הזמן טס כשנהנות: כבר שנה אני חופרת לכן, עוקבותיי האהובות, בעניינים שברומו של עולמי. משתפת אתכן בסיפורים אישיים, בהתלבטויות, בפכים קטנים לפני ומאחורי המצלמה מפעם ומעכשיו, וגם בלא מעט תובנות על אופנה. היה לי חשוב להיות קשובה לתגובות שלכן לכל פוסט, שחלקן היו מרגשות, ורבות היו מעניינות ואפילו מרתקות. אבל שום דבר לא הכין אותי להצפה, ממש מבול, צונאמי ממושך של תשומת לב, שנחת עלי החל מהבוקר שבו התפרסם הפוסט האחרון שלי.
אם פספסתם, סיפרתי שם על היום שבו הצטלמתי בבגדי הים של נעה חברתי. צירפתי גם כמה תמונות, שיתפתי בחרדות - והתעוררתי לים של תגובות. נפלאות, מעודדות, מחזקות, מזדהות. תגובות מפורטות, דוגמאות דומות, סיפורים מאוד-אישיים על מערכת היחסים המורכבת שנשים מנהלות עם הגוף שלהן, במיוחד אחרי גיל ארבעים. תגובות משמחות ומחמיאות, שהטיסו את האגו שלי עד לצ'ופצ'יק של עזריאלי. הפסדתי שינה במשך כמה לילות של חששות, ולכן הייתי סופר-מרוצה עם הבחירה הבלתי מתבקשת להצטלם ולשתף, שהרי בכל שנות הדוגמנות שלי הצטלמתי למעשה בבגדי ים או בהלבשה תחתונה פעמים ספורות בלבד.
אבל, בעולם שבו כל בת 15 היא מומחית גדולה לזוויות צילום מחמיאות של הגוף, בזכות אובססיית הסלפי, גיליתי שיש לי עוד הרבה מה ללמוד. גיליתי זאת - איך אומרים? - על בשרי הבלתי שזוף.
כי איכשהו, דווקא העניין הזה, הצילום בבגד ים, בגילי, בגופי, בזווית ההיא שלי, זיכה אותי במנה הגונה של ביקורת. ביקורת זה עניין מתעתע: מצד אחד, אי אפשר ללמוד לשפר את עצמך בלי ביקורת, ולא פעם מדובר בכלי יעיל מאוד לבנייה ולהתפתחות. מצד שני – לעולם, אבל לעולם, אין זה פשוט לקבל ביקורת. גם כשהיא מצוחצחת ונקייה ומנוסחת היטב ונאמרת בכוונה טובה, איכשהו ביקורת יוצרת תמיד סערה אמוציונלית קטנה. קל וחומר כשהיא לוחצת על כל הנקודות הרגישות, הגוף שלך, הדימוי העצמי שלך, הגיל שלך. אין לי ספק שאתן מבינות בדיוק למה אני מתכוונת.
אז כמו כל יצור אנושי ביקורת מאתגרת אותי. אבל כשהיא מנוסחת בבוטות, בלי ברקסים וגינונים, אפילו קצת ברשעות, היא משאירה אותי המומה לחלוטין, חסרת מילים, כמעט מיואשת.
מה נהיה לנו?
מתישהו בעשור הקודם היתה תקופה כזו שכל מי שפגש אותי ברחוב צעק לי "מ-פר-גנות" בטון פקאצי, תוך ריפרור לדמותי הגיא-פינסית והפרסומות שעשיתי אז. אני תוהה אם חוסר הפרגון של הימים האחרונים הוא עונש מאזן על כל ה"מ-פר-גנות" של אז.
אז מי גנב לנו את כושר הפרגון? איך הפסקנו להתייחס לפרגון כאל ערך חברתי משמעותי? הרי ככל שלא נפרגן לאחרים, לא נפרגן גם לעצמנו. לא חבל? איך נתנו לתוקפנות להשתלט כך על חיינו, להפוך לטון המרכזי בשיח החברתי שלנו, ברשת, וגם בחיים? איך דווקא ההיבט החיובי והמחזק והמחבר של פרגון הדדי נתפס פתאום בחיינו כעניין דביק ורכרוכי? הלוא, ככל שנפרגן יותר, זה לזה וגם לעצמנו, כך נגדיל ונוסיף ונרחיב את הטוב מסביבנו, נהפוך את העולם שלנו למקום כל כך הרבה יותר טוב.
ומה, בעצם, עורר את חוסר הפרגון דווקא בצילומים שלי בבגד ים? מה בסך הכל קרה? אישה אחת שהיא כבר לא בת 18 הצטלמה בביקיני. מי ישמע. מה כל כך פגע ברגשותיכם שנאלצתם לשפוך חמיצותכם על גווייתי? לא חייבים לפרגן, אבל בטח לא חייבים לבקר, לחרוץ דעה, להתלהם.
מה היה שם שכל כך הכעיס? ומה היה לכם, בעיקר לכן, כל כך דחוף לדרוש שהגליקית, שפעם היתה מידה 36 קטנה, תיארז מחדש דווקא בבגד ים שלם, רק כי היא כבר מידה 38 מלאה? האם הציצים הגדולים בלבלו אתכם? אבל הם תמיד היו שם, תמיד גדולים יחסית לגוף, ותמיד לגמרי שלי, בלי שום ניתוח-הזרקה-הרמה-הצרה. או אולי זה מה שכל כך עיצבן אתכן, שטוב לי עם עצמי, שאני די מבסוטית? סליחה באמת, שכחתי שבעולם חסר-פרגון אסור לשדר סיפוק ושמחה. באמת סליחה. אז ברוח הפרגון לברוכות השדיים אספתי הפעם לכבודכן כמה המלצות נהדרות לחולצות שיחמיאו לחזה הגדול.
לרכישת הפריט בתמונה - הקליקו כאן
לרכישת הפריט בתמונה - הקליקו כאן
הקליקו כאן כדי לשטוף את העיניים בעוד פריטים שיעשו שמח לכל חזה גדול.
שלכן באהבה
שירלי
עקבו אחרי שירלי באינסטגרם- shirlyglick
לפוסטים קודמים:
