חורבן הבית: התהילה האדריכלית של יהודי גרמניה

1. הגירוש מהמקצוע, הסילוק מהתודעה

ב-1 בנובמבר 1933, בין יתר הפקודות שנועדו להצר את מרחב הפעולה של יהדות גרמניה, הוציאה ממשלת גרמניה הנציונל-סוציאליסטית צו הרחקה של האדריכלים היהודיים מן הוועדה הממשלתית לאמנויות, שהחברות בה הייתה תנאי לעיסוק חוקי באדריכלות. במקביל נפסלו גם התארים האקדמיים של האדריכלים היהודיים, ונאסר עליהם להשתמש בשם התואר המקצועי "ארכיטקט". בתיקון לחוק שהתקבל שנתיים לאחר מכן, נכללו גם אדריכלים "חצי-יהודיים" או כאלה שנישאו ליהודים.

הגזירות האלה הפסיקו למעשה את פעילותם של כ-500 אדריכלים שחיו ופעלו לפני 1933 בלמעלה מ-35 ערים וקהילות ברחבי גרמניה, רובם הגדול בברלין. חלקם עזבו את גרמניה, בתחילה לארצות שכנות ובהמשך המלחמה לאנגליה, לארצות הברית ולארץ ישראל. אלה שבחרו להישאר בגרמניה חיו בסתר, או נשלחו לגטאות ולמחנות ריכוז.

מאות האדריכלים היהודיים שחיו בגרמניה לפני המלחמה היו צאצאים למשפחות ענפות שחיו בגרמניה במשך דורות. הם למדו אדריכלות בבתי ספר טכניים גבוהים בערים המרכזיות - ברלין, בראונשווייג, דרמשטאדט, דרזדן, קרלסרוהה, מינכן, שטוטגרט, בבית הספר "באוהאוס" בדסאו או באקדמיה לאמנות ועיצוב בברסלאו. אחרים באו לגרמניה ממוסקבה, סנט פטרסבורג, אודסה, ורשה, בודפשט או פראג, כדי לרכוש בה את חינוכם האדריכלי. רבים מהם התבססו בגרמניה וייסדו בה משרדי תכנון משגשגים, שלקחו חלק מרכזי בגיבושה של התנועה המודרניסטית באדריכלות האירופית של תחילת המאה ה-20. מבין מאות ואלפי המבנים שתיכננו אלה, עומדים גם כיום לא מעטים, כאלה ששרדו את מלחמת העולם השנייה ואת התהפוכות שהתחוללו בגרמניה במאה שעברה.

לפני שנה, יום לאחר שצוין בישראל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוסר בברלין הלוט מעל שלט הנצחה לזכרה של האדריכלית וההיסטוריונית ד"ר מירה ורהפטיג (2008-1930), שהלכה לעולמה לפני כשלוש שנים, בעיצומו של מפעל מקיף לתיעוד ההיסטוריה של האדריכלים היהודיים בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה. את שני העשורים האחרונים לחייה הקדישה ורהפטיג בעיקשות, כמעט ללא תמיכה, לתיעוד ולאיתור של כל עדות ופיסת מידע על אודות מאות האדריכלים היהודיים שחיו, פעלו או למדו בגרמניה עד 1933. מחקר מיוחד היא הקדישה לאלה שהיגרו לארץ ישראל לפני המלחמה או במהלכה, והיו למניחי היסודות של האדריכלות המודרנית בארץ לפני 1948. ספריה המקיפים על אותם אדריכלים הם פרק מפתח בהיסטוריה של אדריכלות ישראל במאה ה-20, אך לא תורגמו לעברית.

מי שנוסע לגרמניה ומעוניין להתוודע למחקרה ולארכיונה של ורהפטיג, יוכל לעשות זאת בתערוכה תחת הכותרת "ארכיטקטורה בפלשתינה 1948-1918", שנפתחה בחודש שעבר בחסות שגרירות ישראל בגרמניה בעיר צלה (Celle) שבסקסוניה התחתונה, ותוצג עד סוף יוני.

