גילוי נאות: כמי שמתחזק תיאוריה גנטית שלמה על היותי צאצא לא חוקי של אצולה בריטית, שמסרה אותי לאימוץ לזוג הוריי הכה-רגילים, אני נוטה להתייחס לכל נפיחה המתרחשת בארמון בקינגהם כאילו היתה המפץ הגדול, ונראה שאני לא לבד. מה שגורם לי לתהות – מה לעזאזל יש לנו, הישראלים, מבית המלוכה הבריטי? ובמילים אחרות, מה גורם לנו כאן בלבנט, בצד השני של הים ושל כללי הנימוס, להתעניין באובססיה בכל מה שחדש אצל וויליאם וקייט, מה קרה בין הארי למייגן, ומה שלומה של המלכה האם?
האם מדובר בגעגועים קולקטיביים לימי המנדט, ניסיון להרים פה מחדש את ממלכת יהודה, או סתם, הקנאה הבסיסית באלה שהדשא שלהם באמת ירוק יותר? הרי אין דבר רחוק יותר מהשכונה שלנו מאשר הארמון שלהם, ואולי דווקא זו הסיבה. אנחנו הכי אוהבים את מה שלא שלנו, בעיקר אם היה יכול להיות שלנו לו רק היו אלוהי המזל מחלקים לנו קלפים הולמים יותר.
כך או כך, הגיע הזמן להודות – יש לנו חולשה לממלכת הבריטים. אנחנו רוצים להמיר את המרק המהביל בו אנחנו חיים בקצת ערפל לונדוני, לשתות את התה-של-חמש שלנו בזרת זקורה, ולהתחתן בשמלה עם שובל של מיליון קילומטר, כמו של הנסיכה דיאנה, או של חצי מיליון שקל, כמו שהשמועות האחרונות מספרות על שמלת הכלה המיועדת למייגן מרקל. בתחושה הפנימית שלנו, זו שמצילה אותנו מהייאוש שלא נעשה יותר נוח, אנחנו בעצם אצילים בריטים בעונש, שמחכים שמישהו יסלח לנו וייקח אותנו בחזרה הביתה, או לפחות לימים שבהם היינו קולוניה בריטית על המפה.
המשפחה המלכותית מורכבת ברובה מנשים שחושבות שזה לגיטימי לחבוש כרכרה על הראש ולקרוא לה כובע, ומגברים שעונדים על החזה עשרות מדליות על קרבות שהם לא ניצחו במלחמות שהם לא נלחמו. אלה ואלה לא עושים רושם שהם המצה הכי ברייט על שולחן הסדר, אבל הי, לפחות יש להם מבטא וגינונים שהיינו חולמים שיהיו לילדים שלנו
יש משהו מאוד מנחם ב-60 שנות מונרכיה יציבה של אישה אחת קטנה שהמציאה את מראה הסטים בצבע אחיד ואוהבת לחבוש עציצים לראשה. יש שיקראו לאליזבת "אסון אופנתי" או אפילו "תאונת דרכים בין משאית למשתלה כפרית פלוס כפפות", אבל אני קורא לה (בלב) "סבתא". מסביב לאליזבת פזורים כל הצאצאים החוקיים שתפקידם בעולם, כך נדמה לי, הוא להוכיח שלהיות נסיך לא מחסן אותך מכלום – לא מסיפורים מביכים, לא מהקרחה בלתי אסתטית, לא מחיוך סוסי, ולא מאומללות ושברון לב. אבל מבחינה אופנתית, חייבים לומר, שבנות המלוכה המצטרפות, קייט מידלטון ומייגן מרקל, בהחלט לקחו את תפקיד הפאשניסטות ברצינות תהומית, וניכר שהן יוצאות מגדרן כדי להוכיח לנו שהן גם מתלבשות כבשר ודם, ומנגד, ביכולתן להתעלות למדרגת אלילות.
