הבלוג פוסט פלמ"חניקי מציג מדי שבוע שיחות עם אחת הדמויות המרתקות בתרבות הישראלית: המוזיקאית והבמאית נעמי פולני, שהחלה את דרכה כזמרת ושחקנית בלהקת הצ'יזבטרון, הרכב הבידור של הפלמ"ח, ומזוהה במיוחד כבמאית של להקה מיתולוגית אחרת - התרנגולים. פולני, בת 88, גרה במושבה כינרת ואם לשניים מנישואיה לזמר ליאור ייני. היא ידועה באורח חייה הצנוע, בעברית העשירה שלה ובדעותיה הנחרצות בנושאי תרבות ואקטואליה. את השיחות עימה קיימה חברתה דליה גוטמן, שהייתה עורכת ומפיקה בכירה בקול ישראל ובערוץ 1.
שלום חַבִּיבָּה'לה. מה אני אוכלת? את הפרי הכתום המתוק הזה. נו, מה שמו? נכון. אפרסמון.
מעולם לא קניתי אפרסמון, והיום, במכללה של השמוֹניסטים, בא אזרח מהגולן והביא פירות יפהפיים. הוא נתן לי כבר פעם אחד בקשיש. היום קניתי.
הפרי הזה כל כך מתוק. תאווה. אבל הפרי הזה כל כך לא ישראלי. הוא זר. אני טועמת אותו, והוא נראה לי מארץ לא ידועה.
יש הרי פירות כל כך ישראלים כמו אשכולית, תפוז, בננה. יש כאלה שהם כבר שנים בקרבנו והם עדיין זרים לי, כמו האבוקדו.
גם בעצים זה כך. למשל, האקליפטוס. אני יודעת שהביאו אותו מאוסטרליה לייבש את הביצות, אבל הוא כבר קנה זכות לישראליות. אזרח כשר.
רגע, מה שם הפרי הכתום? את רואה, אני לא זוכרת. אין לי חשק לזכור את שמם של דברים מסוימים. אני מרגישה סירוב בגוף. השמוֹניזם שם רגל לכל שם חדש.
בשנים האחרונות, בגלל המחשב וכל האחים שלו, יש מילים חדשות שהן עם זר. אקספלורר. אסון טבע. אני מרגישה עוינות. הגוף לא שמח לקלוט אותן למשפחה. תוך כדי השיחה איתך אני מבהירה לעצמי למה אני והמילים האלה זרות זו לזו. האפרסמון ואני. השם לא הולם לו. אפילו המראה שלו נראה מלאכותי. הצליל של השם שלו מרחיק אותו ממני.
אפרסמון מסכן. אני לא מאכלסת אותו. הוא לא מתנתק מהזרות.
דרך אגב, אני מקלפת אותו. אני לא חומדת את הקליפה, רק את הרקמה הפנימית, הרכה, כי היא נכנעת בקלות. זהו. שלום, יפה'לה.
בעצם, אני אישה מסכנה קטנה
מאז שזקנתי, למדתי להתבטל. הלוואי וידעתי לעשות את זה עם מצפון שקט
יש לי יום לא טוב. כל מיני דברים מתפנצ'רים לי.
למשל, אני צריכה להחליף בטריות לטרנזיסטור כדי שידבר כמו בן אדם, ואין לי.
אני צריכה ללכת למכולת לקנות לחמניות מתוקות שיש רק ביום שישי.
יש חברה שרוצה לראות אותי נוסעת על הקלנועית, אז קבעתי איתה ב-11. 11 כבר לא יהיה.
אני צריכה לכתוב מכתב תודה לאפיקים על הקלנועית.
אני צריכה לרסס בגינה כי חלו בה שינויים טופוגרפיים בגלל הסככה של הקלנועית.
בעצם, אני אישה מסכנה קטנה שיש לה כלבים ועוד דברים שהיא אוהבת, אבל לא יכולה ליהנות מהם כי אין לה זמן.
יש לי המון מטלות, ובעת האחרונה אני מתרשלת. מאז שזקנתי, למדתי להתבטל. אני מטפחת עצלות יוצאת מהכלל. הלוואי וידעתי לעשות את זה עם מצפון שקט.
היום החלטתי לסדר את המזנון. מי יודע אם אגיע לזה. המזנון הומה דברים שהנחתי עליו רק לרגע, אבל הרגע הזה התארך מאוד. לרובם יש יעד, מקום שאפשר לשים ולשכוח, אבל לא על המזנון.
למשל, פזורים עליו דיסקים שחלק מהם אני רוצה. ספרים בוודאי יש שם, אבל זה מאומה. יש שם כל מיני תעודות ביטוח למכשירים שקניתי, ומעולם לא הייתי זקוקה לתעודות האלה, אבל כשהן ישנן, אני מרגישה מוגנת. וחוברות הפעלה שמעולם לא הבטתי בהן. הרי אף מכשיר לא מנוצל במלוא הפוטנציאל שלו. אני מבצעת בו כמה פעולות וזהו.