את 500 האדריכלים היהודיים שפעלו בגרמניה עד עליית הנאצים, מיינה ורהפטיג בחלוקה עניינית ומצמררת. בטבלאות, שהיא עידכנה עד יום מותה על מנת להשלים את הפאזל החסר של קהילה מקצועית יהודית שנמחקה מהתודעה התרבותית והתכנונית בגרמניה, היא סיווגה את גורלם של מאות האדריכלים שחקרה: כאלה שמתו מוות טבעי לפני 1933, כאלה שמתו מוות טבעי או התאבדו בשנות השלטון הנאצי, כאלה שנשלחו לגטאות או למחנות ריכוז ונספו או דווחו כנעדרים, כאלה ששרדו ונשארו בגרמניה, אלה ששרדו לאחר שהיגרו מחוץ לה ואלה שגורלם לא נודע, כמעט מחצית מהרשימה.

ורהפטיג גילתה את הנוכחות הנעדרת של קהילת האדריכלים היהודיים בגרמניה שלפני המלחמה, לאחר שכהיסטוריונית הבחינה שאותם אדריכלים ממש חתומים על מבנים בגרמניה, בישראל ובמדינות אחרות. במקביל הבחינה, שבגרמניה שלאחר האיחוד כמעט שלא ידעו דבר על קבוצת האדריכלים המשפיעה הזו, שפעילותה פסקה באחת. היא הקפידה להזכיר שפרק חשוב זה לא הושכח במקרה.

מחקרה הלא גמור, הממתין להמשכו ההכרחי, הצליח בכל זאת להתחקות אחר גורלם של רבים מהאדריכלים, כאלה שהיגרו והמשיכו לפעול בכל קצוות תבל - אנגליה, צ׳ילה, שוודיה או דרום אפריקה. בספרה הראשון, ״הם הניחו את אבן הפינה״, היא כינסה את סיפור חייהם ועבודתם של אדריכלים יהודיים דוברי גרמנית בפלשתינה בין השנים 1948-1918, למעשה בין שתי מלחמות העולם.

בספר כונסו לראשונה הביוגרפיות האישיות והמקצועיות של עשרות אדריכלים ידועים וידועים פחות בהיסטוריה הקנונית של האדריכלות הישראלית, מנקודת המבט של מוצאם או חינוכם האדריכלי הגרמני. ביניהם: אלכסנדר ברוואלד (ברלין 1887- ירושלים 1930), ממובילי הזרם האקלקטי-האוריינטליסטי בארץ, מתכנן בניין הטכניון ההיסטורי בחיפה והמנהל הראשון של המחקה לאדריכלות ובנייה בטכניון; ריכרד קאופמן (פרנקפורט 1887 - ירושלים 1958), אבי התכנון הכפרי והחקלאי בארץ ומתכננם של עשרות שכונות, ערים, יישובים ומבנים בארץ; פריץ קורנברג (באאד פירמונט 1889 - ירושלים 1944), מתכנן התיאטרון הפתוח בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים; הצייר והאדריכל ליאופולד קרקאור; אדריכל התיאטראות אוסקר קאופמן, שנמלט מגרמניה ב-1933 וכעבור שנה קיבל לידיו בארץ את תכנון הבניין ההיסטורי של תיאטרון "הבימה"; הזוג ארתור ובלה שרגנהיים, שעזבו את ברלין ב-1933, השתקעו בתל אביב וניהלו משרד אדריכלים משגשג.

הרשימה עוד ארוכה: פריץ גונטר, שברח מגרמניה ב-1934 והשתקע בארץ בשם גד אשר, עבד במשרדו של אריך מנדלסון ולימים היה האדריכל הראשי של מע"צ; יוסף קלרוויין, שברח מגרמניה ב-1933 והשתקע בירושלים, ולימים זכה בפרס הראשון בתחרות לתכנון משכן הכנסת בירושלים, ועוד. ההשפעה של המהגרים לארץ בעקבות עליית הנאצים, כפי שניתן ללמוד, הייתה מכרעת לבנייה בארץ ישראל.

