הבהרה: הטור הזה עומד להרוס לי כל סיכוי תיאורטי שהיה לי עם בר רפאלי.

 

הבהרה נוספת: מעולם לא היה סיכוי, ולו תיאורטי, עם בר רפאלי.

 

הבהרה לחברה שלי: גם אם היה לי סיכוי תיאורטי עם בר רפאלי, מאמי, בחיים לא הייתי מסכים.

 

הבהרה לבר רפאלי: סתם. זה שטויות. קצת חיינדעלך והייתי מסכים כמו גדול.

 

עוד הבהרה לחברה שלי: סתם, מותק, זה סתם כאלה דברים שאומרי... מאמי, לאן את הולכת?

 

עוד הבהרה לבר רפאלי: אז מה, נשארנו רק אני ואת. אז מה את מציעה שנעש...? באמת?! עם טחינה?! איכס.

 

טחינת צעירות

 

אז בר רפאלי וליאו דיקפריו נפרדו. שוב. זו בערך, אם החישובים שלי מדוייקים, רק הפעם ה-225 שזה קורה, אז תרשו לי לא להתרגש מזה ממש.

 

אתם יודעים מה? לעזאזל עם הכל, אני כן אתרגש מזה ממש. מדובר בלא פחות מרעידת אדמה בעולם היחסים. הזוג הטראנס אטלנטי המלכותי מחליט ללכת לדרכים נפרדות, כאשר לבר אנחנו מאחלים את כל ההצלחה שבעולם ולליאו אנחנו מאחלים, עם כל האהבה שבעולם, את שחזור סצינת הטביעה בטיטאניק.

 

 

אבל גם אם נתעלם מהעובדה שהנסיך היחיד שנשאר בחייה של בר הוא גולמי ומשמש כתוספת לחומוס, לא צריך לרחם עליה יותר מדי. כאילו, בינינו, בואו נפנה את מעט החמלה האנושית שיש בנו לאנשים עם בעיות אמיתיות, ולא לנערות שיכולות להיכנס לכל חדר בכל מקום בעולם ולהצביע על כל בחור, ולמעשה הן בכלל לא צריכות להיכנס לשום חדר כי מרגע ששמעו שהן באזור - ובאזור אני מתכוון לאותה תת יבשת - עומדים הגברברים ומחכים בתור שרק תזרוק עליהם מבט. או טחינה, מה שיבוא קודם.

 

גם אם הפרידה הזו היא לא פחות מצונאמי - שלא לומר צומאמי - בבריכת היחסים ההוליוודית, צריך להודות באמת: הפרידה הזו היא, ללא ספק, הדבר הטוב ביותר שקרה לרומנטיקה בשנים האחרונות.

 

 

בואו ננסה להיזכר, ביחד, מה אנחנו זוכרים ממערכת היחסים הזו. שש שנים, פחות או יותר, השניים האלה ביחד, ותודו שגם לכם התמונה היחידה שיש בראש זה מסוק ענק שבתוכו גיא פינס עם טלסקופ בין כוכבי ומגהפון חג מעל הבית של הוריה של בר רפאלי. אולי פה איזו פרמיירה משותפת (לא עם פינס, כאילו, רק שניהם), אולי שם איזה חיבוק קטן, אבל זה הכל, פחות או יותר. מישהו זוכר אותם מתנשקים? מראים חיבה אחד כלפי השני? אוקיי, אוקיי, מישהו זוכר אותם באותו פריים ואשכרה מתנהגים כאילו הם מכירים אחד את השני? לא? חשבתי ככה.

 

כמו וויל וקייט, כמו ארנולד שוורצנגר ומריה שרייבר (נכון, הם נפרדו השבוע, אבל תנו להם קרדיט שב-25 השנים האחרונות הם נשאו את הלפיד), כמו אשטון קוצ'ר ודמי מור וכמו מנשה נוי וקרן מור, גם בר וליאו היו זוג מלכותי מורם מעם. ויותר מהעובדה שהם היו זוג מלכותי, וכנראה גם שני האנשים היחידים בעולם שיכולים ללקק טחינה מבלי שיטפטף להם מזווית הפה, הם היו הפנים של הרומנטיקה. ואלה היו, למרות שמדובר בשני אנשים שהתברכו חיצונית, פנים לא יפות במיוחד.

 

בין אם זו ההתעסקות הפולנית האובססיבית של מדינה שלמה מתי יציע לה הגוי טבעת והאם זה כשר, ועד הפנים החמוצות שהפגינו יותר מדי פעמים אחת בנוכחות השנייה. לא שאנחנו מצפים מאנשי הוליווד לחיות את החיים הרומנטיים שאין לנו, רק שאנחנו, אה, קצת מצפים מאנשי הוליווד לחיות את החיים הרומנטיים שאין לנו.