אז למה אני שומרת? יש לי פגם אימים: אני לא יודעת לזרוק. זה הדבר.
חבר שעזר לי למיין את חפציה של אמא שלי, אמר לי, "את לא מתארת לעצמך כמה מכסי פלסטיק מצאתי שם". עניתי לו, "להישגים הנאים שלי היא לא הגיעה".
אז זהו. החלטתי היום להתמסר למזנון, אבל ספק קטן התחיל לכרסם. כנראה זה לא יגיע לכלל הגשמה. יש לי כוויה אדירה במצפון. זה כמו מוקש, לא נותן לי מנוח.
"ספני שלמה המלך" בביצוע המקורי של אילנה רובינא
גבריותם של הספנים
ואז נעמי שמר פורצת לפזמון ומרביצה בשלושה רבעים: "עציון-גֶבֶר, עציון-גָבֶר"
הערב בתוכנית יש שיר שהמנגינה שלו מלהיטה את יצרי. זהו "ספני שלמה המלך" של אלתרמן ונעמי שמר. כששאלת אותי, ניסיתי לבחור שיר לא מהנישאים והנכבדים ביותר, אבל מה לעשות? כששרים את השיר הזה, עובר בי להט. תראי, אני מדברת בלי המילים של השיר כי אני מחפשת את המשקפיים, אז אני משוטטת. אקח זוג אחר. חבל, כי עם ההם אני מרגישה בבית. מעלש. מה שיהיה יהיה. זהו. אני מחזיקה את המילים לפניי:
כֵּן, הָיָה זֶה חֶבֶר עַז מֵאֵין כָּמוֹהוּ!
יַמָּאִים הָיוּ הַלָּלוּ! אִיש וָאִיש!
צוֹר וָכוּש יָדְעוּ טִיבָם, אַשְדוֹד וְהוֹדוּ,
יָם אֵלוֹת וְיָם כַֹּפְתוֹר וְיָם תַרְשִיש!
גַם מָשוֹט, גַם כּוֹס הֵטִיבוּ לֶאֱחוֹז הֵם.
גַם פִּגְיוֹן יָדְעוּ לִתְפּוֹס בְּהִידָרְשָם.
הֵם נָשְאוּ עָגִיל גָדוֹל בִּתְנוּך הָאוֹזן
וּמִצְנֶפֶת מָאְדֶמֶת לְרֹאשָם.
וְאֶל מוּל מֶרְחַק הָאוֹפֶק הַנָגוֹל
כָּך הָיוּ הֵם מְזַמְרִים יַחְדָיו בְּקוֹל:
עֶצְיוֹן-גֶבֶר, עֶצְיוֹן-גָבֶר
עֶצְיוֹן-גָבֶר, יָם אֵלוֹת.
בּסִירוֹת הַיָם יֵעָבֶר
וּבְאוֹנִיוֹת גְדוֹלוֹת.
אַך רָחָב מִיָם לֵב גֶבֶר,
מִי עוֹבְרוֹ בְּאֵין מָשוֹט?
נַעֲרָה מֵעֶצְיוֹן-גָבֶר,
עֶצְיוֹן-גָבֶר יָם אֵלוֹת.
במילים את רואה חלוקה במהויות, במשקל. כלומר, על מה מדבר הטקסט, והמשקל של המילים.
השיר מתחיל בתיאור חֶבֶר האמיצים הללו. יש פרטים עליהם. כל משפט מייצג תכונה מסוימת של גבריותם של ספני שלמה המלך.
בבית, ההדגשים הרצופים באים במרחקי זמן שונים. ההברות המודגשות באות בתכיפות לא זהה. לכן הבית מרצד. נסי לשיר את זה. נעמי שמר עשתה כאן עבודה נהדרת. כשמגיעים אל: "ואל מול מרחק האופק הנגול, כך היו הם מזמרים יחדיו בקול", שזה בעצם המסדרון לפזמון - כאן נגמר הריצוד, והמנגינה נותנת לך זמן להתרווח. מין נתיב מלודי שאומר שעומד לקרות משהו.
ואז היא פורצת לפזמון ומרביצה בשלושה רבעים: "עציון-גֶבֶר, עציון-גָבֶר". הפזמון הוא הזימרה המלוכדת של הספנים לנמל הבית, והוא יציב במשקל שלו ולא מרצד כמו הבית, וכך הוא הופך לתרועה סוחפת.
מה שעוד מקפיץ בשיר הזה, זה גם תיאור הצוות. הספנים כל כך טרודים בלהישמע לכל פקודה. זהו צוות שלא חרד מכלום. יש בהם אמונה בשולח ואמונה אחד ברעהו. רוחם צוהלת, למעשה. המנגינה המרצדת שועטת עם המילים. היא הולמת לחלוטין למצב הרוח של המילה, למזג של המילה. כן. השיר הזה מלהיט אותי.
אותו שיר בביצוע שלומית אהרון, נורית גלרון, אסתר שמיר והגבעטרון, מתוך התוכנית "שירים בצוותא" בהנחיית נעמי שמר (1977)
