלך, כמו אצלי למשל, הוא שפגמים קטנים מעניינים לך את התחת. מבעד לעננת 50 הק"ג העודפים שאני סוחבת על עצמי, קשה לי להבחין בכל אותם פגמים זניחים ואקראיים שנשים ייצוגיות ממני יכולות להרשות לעצמן להקדיש להם תשומת לב. לא נותר לי אלא לקוות שיום אחד ארזה בטעות ואז אוכל סוף סוף גם אני להצטרף לאחוות טרודות הפגמים השוליים. ורק למקרה שבמידה 36 אחוש עצמי בטעות מושלמת, עולם האופנה מנהל בריגדות קריאייטיב שלמות שדואגות שגם אז, אוכל למצוא לפחות עוד משהו קטן נוסף להתבאס ממנו.
לאחרונה נתקלתי בביטוי החינני למדי ניקלס (Kneekels), שהחל צובר תאוצה ברחבי הבלוגספירה, כשהוא מלווה בתמונות של סלבריטאיות צעירות ומבוגרות כאחת, שברכיהן חשופות ומסומנות בעיגול כאות אזהרה מאיים. לא, לא מדובר בלהקת אינדי-פייסבוק ממוצא בריטי, אלא בכינוי הלועזי לתופעה ההו-כה בלתי תקינה - קמטים בברכיים. אגב, כשאני אומרת ניקלס, אני לא מדברת איתכם על אותם גלי צלוליט שנשפכים מעל לברכיים של זקנות חוף גורדון, אלא בסך הכול על קפלי עור תינוקיים שיש לכל בחורה, כולל לקייט מוס, דמי מור,ויקטוריה בקהאם ולילי אלן, כשהיא עומדת ברגליים ישרות. כלומר, פשוט עומדת.
העובדה שנשים לא מסוגלות להרפות מלסקור את הגוף שלהן באמצעות זכוכית מגדלת היא לא חידוש מרשים. וממש לא מועילה לתחושת התסכול המתעצמת שלנו כנשים מעניין דימוי הגוף, העובדה שתעשיית האופנה מרשה לעצמה לירוק עלינו יותר מדי מסרים אמביוולנטיים. מצד אחד, חוקים פותים ומזעזעים נגד תת תזונה של דוגמניות ופוטושופ רצחני, מצד שני אובססיביות קומפולסיבית לגבי פגמים שמעולם לא היינו מעלות בדעתנו לחשוב עליהם בעצמנו.
בגדול, אין לי בעיה עם הדרישה המוסולינית ליישר קו עם הכללים הנוקשים של תעשיית האופנה. זה לחלוטין נראה לי כמו סוג של ספורט לאומי לגיטימי. הבעיה היא שהפגמים שאנחנו צריכות להתמודד איתם בדרך לשם הולכים ונעשים בלתי אפשריים. כלומר, קפלים מעל הברכיים? זה הרי אבסורדי כמעט כמו להתבאס שהשיער שלנו יגלוש הצידה אם נטה את הראש ימינה. אני יכולה להסכים עם הבאסה על צלוליט תפוזי בישבן, עם הרצון ליישר אף נשרי או להיפטר משומות בולטות, קטנות ככל שיהיו, אבל העובדה שמעכשיו אנחנו חייבות להיות מודעות לכמה זה לא תקני שאלוהים ברא אותנו עם קפל מעל הברך קצת מלחיצה אותי, לעזאזל. בעיקר כי אני לא חושבת שראיתי בחורה שאין לה אחד כזה.
נכון, ברך היא לא איבר מרשים במיוחד מלכתחילה, ואין ספק שיש לטפל בנראות שלה מן השורש. אבל זו לא אשמתנו, זו אשמתו של הבורא. בניגוד לשדיים, לישבן ולבטן, יש איברים שפשוט נולדו ללא פוטנציאל להיראות מרשימים במיוחד, ואפשר פשוט לעזוב אותם במנוחה. האמת שגם המרפק הוא מעט משונה למראה. אני משערת שהוא הבא בתור.
ההיטפלות לקמט שמעל הברך מזכירה לי באבסורדיות שלה את התוכניות ההזויות האלו בערוץ 8 על אנשים שמרגישים שהם היו צריכים להיוולד בלי רגל ימין. כל המוזרים האלו, שנאבקים כל החיים שלהם להשיג אישורים פסיכיאטריים מיוחדים כדי לגדום לעצמם איבר רגיל ובריא לחלוטין, שהם מרגישים שלא היה אמור לצמוח להם. בסוף התוכנית הם גם זורקים את עצמם על איזו מסילת רכבת בבנגלדש, רק כדי להראות לכולם כמה הרצון שלהם להיפטר מהאיבר הזה הוא לגיטימי.
אגב, זו לא הפעם הראשונה שהברכיים הסוררות עומדות על סדר היום של עולם האופנה. כזכור, כבר ב-2009, מישל אובמה יצאה לחופשה במכנסיים קצרים, דגמנה את הניקלס מהגיהינום ויצרה חתיכת דיון חמור סבר על גבולות הייצוגיות של נשות פוליטיקאים. הרבה לפניה, חלקה מעצבת האופנה המנוחה קוקו שאנל את אחת מעצות האופנה מלאות החמלה של המאה האחרונה: "מצאי חצאית מושלמת על מנת להסתיר את הברכיים שלך". מבחינתה של שאנל, הברכיים הנשיות הן האיבר המכוער והמגעיל ביותר בגוף האישה. אלוהים, תנו לברכיים לחיות. מי בכלל מסתכל עליהן?
אז זהו, שאנשים שעוסקים כל היום ביצירת דימויים אסתטיים לפרנסתם, שמים לב לכל דבר. ולצערנו, אלו האנשים שלוקחים חלק בקביעת סדר היום התקשורתי. בהתאמה, הם גם אלו שאחראים לתחושות שאנחנו סוגרים איתן את היום, שנייה לפני שהשינה המתוקה באה לשאת אותנו הרחק מרגשות חוסר ההתאמה והכיעור עמן אנחנו נאלצים להתמודד במהלך שעות העירות. וגם אז, אין ספק שהם ממשיכים לפמפם את המסרים הבלתי אפשריים שלהם היישר לתוך רגעי ה-REM היקרים שלנו.
זו אחת הנקודות השחורות היחידות שקופצות לי לראש בעצב כשאני חושבת של עולם האופנה. העובדה שעל פי הקומוניקט הבסיסי של התעשייה הזאת, הגוף שלנו הוא בעיקר ישות אורנמנטלית - הרבה לפני שהוא זוכה לכבוד שלו כיישות פונקציונלית שאמורה לתפקד ולחיות. על פי עולם האופנה, הגוף שלנו הוא לעולם לא סך חלקיו - יישות שלמה אך לא מושלמת, אוסף אקראי של פגמים שאנחנו צריכים לנקות בשביל לספק ויזואליות פוטוגנית לעולם שסביבנו.
