"האחרת" הנצחית קיבלה פרס חשוב וסוף-סוף הרגישה "שווה, כמו כולם"

רק לפני חודש, כשטסה לרומניה כדי לקבל פרס יוקרתי מטעם האו"ם, הרגישה מנאר אבו-דחל שווה בין שווים. איש לא שפט אותה, היא נזכרת בסיפוק; איש לא ביקש להעביר אותה בדיקות ביטחוניות חריגות או הציג לה שאלות חטטניות. "כבר כשירדתי מהמטוס, הרגשתי הכי שווה שיש מבחינת מעמד", אומרת אבו-דחל. "אף אחד לא הסתכל עליי בצורה אחרת, לא חשד בי, בניגוד למה שקרה לי במקומות אחרים. בכל מקום שאליו נסעתי בעולם, חשדו בי: בארצות הברית חשדו בי כי אני ערבייה, בירדן חשדו בי כי אני ישראלית. עכשיו, בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי שווה, כמו כולם, בדיוק כפי שחונכתי".

עוד בערוץ אנשים:

• אליל הבנות (מיל') מנסה לחנך בני נוער דרך תיאטרון
• פורים שמח: כך חגגנו, וכך תיעד אותנו הצלם של המדינה
• ביל קלינטון צפה במשחק כדורסל ושלח לקפטן מכתב תנחומים 
  

אבו-דחל, שבניגוד למקובל בחברה שלה, עדיין רווקה בגיל 32, טסה לבוקרשט בתחילת פברואר כדי לקבל בשם תנועת נשים עושות שלום את הפרס השנתי של ארגון ארצות הים התיכון (PAM) של האו"ם. התנועה זכתה בפרס עבור פועלה ומחויבותה לקדם פתרון מכבד, לא אלים ומקובל על הישראלים והפלסטינים, ואבו-דחל נבחרה לקבל אותו, מה שעורר באופן טבעי תשומת לב מיוחדת בקרב משתתפי האירוע. "לכנס הגיעו נציגים מכל מדינות המזרח התיכון, וכולם שמעו על התנועה שלנו ובירכו אותנו", היא מספרת. "היו שם משלחות פלסטיניות, סוריות, לבנוניות, אלג'יראיות, וכולן ראו שמדינת ישראל שלחה נציגה ערבייה לקבל את הפרס. אישה בדואית עם כיסוי ראש באה לייצג את מדינת ישראל כשותפה בפעילות הישראלית, וזה גרם לכולם להבין שיש התרחשות שונה מזו שקוראים ושומעים עליה בתקשורת. אחד מחברי המשלחת הפלסטינית דיבר איתי ואמר שאם כל הישראלים היו מתנהגים כמוני וכמו נשות התנועה - מזמן היה שלום".

הכירו את תנועת נשים עושות שלום:

מהומה בבית הספר

אבו-דחל - בעלת תואר ראשון במדעי המדינה ותואר ראשון כללי מהאוניברסיטה העברית וכן תואר שני במינהל עסקים וייעוץ ארגוני מהקריה האקדמית אונו - נולדה למשפחה בדואית הגרה בשכונה מעורבת של יהודים ומוסלמים בלוד, שהשפה השלטת בה היא עברית. היא אחות בכורה לשבעה אחים, ובבית הנחילו ההורים עולם ערכים שלפיו כל בני האדם שווים, בלי הבדל דת, גזע או מין. "מאז שאני זוכרת את עצמי, חייתי עם יהודים", היא אומרת. "בכל פעם שנתקלתי בסיטואציה של מלחמה או אי-קבלת האחר, לא הבנתי מדוע יש כאלה המתייחסים לבני אדם בצורה שונה ולא מקבלים אותם כמו שהם".

על אף שגדלה בשכונה מעורבת, למדה בבתי ספר ערביים בלוד. כשסיימה את חטיבת הביניים, הוריה רצו לשבץ אותה בתיכון יהודי בהנחה ששם תוכל ללמוד ברמה גבוהה יותר. כשהגיע אביה לפגישה עם המנהלת, נקלע לסיטואציה לא נעימה. "כשאבא שלי נכנס, נוצרה מהומה במקום, שנבעה מפחד מהחזות החיצונית שלו של גבר ערבי מזוקן. למרות קבלת הפנים הלא נעימה, הוא נפגש עם המנהלת, והיא החליטה לזמן אותי לראיון. כשהוא סיפר לי על כך, אמרתי לו: 'אם בפתח בית הספר הביעו סלידה מהמראה שלך - אני לא מעוניינת ללמוד שם ומעדיפה ללמוד בבית ספר ערבי גם אם הרמה שלו נמוכה יותר".

היא נרשמה לתיכון מקיף ערבי רמלה-לוד ובחרה להרחיב לימודי כימיה וביולוגיה, אבל זמן קצר לאחר תחילת הלימודים עברה תאונה קשה והושבתה לחלוטין למשך ארבעה חודשים. "בזמן שישבתי בבית, שאר התלמידים למדו ונבחנו, ואני איבדתי מידע רב שהיה קשה מאוד להשלים. בכל זאת, כשחזרתי ללימודים, לקחתי את כל החומר והצלחתי לצמצם את הפער. בשליש השני של השנה כבר נהייתי המצטיינת של הכיתה. ידע זה לא הכל: לא פחות חשובה האמונה העצמית שנוצרה כתוצאה מהחינוך שקיבלתי בבית". החינוך הזה גם הוביל אותה לקבלת פרס עירוני של הצטיינות בלימודים ולהשתתפות בסדנאות שערכה אוניברסיטת תל אביב לנוער שוחר מדע. 

