בערך לפני 2000 שנה ישב רבנו יהודה הנשיא, ליקט את כל הלימוד שנקרא "תורה שבעל פה", שנמסר מדור לדור, מרב לתלמיד, ממשה רבנו והלאה במשך 40 דורות, והעלה אותו בפעם הראשונה לדפוס. זו המשנה. בדורות שבאו אחריו, תחילה בישראל ואז בבבל, נכתבו ביאורים על המשנה. זה התלמוד. אבל בגלל שהדפוס עוד לא הומצא אז, כדי להפיץ את התלמוד ברבים נדרשו אנשים שיישבו להעתיק את הכרכים. וכך, אחרי שאבדו מסורות בגלל שהלכו ופחתו התלמידים לתורה שבעל פה, הלכו ואבדו גרסאות בגלל טעויות העתקה.

 

2000 שנה אחר כך מנסה פרופ' אליעזר שקולניק, מהחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, לאתר את כל הגרסאות של התלמוד ולהתחקות אחר כל הטעויות שנעשו במסירתו לאורך הדורות. בנו, פרופ' אוריאל שקולניק, ממשיך את דרכי אביו. לכאורה, ממש כמו חכמי המשנה והתלמוד, שהעבירו את הידע מאב לבנו. אלא שרק חדי העין - ואין חד עין יותר מפרופ' אליעזר שקולניק - יבחינו שיש הבדלים גדולים בין השניים.

 

"הערת שוליים", סרטו החדש של יוסף סידר (והרביעי במספר, אחרי "ההסדר", "מדורת השבט" ו"בופור"), עוסק בעלילה עצומת מידות סביב אירוע פעוט למדי שבחייהם של האב ובנו. האב, למשל, רק עסוק באיתור הממצאים, זיהוים, מיונם וקטלוגם. הוא אולי היה מפרסם את ממצאיו, אילולא היה פרופסור אחר, פרופ' גרוסמן, מקדים אותו ומפרסם אותו מחקר לפניו. הבן, להבדיל, ממהר לפרסם. ובעוד האב מסתגר בביתו, הבן הוא פוליטיקאי לא קטן ודובר מבוקש מאוד בהרצאות ובתוכניות טלוויזיה. בתוך הסיפור האקדמי הזה מסתתר בוודאי גם נרטיב רוחני מעט סמוי מהעין: האב מסתובב מחוץ לביתו עם קסקט, אבל מתחת לקסקט אין לו כיפה; הבן עם כיפה וזקן, אבל כשהוא בחדרו הפרטי הוא מוריד את הכיפה, כאילו היא רק בגדי עבודה עבורו; הנכד עם כיפה קטנטונת, שכמעט נעלמת ברעמת שערו.

 

בשנת 2000 לספירת הנוצרים הפציע יוסף סידר בסצנת הקולנוע הישראלית והדהים אותה: קולנוען שנולד בניו יורק, גדל בירושלים ולמד קולנוע בניו יורק, חובש כיפה, עם רקע תרבותי שונה לחלוטין משל רוב הבמאים בישראל, שמצד אחד מנסה - כמו קולנוענים לא מעטים אצלנו - לגעת בנקודות הקונפליקט הכי נפיצות בארץ (והוא מתמקד בקונפליקט היהודי־יהודי בלבד), אבל הוא עושה זאת תוך יישום לימודיו האמריקאיים, באמצעות סרטים כתובים היטב ומבוימים במיומנות כמעט הוליוודית. בפילמוגרפיה של סידר, "הערת שוליים" מהווה שיא של תחכום קולנועי העוטף תסריט שמצליח לגעת בעשרות רעיונות הגותיים, החל מהדרמה הכי בסיסית של יחסים בתוך משפחה, ועד לקונפליקט התמיד אירוני שבין אנשים שעוסקים בעיסוקים אזוטריים ובין הרצון שלהם לקבל על כך הכרה בינלאומית.

 

אחת ממילות המפתח ב"ההסדר", סרטו הראשון של סידר, היה "לשמה". נדמה לי שהיה רגע שזה גם היה שם העבודה של התסריט. לימוד תורה, לימדו אותנו חז"ל, צריך להיעשות לשמה. לשמה של תורה. לא כדי לצבור ממון, תארים, כבוד, פרסים או פרסום. חיילי יחידת ההסדר בסרט ההוא היו מורעלים, כי הם נלחמו לשמה. לשם שמיים. גם שם מצאתם דמות מרכזית, גם אב וגם רב, שצאצאיו ותלמידיו לאו דווקא מזדהים עם דרכו, וצריכים למעשה לעשות שימוש בלימוד שלו כדי לצאת נגדו.

 

אין צבא ב"הערת שוליים", וגם אין יותר "לשמה". נדמה שהאב והבן לבית שקולניק (שלמה בראבא וליאור אשכנזי), כמו לא מעטים מעמיתיהם, הפכו את התורה קרדום לחפור בו. אבל באופן משונה, כל אחד מצליח לשכנע את עצמו - תוך שלל פלפולים עצמיים - למה דרכו נכונה יותר. לכאורה האב, שעובד בדקדקנות כדי למצוא את העותק הסופי והמדויק ביותר של התלמוד הירושלמי, מיישם משהו מה"לשמה" ההוא. אבל תכלית עבודתו לא ברורה. למעשה, נדמה שהוא עצמו אינו מאמין גדול בתורות של חז"ל שאותן הוא מנסה ללקט בכזו דקדקנות. עבורו זה סוג של ארכיאולוגיה, מדע, שאין לו שום יישום מוסרי או רוחני לימיו. אין הבדל בינו ובין, נגיד, ביולוג ימי, המתחקה אחר זן נכחד של דגים. הבן, לעומת זאת, נראה כמי שמחפש את הכבוד וההכרה. אבל מצד שני, נדמה שהוא כן מחפש איזושהי משמעות לדברים שהוא לומד בתלמוד, משמעות אקטואלית עליה הוא מדבר וכותב ללא הרף, למורת רוחו המוחלטת של אביו, שרואה בכל המילים האלה בזבוז זמן מוחלט.

 

שימו לב, למשל, לפתיחת הסרט. אחרי שוט וירטואוזי בצילום ובמשחק (בחיי, אחד הנפלאים שראיתי מימיי בסרט ישראלי), המציג את שלמה בראבא בתור פרופ' שקולניק האב המאזין בדממה לבנו מדבר, כשמנעד עצום של רגשות - מגאווה ועד אכזבה עצומה - חולף על פניו, אנחנו ממשיכים הלאה. אירוע אקדמי במוזיאון ישראל, והאב, באופן הכי מילולי והכי ויזואלי, פשוט מרגיש שהוא מחוץ לעניין. כשהוא בתוך הקוקטייל, הוא רק מבחין בגינוני החברה של הסובבים אותו: לחיצות ידיים, חיבוקים, סמול טוק. גינונים שהוא בוחל בהם. ונדמה שעל אוזניו יש פילטר שמונע ממנו לשמוע את הרעש וההמולה. הוא פשוט חי בעולם חיצוני ודומם משלו.

 

אבל בכל זאת, שיחה אגבית הנאמרת בצד האולם נקלטת אצלו. שני חוקרי תלמוד צעירים, שאת פניהם אנחנו לא רואים, מדברים על מחקרו של אחד מהם: הוא טוען שהגבר היהודי עד ימי בית שני היה עדין ונשי מאוד. החייל הרומאי, בהשוואה, היה גברי, וירילי, מאצ'ו. והנה, 2000 שנה אחר כך, הגבר הישראלי הוא המאצ'ו הזה. קרי, הציונות חבטה מאיתנו החוצה את עידון חכמי התלמוד והפכה אותנו לקלגסים רומאיים. אבחנה אדירה! אבל כמובן שזה בדיוק מסוג התובנות ששקולניק האב סולד מהן, שלוקחות מחקר תלמודי ומתרגמים אותו למחקר תרבותי־פוליטי.

__________________________________________________________________________________________________________________________

 

עוד סינמסקופ:

__________________________________________________________________________________________________________________________

 

לכאורה מציג לנו סידר סוג של וינייטה ירושלמית על עולם האקדמיה. במשך 40 דקות הסרט מציג את שתי הדמויות העיקריות באמצעות כותרות ממוספרות, המספקות פכים ופרטי טריוויה על חייהם (ירושלמים שצפו איתי בסרט שיבחו אותו על דייקנותו הפנאטית לעניינים שונים הקשורים לעולם האינטליגנציה הירושלמית, משפה ועד לעיצוב בתיהם של הגיבורים ושכונות מגוריהם). ואז קורה דבר דרמטי: האב מקבל שיחת טלפון גורלית שמשנה את חייו. ואז גם הבן מקבל שיחת טלפון גורלית שמשנה את חייו. אלא שהרגע הזה, הכה דרמטי, הכה מסעיר, שמשליך את האב ואת הבן לעבר מסלול התנגשות בממדים תנ"כיים, מקבל בסרט את הכותרת האירונית "הערת שוליים".