ככלל, לטעמי, המשפחה המלכותית מורכבת ברובה מנשים שחושבות שזה לגיטימי לחבוש כרכרה על הראש ולקרוא לה כובע, ומגברים שעונדים על החזה עשרות מדליות על קרבות שהם לא ניצחו במלחמות שהם לא נלחמו. אלה ואלה לא עושים רושם שהם המצה הכי ברייט על שולחן הסדר, אבל הי, לפחות יש להם מבטא וגינונים שהיינו חולמים שיהיו לילדים שלנו.
בימים אלה אנו עדים לשיא חסר תקדים של התעניינות ישראלית בממלכת הסטייל, הודות לחתונה המלכותית המתקרבת של הארי ומרקל, שמאפשרת לנו לחזור ולהאמין שסינדרלה היא לא רק אגדה עם מוסר השכל מפוקפק, אלא אשכרה אפשרות ריאלית. עובדה - גם מי שהגיעה מכלום, שבעורקיה אין רמז לגוון כחלחל, יכולה להתחתן את דרכה לארמון, כל עוד היא אוחזת בלוק הורס, רגליים בלי סוף, שיער שהוחלק בהצלחה וגוון עור מושלם.
בחג השבועות הקרוב - וסחתיין על יישור הקו הבריטי עם חג הכלות הישראלי - כולנו מייגן מרקל, לפחות בפוטנציה. אומנם שני הבנים של דיאנה כבר תפוסים, אך יורשי עצר עתידיים כבר מפלסים את דרכם במעלה הטוענים לכתר. שום דבר לא אבוד, כל עוד תתאמנו על הלבוש הנכון לדייט האצולה הראשון.
בהיעדר מקבילה מלכותית אמיתית, אצלנו בבית מסתפקים בבר רפאלי. בר היא הכי קרוב שאי פעם נגיע ל-לגעת בכתר. היא ובני משפחתה הם הגרסה הישראלית לבית המלוכה הבריטי - מוסד מיותר, נפוח, בזבזני, שאנחנו פשוט לא מוכנים לוותר עליו.
כשבר התחתנה עם ה-תזכירו-לי-איך-קוראים-לו, התייחסנו לאירוע כאילו נחגג על מדשאות ארמון ווינדזור – מה היא תלבש, ומי ילביש, ומי הוזמן, והאם יום החתונה יוכרז כיום שבתון כללי במשק או שנסתפק במתכונת של ערב חג.
בחג השבועות הקרוב - וסחתיין על יישור הקו הבריטי עם חג הכלות הישראלי - כולנו מייגן מרקל, לפחות בפוטנציה. אומנם שני הבנים של דיאנה כבר תפוסים, אך יורשי עצר עתידיים כבר מפלסים את דרכם במעלה הטוענים לכתר. שום דבר לא אבוד, כל עוד תתאמנו על הלבוש הנכון לדייט האצולה הראשון
העיסוק החפרני בעלילות בר ובני ביתה מתחת לחופה ובחדר היולדות, הפך אותנו, לכמה רגעים, לעם ככל העמים הבלונדיניים. וחייבים להודות שזה אושר גדול – לעסוק בהרכב הבופה או בנפח חצאית הכלולות במקום באיום האירני, יוקר המחיה, ומירי רגב.
עכשיו – קחו את הריגוש שמעורר בנו המעקב הדקדקני אחרי בר רפאלי, ותכפילו אותו בפי מאה נוצץ ועם הרבה יותר מבטא אוקספורדי – ותבינו למה אנחנו כל כך חמים על החתונה של הארי ומייגן.
מאוד 'קול' להגיד שזה בכלל בכלל לא מעניין, ולצקצק על טרלולה של מדינה שלמה שאיבדה את שמלת הפרופורציות ובוחשת בזו של שחקנית בינונית שאפילו אח שלה קרא לה יהירה ורדודה, שמתחתנת עם בחור גבוה וג'ינג'י.
אבל, אני אומר, למה להתנגד בכוח למה שהלב בוחר. לא עדיף להתמסר לטרללת , ולשאול את השאלה היחידה שראויה להישאל בימים אלה? ולא, זו לא השאלה "האם לאירן יש פצצה גרעינית או לא" אלא מי, למען השם, נבחר לעצב את שמלת החתונה של מייגן.