 

בר בלי תיק

 

לנו יש משכנתא. ומע"מ. ומס הכנסה. וחלומות - לא ריאליים מדי - על דירת חמישה חדרים בנתניה. יש לנו פקקים בדרך לעבודה, יש לנו פקקים בדרך חזורה מהעבודה, יש לנו תאונת רכבות במקרה שניסינו להימנע מהפקקים בדרך לעבודה ויש לנו, מדי פעם, קצת רומנטיקה. ערב של פסטה ויין באיזו מסעדה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שאת התשלום עליה נסחוב בשלושת החודשים הבאים. יש לנו לפעמים ערבים של פיצה וסרט, לפעמים קצת אלכוהול זול ולמדנו לקבל את הרומנטיקה הזו, שמצליחה לחדור בין מבול טיפות היום יום שניתך עלינו מדי בוקר.

 

 

הסיבה שאנחנו יכולים לקבל את המבול הזה היא שאנחנו מאמינים, באמת ובתמים, שיש אנשים שאצלם זה אחרת. כשיהיה לנו מלא כסף, אנחנו מפנטזים, כשנהיה כוכבי קולנוע מפורסמים עם אחוזה בלוס אנג'לס ולא עם דירת שני חדרים וחצי בפתח תקוה, נוכל לאהוב באמת. לשם אנחנו רוצים להגיע. לנקודה הזו שבה נוכל להסתכל אחד בעיניים של השניה, לשמוע את הפלאפון מצלצל, ולא לדאוג שזה הבוס או הבנק. וכשאנחנו נושאים עיניים, בחיי שקצת נמאס לנו לראות את שני הפרצופים החמוצים האלה ששומרים על מרחק כמעט כמו בטירונות, או לפחות כאילו בר לא רק מלקקת טחינה, אלא ממש עכשיו ירדה גם על צנצנת עמבה.

 

אם יש משהו שוויל וקייט הדגישו - ובגלל זה זכו באהדתם של כל העולם - הוא שהם יודעים את מקומם בהיררכיה הרומנטית, והפיקו לנו סיפור אהבה מהאגדות, כי זו הסיבה שיש לנו נסיכים ונסיכות. ולא שיש לנו תלונות או משהו, פשוט היינו רוצים לדעת שכשיש לך את כל הכסף והזמן הפנוי שבעולם ולמעשה אתה יכול לצאת לחופש מתי שרק מתחשק לך ולחזור מתי שרק מתחשק לך - או לא לחזור בכלל, אם מתחשק לך - ולא לשבור תוכנית חסכון כדי לצאת לצימר בנגב, שזה נראה קצת אחרת. לא הרבה. רק קצת.

 

 

עשרות אלפי - אם לא יותר - ילדות נושאות את עיניהן אל בר רפאלי ורוצות להיות בדיוק כמוה, וכנראה שבצדק. היא יפה, היא מצליחה, היא בחורה אינטילגנטית מאוד, ממולחת מאוד ובכלל, די מגניבה. רק מגיע להן - ולבר, כשחושבים על זה - לדעת שיש אי שם מישהו שמאוהב בהן בטירוף, שלא יכול לחכות לרגע שיציע להן טבעת ולא שיגיד "טוב-יאללה-אנחנו-כבר-מלא-זמן-ביחד-אז-נתחתן-ותנגבי-את-הטחינה-יא-מגעילה".

 

 

הפרידה של בר וליאו היא, ללא ספק, לבלובה החדש של הרומנטיקה. היא נותנת תקווה לכולנו - בעיקר לבר, אני מקווה - שאיפשהו, אי שם, האהבה האמיתית שלנו מחכה. היא נותנת לנו תקווה, ולו לרגע, שכל אחד יכול להיות עם בר רפאלי. היא נותנת לנו תקווה שהנסיכה הישראלית יכולה לבחור כל אחד ברחוב, במיוחד בחור בגובה 1.82 עם נטייה להשמנה וקצת מקריח בקצוות ששמו מתחיל ב"ע" ונגמר ב"ומר", אבל היי, בואו לא נהיה ספציפיים מדי.

 

הפרידה הזו נותנת לנו להאמין, ולו לרגע, באהבה בלתי אפשרית. שאהבה מנצחת הכל, גם אם על הנייר של הוליווד אתם נראים כמו זוג מתאים.

 

או לשמועות שליאו בעצם גיי והשתמש בבר כתירוץ יחצ"ני.

 

אבל אני באמת מעדיף יותר את הקטע על האהבה הבלתי אפשרית