בנוסף להצטיינות בלימודים ביקשה לפעול למען דו-קיום יהודי-ערבי ולנסות לצמצם פערים בין המגזרים. זה התחיל בכיתה ו', במפגש בין תלמידים מבית הספר שבו למדה לילדים מבית ספר יהודי מאשדוד. "לא הבנתי למה אני, שגרה בעיר מעורבת, צריכה להגיע למפגש כזה. הרי קיבלתי חינוך המושתת על כבוד בין בני אדם, ולא הבנתי למה מתייחסים לאדם כלשהו כאל 'אחר'. למעשה, בגלל הרקע שלי הצלחתי להבין את כל הצדדים; הרי הייתי חלק מכל אחד מהם.

"כשלמדתי באוניברסיטה העברית, ראיתי סטודנטים ערבים ויהודים לומדים יחד בלי שהם מקיימים שום אינטראקציה ביניהם: יושבים אחד ליד השני בלי לומר מילה. חשבתי לעצמי: וואו, איזה הפסד. נפגשתי עם חברים סטודנטים שנדרשו ליצור מיזם חברתי במסגרת אחד הקורסים, ויצרנו יחד את 'סחבקפה' – פורום שמפגיש סטודנטים מכל רחבי הקשת ושרוצים להכיר את הצד השני על הגוונים שבו. זה לא היה פשוט; אנחנו מדברים על ירושלים, אז שברנו את הראש ובסוף החלטנו שכדי לגרום לסטודנטים להגיע, אנחנו צריכים להציע קפה ועוגה על חשבוננו - רק שיבואו וידברו. לאט-לאט אנשים הגיעו, והפרויקט צבר תאוצה".

שיא הפרויקט מבחינתה היה כשסטודנט ערבי ממזרח ירושלים התחבק עם סטודנט יהודי בעל השקפה ימנית. "כאן הרגשתי שעשיתי את שלי", היא אומרת.

אבו-דחל (במרכז) בכנס ברומניה. "כולם בירכו אותנו"(צילום: אלבום פרטי)

תהיו מנהיגים אכפתיים

אחרי שסיימה את לימודיה המשיכה לעבוד בירושלים, אבל הרגישה שפספסה את הייעוד שלה. "חשבתי על התושבים בלוד: מה הם צריכים? אני הלכתי לבד, חיפשתי לבד, בלי שהיה לי את הידע, והיה לי קשה מאוד. החלטתי לחזור ללוד כדי להקל על חיי התלמידים שם והקמתי מיזם, 'מתיכון להשכלה גבוהה', המחבר בין סטודנטים ערבים לבין תלמידי י"א-י"ב מבית הספר הערבי. המטרה הייתה להגיד לתלמידים הערבים שיש להם לאן לשאוף מעבר לכיתה י"ב. הפרויקט נמשך שנה; בסופו, שמונה תלמידים מתוך עשרה נרשמו להשכלה גבוהה וקיבלו מלגה".

בשלב הבא ביקשה לפעול ברמה הפוליטית והצטרפה ל"נשים עושות שלום" - "תנועה שהרגשתי שאני יכולה להזדהות איתה ולהיות חלק ממנה". חודשים אחדים לאחר הצטרפותה הוזמנה להשתתף ב"צעדת התקווה", שהתקיימה באוקטובר 2016, והסכימה בלי לחשוב פעמיים. "בעקבות הצעדה התאהבתי בדרך של התנועה והחלטתי שאני רוצה לגדול ולהתפתח במסגרתה. בשנתיים שחלפו הרציתי מול קהלים שונים ושימשתי כרכזת התנועה ברמלה ובלוד וכרכזת צוות תקשורת וקשרי ממשל". בעקבות זאת נבחרה לייצג את התנועה בכנס ברומניה, לקבל בשמה את הפרס ולפרט את משנתה.

"אני בעד פתרון שתי מדינות", היא אומרת, "כשירושלים תהיה עיר בינלאומית של שני העמים, מאחר שהיא מקודשת לשנינו. למה אני צריכה את הריבונות על העיר הזו, שמביאה רק כאבי ראש?"

את חושבת שהתפיסה הזו יכולה לחלחל גם לעם היהודי וגם לעם המוסלמי?

"כן. אם כל אחד מהצדדים יבין שהוא שווה לצד השני, ושלכולם יש היסטוריה, העיר הזו תהיה שווה לכולנו. עברנו סיוטים רבים במשך שנים רבות, אז בואו נפסיק עם זה. אני אומרת למנהיגים: שבו יחד ותפתרו את הבעיה. תהיו מנהיגים אכפתיים למען העמים שלכם".

______________________________________________________

גם הוא מנסה לעשות שלום, בדרכו. הקליקו על התמונה:

"תחושה מדהימה ומספקת, שנותנת הרבה אוויר וכוח לעוף על עצמך מחדש'". הקליקו על התמונה (צילום: שמוליק בלמס )