ולנו אין פלאפל: זורקים אותנו משוק בצלאל

גם שוק בצלאל מצטרף עכשיו לשכניו משכבר הימים - מגרשי הטניס, קולנוע אורלי, דוכני הפלאפל האגדיים, בית הספר לאיגרוף, ועוד אחרים שמפאת תקציב שנותיי לא חוויתי - שהלכו לעולמם והתנדפו בלב עירנו מבלי להשאיר עקבות. היום, 15 במאי, מגיעים באופן רשמי הטרקטורים. באופן רשמי הם באים לפרק את החניון של השוק, ובאופן לא רשמי הם מכריזים על ראשית הקץ של שוק בצלאל וסביבתו האנושית. המטרה הנוכחית היא הקמת שכונת יוקרה נוספת בתל אביב עירנו, שלא התיימרה להיות יוקרתית עד שהגיע הכובש הנאור.

הפעם הלכו על גסיסה איטית ולא רשמית, כנראה כדי שלא לעורר מהומות. רעיון גאוני. לסוחרים הפשוטים בשוק בצלאל הוותיק מספרים בזמן האחרון שרק חופרים קצת תשתיות ושהכל יהיה בסדר - יפצו אותם בזמן שחופרים מול החנות שלהם.

אבל השוק עומד להיות אתר בנייה במשך חמש שנים לפחות, ואפשר להניח שלאט-לאט יפסיקו להגיע לכאן הלקוחות, כי אין איך להגיע עם רכב ואיפה לחנות, ולא נעים לכתת רגליים בארגז חול. אפשר להניח שהבאסטות יגססו לאט עד שימותו, ומי מהן שכן ישרוד את כל זה ימצא עצמו מול חנויות יוקרה במדרחוב מטואטא למשעי, שלא ממש יסביר פנים לצעקות הרוכלים, ופקחים עירוניים שלא יאפשרו סחורה מחוץ לחנות הפצפונת. ועוד לא דיברנו על מה שיקרה לדמי השכירות.

המהלך האיטי הזה יחסוך את הצורך לפצות את הסוחרים, או לתת אלטרנטיבה לשוק האורבני החביב הזה, וכך יגוועו הדיירים הלא אטרקטיביים שגרים מסביבו - אני אחת מהם - עד שייהדפו החוצה. אבל לאן?

הדמיית המתחם החדש על חורבות שוק בצלאל

ולנו אין סיאטל

בארצנו הקטנטונת אין אופציית סיאטל, או כל אלטרנטיבה טרנדית אחרת למירוץ הקפיטליסטי. יש רק תל אביב. תל אביב שנושאת את דגל העירוניות האותנטית, המאפשרת חיים אורבניים אמיתיים, שמאפשרת "אלמונימיות" - חיכוך לא אישי בכל סוגי האוכלוסייה האפשריים, ללא סכנת כוס סוכר מהשכנה. לנו, האנשים הרגילים שלא חולמים על ברקביקיו במרפסת או בחצר, או לברדור צח כשלג בלי פיח עירוני וילדים סמוקי לחיים שרצים בחופשיות ולא צריכים יד בכביש (כי אנחנו רוצים אותם לצידנו, הורים זקנים שכמונו) - אין לאן ללכת.

כל הרעיון בחיים בעיר גדולה הוא ההיטמעות במרחב, האלמונימיות. אילו הייתי חפצה לחיות בסביבת שיבוטים שלי, הייתי בוחרת בפרבר חביב בעיר שכנה. כל זכות קיומה של תל אביב, ובזה היא מתהדרת, היא בהיותה מקום שמקבל הכל, שמסביר פניו לכל ומאפשר הכל. בקצב הגדילה הסינתטי הנוכחי של העיר הזו, כל זה עומד להתבטל. תל אביב הופכת לאתר נופש לנובורישים, שבחרו לחיות את חייהם בחו"ל ולנפוש כאן או לפנסיונרים מהפרברים היוקרתיים שהשאירו לילדים את הבית המהודר עם הגינה המטופחת לטובת קירבה למוזיאונים ופחות שטח ספונג'ה בדירה.

שוק בצלאל הוא רק סמל לתהליך הלא-טבעי שמתרחש בקצב מטורף בעירנו. בעירייה יספרו לכם שהצליחו להשיג מהיזם דיור לצעירים (בתרגום חופשי, פחות מ-150 מ"ר לדירה). למי בדיוק הוא יהיה בר-השגה? לא להורים של חבריהם של ילדיי מהגן. תרימו ראש ותסתכלו אחרי השעה 9 בערב במגדלים המקיפים כל אחד מכם. כמה חלונות מוארים אתם רואים שם? מי גר שם? אף אחד כמעט. אלה נכסים סחירים לצבירת ממון, לא מענה לצרכי תושבים.

יש לי סימפטיה לשוק בצלאל

פעמיים בחיים יזמתי גלות משכונתי האהובה, שבה אני חיה ב-25 השנים האחרונות. בפעם הראשונה נדדתי לניו יורק, בפעם השנייה לצפון הרחוק מבחינתי - רחוב מאפו החביב, עם חלונות לים ואשליית פסטורליה לילדים. שתי הגלויות הסתיימו, מפאת חוסר רצון או יכולת להיות חלק מגלגל הענק הקפיטליסטי, אם מרצון ואם מכורח. ניו יורק לא העמידה פנים שהיא אחרת, ואני בחרתי לחזור למקצב הים תיכוני שבעורקיי למרות ההצלחה וטובות ההנאה. מאפו דווקא כן העמיד פנים, אבל מהר מאוד נכבש על ידי תושבים זרים ובעלי הון אחרים שהדפו החוצה, בפרק זמן קצר, את הזקנים והצעירים לטובת רחוב שהוא נטוש כיום 10 חודשים בשנה, ובחודשיים הנותרים מאוכלס עד להתפקע בצלויי-עור.

מישהו מוכן לעצור רגע ולחשוב קדימה? לנסח איזה מניפסט שייצג את הצרכנים והדיירים האמיתיים של העיר הזו, ולא את צרכיהם של משמני הגלגל, ולפי צרכים אלה לבנות תוכנית בינוי עיר? אני סתם עוד בן אדם קטן ולא חשוב, לדעת מנהלי העיר, שחי כאן עם ילדיו מתוך בחירה ולא מחוסר ברירה. כאן גדלתי וכאן אני רוצה שילדיי יגדלו, אבל כבר עכשיו קשה לי להסביר להם למה זה בסדר שלא יהיה לנו יום ולילה חמש שנים קדימה, כי היזם קיבל אישור לעבוד 24 שעות ביממה, ולמה הבית שלנו נמצא בתוך ולא ליד אתר בנייה לאנשים שאינם כמונו, וכנראה שניאלץ לעזוב את הבית שלנו, את חנות חומרי הבניין שבה אני קונה כבר מהדור השלישי שלה, ואת השוק שהוא המכולת (ובטח גם אותו יצליחו להרוג, לאט אבל בטוח), ולמה לא יהיה לנו אוטו כי אין לנו איפה להחנות אותו. כי עכשיו מקימים פה עוד שכונה לאנשים שמצליחים יותר מאיתנו במירוץ, ואותנו יפנו בדרך הקשה - תסבלו עד שתתייאשו ותלכו.

בגדים בזיל הזול. עוד מעט כבר לא (צילום: אביגיל עוזי )

בית אבות לאלפיון העליון

תל אביב הופכת לבית אבות חלול: מענה לאלפיון העליון, ולא מענה לאחד האדם. נכון, צריך מגדלים כי אין קרקע, אבל מגדלים צריך להקים לכולם ולא רק לבעלי הון. אפילו במעוז הקפיטליסטי שנקרא מנהטן הבינו את זה, ושם צצים כפטריות מגדלים גם לאנשים כמונו - לא לנזקקים ולא לעשירים כקורח. סטנדרט בנייה יותר נמוך ומיקומים פחות אטרקטיביים מאפשרים את זה. יש צורך בפתרונות דיור למעמד הבינוני, ולא רק למעמד השולט. בואו נזכור שעדיין, רוב האוכלוסייה בתל אביב היא צעירים עם מקצועות חופשיים שאין להם אפשרות או רצון לעבור לבית אחר.