2. אלכסנדר לוי: תיכנן את בית הפגודה, התייאש מתל אביב, חזר ונרצח

לסיפור חייו הטרגי של האדריכל אלכסנדר לוי, אחד מהאדריכלים המתועדים במחקרה של ורהפטיג, יש עדויות בנויות גם בישראל. לוי נולד בברלין בשנת 1883. בגיל 24, לאחר לימודי אדריכלות החל לעבוד בחברת קבלני בניין בברלין ועד מהרה היה למתכנן הראשי במשרד. כל אותן שנים נמשך לוי אחר חזון המדינה היהודית כפי שנפרש בספרו של בנימין זאב הרצל אלטנוילנד ובמקביל לעבודתו בברלין הוא ניהל קשרים עם המוסדות הציוניים, במיוחד עם ארתור רופין, אז מנהל המשרד הארץ-ישראלי ביפו, והציע לו את שירותיו כאדריכל. החל משנת 1912 שלח לרופין למוסדות המיישבים בארץ תכניות והצעות לפתרונות מגורים עבור העולים, הצעות לשימוש בחומרי המקום ושורה של מבני מסחר וציבור, שלא נבנו. בשנת 1919 הוא ייסד בברלין את "אגודת בוני ארץ-ישראל" שנועדה לקדם תכניות בנייה ופתרונות דיור בארץ לקראת העליות הגדולות. במקביל הוא הוציא לאור בגרמנית שורה של פרסומים בהם החוברת "בניין ודירה בפלשתינה החדשה" (1920).

באותה שנה עלה לוי בעצמו לארץ, התיישב ביפו וייסד ביוזמתו הפרטית את "קדם חברת בניין" שנועדה על-פי חזונו לקדם את הרעיונות של האגודה שהקים בברלין. האדריכלית מיכל כץ, שערכה לאחרונה תיק תיעוד על מבנה בתכנונו של לוי ברחוב בלפור בתל-אביב במסגרת לימודי תואר שני בשימור בטכניון, חקרה את פועלו ואת הקריירה הנפתלת שלו. במסמכים שמצאה בארכיון הציוני המרכזי בירושלים היא העלתה שמפעל "קדם" של לוי שימש כמוקד פעילות שוקק של אדריכלות ובנייה, וכלל מחלקות לעבודות תשתית, לתכנון אדריכלי, מעבדה לבדיקת חומרי בנייה מקומיים ומיובאים, נגרייה ומסגריה. מטה החברה שכן בבניין הנטוש של מלון "בלה ויסטה". חדר הראינוע של המלון הוסב לאולם שרטוט, ובחלק מחדרי המלון התגוררו עובדי החברה.

באותן שנים תיכנן לוי שורה של מבנים בסגנון שמקובל לכנותו "אקלקטי", לקטני, זה שקדם לסגנון הבין-לאומי בארץ ישראל. כמה מהבניינים שלו הפכו לאייקונים בהיסטוריה המוקדמת של האדריכלות הארץ ישראלית, וזו של תל אביב בפרט. המוכר שבהם, בשל ייחודו מראשיתו, ובוודאי בזכות השימור הקפדני שנערך בו לפני כעשור, הוא "בית הפגודה" בהצטלבות הרחובות נחמני ומונטיפיורי בתל אביב, שנבנה בשנת 1924 בשביל איש העסקים מוריס בלוך בסגנון רב-השפעות וציטוטים אדריכליים. הבניין שופץ, שוחזר ועודכן על-ידי משרד האדריכלים פלסנר לאחר עשרות שנים של הזנחה, והוא אחד מסמליו הבולטים של גל השימור הנוכחי בתל אביב ההיסטורית.

לצד בית הפגודה תיכנן לוי בשנות ה-20 את התחנה הניסיונית החקלאית, בחצר המבנה ההיסטורי של הגימנסיה העברית "הרצליה" ברחוב הרצל, את בית אוסישקין בפינת הרחובות אלנבי והירקון (ששופץ ושוחזר בסוף שנות ה-90), את בית המערכת והדפוס של עיתון "הארץ" ברחוב מונטיפיורי, ועוד כעשרים מבנים - מבתים פרטיים ועד מבני מסחר. את תוכניותיו וחזונותיו הוא המשיך לפרסם גם בארץ, ובעברית, בכתבי-העת המקצועיים החדשים שהחלו לראות אז אור.

אלא שדעתנותו של לוי, שהתבטא בפומבי נגד הקמתה של אגודת הארכיטקטים בארץ בשנת 1922 ואי-היציבות הכלכלית בארץ, הביאו אותו תוך שנים ספורות לבדידות חברתית-מקצועית ולקשיים כלכליים. ב-1927 חיסל את עסקיו בארץ ושב לעבוד בברלין כמתכנן שכיר. באותה תקופה שיפץ את בית הכל-בו המונומנטלי של ברלין, ה-KaDeWe, וכן תיכנן שכונות מגורים, מבני תעשייה וחנויות.

הסנקציות נגד אדריכלים יהודים ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון, אילצו את לוי, ששינה כבר את שמו ל"לי" כדי לטשטש את זהותו היהודית, לעזוב את גרמניה. הוא היגר לפאריז, וגם בה עסק בתכנון ובאדריכלות. אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה נשלח לוי, כנתין גרמני, למחנה הסגר בצרפת. רישיונו כאדריכל נשלל ממנו והוא עסק בעיקר בכתיבת מאמרים פוליטיים, ובמקביל ניסה לקבל אשרת הגירה לארצות הברית. בקשתו נדחתה, ובסוף אוגוסט 1942 הוא נשלח במשלוח מספר 25 למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נרצח כעבור שנה.

3. היינריך טישלר: צייר, אדריכל ומעצב-פנים מחונן. עד ליל הבדולח

אדריכל אחר המתועד בספריה של ורהפטיג הוא היינריך טישלר. הוא היה אדריכל, מעצב פנים, צייר וגרפיקאי. טישלר נולד ב-1892 בברסלאו שבגבול גרמניה-פולין למשפחת אדריכלים. בשנים 1914-1910 למד באקדמיה לאמנות בעיר הולדתו, ולאחר מכן השתלם בתורת החומר והאדריכלות אצל הנס פלציג, מחשובי האדריכלות הגרמנית בתחילת המאה שעברה. טישלר השלים את לימודיו לאחר מלחמת העולם הראשונה, בה לחם, ופתח את הסטודיו הראשון שלו בברסלאו לקראת 1920.

משרדו תיכנן בניינים חדשים, שיפץ מבנים קיימים ועיצב דירות ובתי מסחר. ורהפטיג ציינה, כי ניתן לראות את ההעדפה הברורה של טישלר לסגנון בהשפעת האר-דקו בעיצובי-הפנים שלו למסחר, בעוד שבתוכניות למגורים הוא העדיף כמעט תמיד את שפת הסגנון המודרניסטי שהתגבשה אז באירופה. בשני המקרים, היא מוסיפה, איפיינו את עבודתו יעילות, קו נקי, שימוש מרהיב בחומר וביצוע מהוקצע. מאפיינים אלה ניכרים היטב בסדרת התצלומים המובאת כאן, של עיצוב הפנים של המחלקות והמשרדים של בית הכל-בו "פיטרסדורף" בברסלאו (1928), בתכנונו של האדריכל הגרמני-היהודי הנודע אריך מנדלסון.

