הצטרפה למשפחה צוענית: "הם חיים עם אמוציות ובלגן, כמו בטלנובלה"

    במשך ארבע שנים חיו קרן פסח ובעלה עם משפחה של רקדני פלמנקו צוענים מסביליה ונעשו חלק ממנה. כשנולד להם בן, קראו לו על שם האב שמת משבץ בגיל 40

    קרן פסח (42), מייסדת להקת הפלמנקו רמנגאר, נשואה ואם לשלושה, גרה בקיבוץ רמת רחל. "למדנו לחיות נכון, לחיות את הרגע" (צילום: יואב דודקביץ)
    קרן פסח (42), מייסדת להקת הפלמנקו רמנגאר, נשואה ואם לשלושה, גרה בקיבוץ רמת רחל. "למדנו לחיות נכון, לחיות את הרגע" (צילום: יואב דודקביץ)
    הרקדנית הספרדייה פארוקה והתינוק הישראלי ירדן חואן, שנקרא על שם בעלה. "היינו איתם באבל, תמכנו בהם" (צילום: אלבום פרטי)
    הרקדנית הספרדייה פארוקה והתינוק הישראלי ירדן חואן, שנקרא על שם בעלה. "היינו איתם באבל, תמכנו בהם" (צילום: אלבום פרטי)

    "נדבקתי בחיידק הפלמנקו בגיל עשר. רקדתי כל נעוריי וגם במהלך השירות הצבאי. שבוע אחרי השחרור נסעתי למדריד, ושם הכרתי את אבנר, גם הוא רקדן, שהפך במרוצת השנים לבעלי. התקבלנו ללהקה והופענו בספרד ובעולם במשך שנה וחצי.

     

    >> תאהבו אותנו גם בפייסבוק

     

    עוד בערוץ אנשים:

     

     

    "יום אחד הגיעה למדריד משפחת הרקדנים הצוענים לוס פארוקוס. אב המשפחה היה אנטוניו אל־פארוקו, שנחשב למי שיצר סגנון חדש - הפלמנקו פורו (טהור). מבין חמשת ילדיו, שלושה הפכו לרקדנים: הבכור, חואן פארוקיטו, שהיה אחד הרקדנים המובילים בספרד ונהרג בתאונת אופנוע ב־1974, בגיל 18; ואחיותיו פילאר, שנחשבה לאחת הטובות בעולם, ופארוקה. הלכנו לראות את המופע וגם פגשנו את בני המשפחה. אז הבנו שהסגנון הזה הוא מה שאנחנו רוצים לרקוד. שלוש שנים לאחר מכן עזבנו את מדריד והחלטנו לנסוע לסביליה ללמוד את הפלמנקו פורו. כולם אמרו לנו: 'למה שלא תלכו ללמוד אצל הפארוקוס?' אבנר נסע לאקדמיה שלהם וביקש לדבר עם פארוקה. הוא סיפר לה שהוא מעריץ של אבא שלה, ושאנחנו רוצים ללמוד אצלם. היא הייתה חשדנית בהתחלה, ואז הסכימה. 

     

    "עברנו לגור בבית סמוך לזה של המשפחה ולמדנו ריקוד אצל הפארוקוס. כך גם הכרנו את חואן אל־מורנו, בעלה של פארוקה וזמר ספרדי מצליח. כשהוזמנו לרקוד בפסטיבל הגיטרה הבינלאומי בישראל, הזמנו אותו להצטרף אלינו. כשסיימנו את ההופעות, חזרנו לסביליה, ואל־מורנו נסע להופעות בארגנטינה. שבועיים לאחר מכן, באמצע אחד המופעים שם, הוא מת משבץ. הוא היה בן 40. 

     

    "כל משפחת לוס פארוקוס נכנסה לאבל כבד. פארוקה הפכה בבת אחת לאלמנה עם ארבעה ילדים, שהמבוגר בהם היה אז בן 16 והקטנים רק בני שנה ושנתיים. מאותו רגע לא עזבנו אותם. רוב הזמן היינו בבית של פארוקה והילדים, שאליו זרמה גם המשפחה המורחבת. אכלנו איתם את כל הארוחות. טיפלנו בילדים הקטנים. בתקופת האבל לימדנו שיעורים במקום בני המשפחה, ואת הכסף שהרווחנו, הבאנו להם. זו הייתה תקופה מאוד קשה. במשך ארבע שנים הפכנו לחלק מהמשפחה הצוענית הזו. כשהגענו לשם הם קיבלו אותנו אליהם כמו משפחה, והשבנו להם באותו מטבע. 