 

מצד אחד, ייתכן שזה פשוט שם הסרט שמופיע 40 דקות אחרי תחילתו, ברגע שבו עלילת הסרט מתחילה ממש. ואולי זה ההפך: אולי עיקר חייהם של שני האנשים האלה הוא כל מה שהוצג קודם, ואילו כל מה שיוצג בשעה הקרובה הוא לא יותר מהערת שוליים קטנה וזניחה בתוך החיים. מצד שלישי, בעולם האקדמי יש לכל הערת שוליים לכאורה זניחה שמופיעה בספר או במחקר חשיבות הרת גורל. וכך הוא הסרט: כל מה שקטן וחסר חשיבות הוא הדבר הכי דרמטי ומהפך עולמות שקורה לגיבורים ולחייהם. לכן, אולי, קשה להם לשים לב, נגיד, לילדים שלהם.

 

מפתה לחפש את האישי והאוטוביוגרפי בסרט הזה, בייחוד כשידועה העובדה שסידר הוא בנו של פרופ' חיים סידר, ביוכימאי זוכה פרס ישראל וחבר האקדמיה הישראלית למדעים. מפתה גם לנסות לערבב פנימה ספקולציות על גבול הרכילות, שתוהות האם כל תככי האקדמיה המוזכרים בסרט הם דרכו של סידר לעסוק באקדמיה שהוא עצמו מכיר - זו של הקולנוע הישראלי וזו של הקולנוע האמריקאי - איתן עבר לא מעט טלטלות עם סרטו הקודם, "בופור". על כל אלה אני מקווה לקרוא באחד מראיונות סוף השבוע שסידר בוודאי יעניק. אבל אותי מעניינת נקודה אחרת: עם מי מהשקולניקים הוא מזדהה?

 

לכאורה, מתבקש שהוא יזדהה יותר עם הבן. האב אכן חמור סבר, מתקשה להתחבר או להתחבב, ביקורתי מאוד כלפי בנו, אולי אפילו מקנא. והבן - בשתיים מהסצנות הכי נפלאות בסרט, קודם כל מבחינת כתיבה ואז מבחינת בימוי (ושימוש בתקריבי פרופיל על גבי מסך סינמסקופי) - מגן על אביו בחירוף נפש, על חשבון קורבן אישי גדול למדי. הבן, כמו שאומרים בירושלים, יוצא מענטש. אבל הבחינו בסרט כולו ובסגנונו הקולנועי. הבן גר בבית שחלליו מעוגלים, דלתותיו מקושתות וחדר העבודה שלו גיבוב של אי סדר. ואילו האב כולו בזוויות ישרות. ממש מהשוט השני בסרט, בו רואים אותו פונה ימינה לרחוב, ב־90 מעלות, כאילו הוא רובוט. והסרט? ממש כמו האב: הוא מדויק, מדוקדק, חתוך, ערוך, מוקפד, ממסופר, מקוטלג, מנוילן, מתויק. והוא מלווה בפסקול עצום של כלי מיתר וכלי נשיפה - שכולו סטקאטו ותקתוקי שעון - הממחיש משהו מהרעש העצום שמתחולל בראשו של האב, עד כדי כך שהוא נאלץ לחבוש אוזניות של פועל בניין על ראשו, כדי לאטום את עצמו מהרעש שכה מסיח את דעתו.

 

אם העלילה מפגינה איזושהי הזדהות עם מעשיו של הבן, העשייה הקולנועית כאילו נובעת כולה מתוך תודעתו של האב. את הסרט הזה ביים אליעזר שקולניק. ולכן, אם בצפייה הראשונה יצאתי מעט בלתי מסופק משוט הסיום של הסרט, שמספק התרה עלילתית אבל לא התרה רגשית, הצפייה השנייה הבהירה לי את הדיוק התמאטי של הסוף הזה: שקולניק האב מבין הכל, גם אם באיחור רב, רק שאין לו שום כוחות או יכולת לעשות משהו עם ההבנה הזאת, חוץ מאשר לקפוא במקומו.

 

ציון: 4 וחצי כוכבים

 

"הערת שוליים". במאי: יוסף סידר. שחקנים: שלמה בראבא, ליאור אשכנזי, עליזה רוזן, מיכה לבינסון, עלמה זק, יובל שרף. 105 דקות