במקביל לא פסק טישלר לרשום ולצייר, והוא הציג את עבודותיו בגלריות רבות בברסלאו, בברלין ובפרנקפורט. נושאי הציור היו במסורת האמנות היהודית, והוא חזר פעמים רבות לצייר מתפללים, כמו גם ציורי פוגרומים ומנוסה. ב- 1925 ייסד יחד עם הצייר איזידור אשהיים, לימים ממנהלי בצלאל, בית ספר לציור בברסלאו.

חוקי 1933 הגדירו את טישלר כ"יהודי מלא", ובאפריל אותה שנה נחסמו כל עבודותיו, רישיונו כאדריכל נשלל ממנו ולפרנסתו הוא לימד שרטוט בבתי ספר יהודיים. בארכיונו מצאה ורהפטיג גם רישום הצעה מהשנים 1933-1934 לבית פרטי בסגנון מודרניסטי מובהק, על אחד ממדרונות הכרמל בחיפה, ככל הנראה אחד מניסיונותיו לקיים קשר עם קהילת האדריכלים היקים שהיגרו לארץ, ולעסוק בכל זאת בתכנון מחוץ לגבולות גרמניה.

בנובמבר 1938, בבוקר שלאחר ליל הבדולח, נעצר טישלר במסגרת מעצר המוני של "יהודים בעלי השפעה" ונשלח למחנה הריכוז בוכנוואלד, שם עבר חקירות ועינויים. לאחר חודש שוחרר ממחנה הריכוז, לאחר שהצליח להוכיח שבידיו אשרת יציאה לשנחאי, אבל ארבעה ימים לאחר שחרורו, ב-12 בדצמבר 1938, הוא מת בבית החולים היהודי בברסלאו, בן 46, בעקבות העינויים האכזריים שעבר במעצרו.

רעייתו של טישלר, אלזה, נמלטה ללונדון עם שני בניה. ב-1997 הצליחה ורהפטיג לאתר את אחד הבנים בלונדון, אדריכל וחבר האיגוד המלכותי של האדריכלים הבריטיים. בנו של טישלר מסר לה עדויות רבות על אודות אביו, ועל אדריכלים יהודיים אחרים. בשנת 2001 הוא הלך לעולמו, לפני שהספיק להעביר לוורהפטיג את ארכיונו המלא של אביו.

4. מירה ורהפטיג: האישה שבזכותה יודעים עליהם

מירה ורהפטיג נולדה בחיפה, סיימה את לימודי האדריכלות בטכניון בשנות ה-50 ולאחר מכן השתקעה בברלין, ממנה פעלה רוב חייה. מתחילת דרכה המקצועית היא התעניינה באדם המשתמש יותר מאשר באדריכלות ראוותנית. כאישה-אדריכלית וכמתכננת רדיקלית היא ביקשה לקדם במחקר הדוקטורט שלה, ובתכנון אדריכלי ממש, את שחרורה של עקרת-הבית, ונשים בכלל. זאת, דרך פיתוח טיפוסי-דירות מנקודת מבט נשית ושינויים מפליגים בהאחדתם של המטבח וחלל המגורים או המשפחה בדירה, לעומת ההפרדה שהייתה מקובלת בדירה האירופית הטיפוסית.

את הפמיניזם האדריכלי שקידמה, זכתה ורהפטיג להגשים בבית הדירות שתיכננה במסגרת תערוכת האדריכלות הבינלאומית IBA בשנת 1987 ברובע קרויצברג בברלין המערבית, לא רחוק מכיכר פוטסדם, אז עדיין שטח הפקר בין שני חלקי העיר. מתחילת שנות ה-90 התמסרה ורהפטיג למפעל תיעוד האדריכלים היהודיים הגרמניים. שלט ההנצחה לזכרה ברחוב דסאואר מספר 39, בפתח הבניין שאותו תיכננה ושבו התגוררה עד יום מותה, הוא הכרה מעודדת במי שהקדישה את כל כולה למלאכת מחשבת ארכיונאית בלשית וחובקת עולם על פועלם של אדריכלים, שלולא ורהפטיג, היה גם זכרם יורד אל תהום הנשייה.