יש אלף דרכים לפתוח כתבה עם שירי מימון. אפשר לדבר על הטבעת שהיא עונדת על אצבעה, שנראית כמו טבעת אירוסים אך מתבררת כמתנה שהיא קנתה לעצמה ליום הולדתה השלושים שחל החודש. אפשר לברר מה טיב יחסיה היום עם זו שגנבה לה את הבכורה, נינט טייב. ואפשר גם לברר כיצד חברה מימון, פצצת אמביציות המהוקצעת, אל שמעון בוסקילה, בעל הדימוי העממי. השניים, שחורשים את הארץ במופע משותף, שבו שילבו שירי נשמה ולהיטים ים תיכוניים, כבר הוציאו דיסק, וב-3 ביוני הם יופיעו בקיסריה, ינסו לכבוש את סמל ההצלחה הישראלי.

 

הרבה אנשים לא הבינו את החיבור ביניכם.

"החיבור בינינו היה מוזר בהתחלה. אנחנו באים מעולמות שונים, אבל שנינו שרים מהנשמה. הוא מבוגר ממני ביותר מ-15 שנה, זה לא קל, אבל הפרפקציוניזם שלנו חיבר אותנו. כל אחד רוצה שהמופע יהיה מושלם ומרגש. שמעון החזיר אותי לעממיות שלי. אני שרה חומרים שמעולם לא חשבתי שאשיר. אני באה מבית מזרחי, אבל תמיד התעלמתי מהסלסולים שהיו שם. כל חיי התכוונתי למקום אחר, ועכשיו זה קורה.

 

מאיפה האמביציה הבלתי נלאית?

"הדברים לא באו לי בקלות. כל הזמן נאבקתי על מקומי. ניסיתי להתבלט. דחפתי. 'למה קיבלתי ארבע שורות ולא חמש?' פעם שאלתי את הכוריאוגרפית בלהקת הנוער. 'למה אני לא מקבלת סולו בריקוד'. היא אמרה: 'את סולנית השירה, יש לך את כל הסולואים בהפקה', ואני עניתי: 'אני רוצה יותר'. אבל הקשבתי להערות שלה, והשגתי את מה שרציתי".

 

לא תמיד הסביבה יודעת איך לעכל אנשים עם ביטחון עצמי גדול.

"לפעמים אנשים מרגישים מאוימים ממני, ואני חושבת: 'מה יש לך, בנאדם, לך תבנה לך ביטחון עצמי, מה אתה רוצה ממני? זו לא הבעיה שלי שאני יודעת מה אני רוצה. זו הבעיה שלך שאתה מסתכל עליי'. אפילו ב'כוכב נולד' זה יצא מתנשא, על אף שמבחינתי זה הכי לא. הגעתי לרגע, וידעתי איך אני רוצה שהוא ייראה ויישמע. הכול היה מתוכנן.

 

"המאבק הכי גדול שלי היה לא להראות שאני רוצה עוד. יש משהו מעפן בלהראות שאת נלחמת. כשקיבלתי את המקום השני ב'כוכב', חשבתי: 'נו, באמת, איך מתאים לך להיות זאת שנלחמת על כל אות ובסוף מקבלת מקום שני'. נינט הייתה פחות לוחמנית ממני. היא כבשה את הקהל, ומה שנותר לי זה להילחם. וזו הייתה הבעיה שלי: על מה את נלחמת? תעמדי ותשירי. טסתי על 300 קמ"ש, וזה היה בעוכריי.

 

"מאז שאני ילדה, נאבקתי. בלימודים, בלהקה צבאית, כל הזמן ניסיתי להתבלט, להחזיק את הראש מעל המים, להוכיח. אני מבינה שהמקצוע הזה בא עם עליות וירידות. יש ימים שאת בהיי ויש ימים שאת בוכה במיטה ובטוחה שהכול נגמר. אני נלחצת כשההופעות פוחתות, על אף שאז יש לי זמן לעצמי. היום אני יותר מבינה את המקום שלי. הרעב לא נעלם, אבל את הטררם מסביב אני לא צריכה".

 

את לא מרגישה שהשגת את כל מה שחלמת עליו?

"לא. קיסריה למשל, זה וי, אבל רגע, מה עם קיסריה שאני עושה לבד? אני כל הזמן מורידה את עצמי ולא נותנת לעצמי להתרגש באמת. בכל דבר אמצא לך 5,000 פאקים".

 

 

* את הראיון המלא תוכלו למצוא בגיליון השבוע של "לאשה"