     

    הכירו את משפחת לוס פארוקוס:

     

     

    "החיים עם המשפחה לימדו אותי המון על לחיות נכון, לחיות את הרגע. למרות הטרגדיות שפקדו אותם, הם אנשים עם שמחת חיים, צחוק ושירה. בארוחות כולם יושבים סביב שולחן ואוכלים בכף מאותה הקדרה. החיים הם ללא שעות. אין דבר כזה לקום מוקדם בבוקר וללכת לישון בשעה קבועה בלילה. לפעמים יושבים ומדברים עד שלוש־ארבע לפנות בוקר, וקמים מתי שקמים. הילדים הם חלק מעולם המבוגרים, ובגיל שנה הם כבר רוקדים. יש המון חגיגות וחתונות, שנמשכות יומיים שלמים, שבהם כל הזמן רק שרים ואוכלים. חיים עם המון אמוציות ובלגן. קצת כמו טלנובלה. 

     

    "אין דבר כזה לקום מוקדם בבוקר וללכת לישון בשעה קבועה בלילה. לפעמים יושבים ומדברים עד שלוש־ארבע לפנות בוקר, וקמים מתי שקמים. הילדים הם חלק מעולם המבוגרים, ובגיל שנה הם כבר רוקדים"

    "כעבור ארבע שנים אבנר ואני שקלנו לחזור לארץ. היינו איתם באבל, תמכנו בהם, אבל החיים שלנו נעצרו. בדיוק כשעמדנו לבשר שאנחנו עוזבים, בנה של פארוקה סיפר לנו שהוא מעלה מופע ורוצה אותנו לצדו. נסענו עם המופע שנתיים ברחבי העולם. ב-2005 נולד לנו בן בכור. קראנו לו ירדן חואן, על שם חואן אל־מורנו, ופארוקה היא הסנדקית שלו. הם מאוד התרגשו מזה, זה לא היה להם מובן מאליו. במהלך הלידה כולם חיכו במסדרון של בית החולים. כשיצאתי מחדר הלידה, הם קיבלו את פניי עם בקבוק וויסקי, וכל הלילה שתו וויסקי עם אבנר.

     

    "לפני 11 שנה חזרנו לישראל, כי רצינו להקים להקה משלנו. אנחנו יוצרים ומלמדים את סגנון הפלמנקו פורו, והמופע שלנו הוא שילוב בין מה שלמדנו ליצירה שלנו. הקשר עם המשפחה נמשך, כמובן. הם מגיעים לארץ כל שנה כדי להעביר אצלנו סדנאות ריקוד, מתארחים כאן, ואנחנו לוקחים את התלמידים שלנו אליהם פעם בשנתיים כדי לעבור השתלמויות. לפני שנתיים פילאר מתה מסרטן. היא הייתה ממש כמו אמא שנייה שלנו. היא בליבנו, והמופע שלנו מוקדש לה.

     

    טיפ לחיים טובים:

    "שיעורי בית זה חשוב, אבל תרבות ושמחה חשובות יותר. אני מנסה להעביר לילדיי את האנרגיות שקיבלנו מהצוענים".

     

    _____________________________________________________

     

    "אני עוד מעט בת 30, אין לי בן זוג, בקרוב אוותר על הופעות כדי להקים משפחה". הקליקו על התמונה:

     

    רוצים להכיר עוד רקדנית פלמנקו ישראלית? הקליקו על התמונה (צילום: יוסי סעד )
    רוצים להכיר עוד רקדנית פלמנקו ישראלית? הקליקו על התמונה (צילום: יוסי סעד )

     

    מה הסיפור שלכם?

     

    אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il 

     

     
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הצטרפה למשפחה צוענית: "הם חיים עם אמוציות ובלגן, כמו בטלנובלה""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד