הכי קרוב אליך, וילה: קיבוץ מעברות זורק את המורשת לטובת נדל''ן

גלי ההריסות שמכסים את הגבעה בקיבוץ מעברות הם הקבורה העלובה שלה זכה המוסד החינוכי הוותיק "רמות חפר". בהחלטת חברי הקיבוץ שבעמק חפר עבר המוסד למקום אחר, בתיו נהרסו, ובמקומם מתוכנן מיזם נדל"ני שבמסגרתו ייבנו כ-64 וילות עם חניה כפולה לכל אחת מהן. היחיד ששרד את ההרס, אך רק בינתיים, הוא "בית מנחם" בתכנונו של האדריכל שמואל מסטצ'קין.

מתוך הכרה בחשיבותו של בית מנחם, סירבו אדריכלים שונים להיענות לבקשתה של הנהלת הקיבוץ לחתום על טופס היתר הריסה. לבסוף נמצא מי שחתם: הנדסאי לואי תכרורי, תושב קלנסווה. עד שהמועצה המקומית עמק חפר לא תאשר את הריסתו, עומד הבניין בתוך שדה ההריסות.

"בית מנחם" הוקם לזכרו של מנחם זינגר-יורש, חבר קיבוץ מעברות שנפל בקרב במלחמת העצמאות. ואולם, רוב חברי הקיבוץ מעדיפים את שכונת הווילות על פני ההיסטוריה שלהם וההערכה לחבר שנפל. ההחלטה על הריסתו התקבלה בשתי הצבעות שקיימו חברי מעברות - הצבעות שפילגו את החברים בין אלה שהתנגדו ובין אלה שתמכו, ובראשם אייל רומי ושחף עקביא, מרכזי הוועדה שטיפלה בנושא. מאז מנסים להציל את "בית מנחם", השריד האחרון של "רמות חפר", רק קומץ חברים, בוגרי המוסד החינוכי, ונאמני שימור מבני מורשת בישראל.

הבאוהאוס האמיתי

גם בשעתו הקשה, "בית מנחם" עדיין מתבלט באיכויותיו, שיכולות להיחשף מחדש בפעולה פשוטה. למעשה, זהו אחד הבניינים הבודדים בישראל שזכאי להיקרא "בניין באוהאוס": האדריכל שלו באמת למד בבית הספר הגרמני המפורסם, שהעניק לסגנון את שמו.

מעברות הוא לא עוד קיבוץ, אלא אחד מהארבעה שהקימו את "הקיבוץ הארצי השומר הצעיר", ובמשך עשרות שנים נחשב לאחד הקיבוצים החזקים בארץ, עוד לפני שהתעשר לאחרונה ממכירת מפעל "מטרנה" בחצי מיליארד שקל (ועל כך בהמשך). המוסד החינוכי שהוקם בו היה, מבחינה אדריכלית, תוצר ייחודי של שני בוגרי "באוהאוס": שמואל מסטצ'קין (2004-1908), מתכנן "בית מנחם", היה מבכירי האדריכלים בתנועה הקיבוצית; אריה שרון (1984-1900), שתכנן את כל בתי המוסד למעט "בית מנחם", היה מאבות האדריכלות הישראלית, זוכה פרס ישראל והאיש מאחורי תוכנית המתאר הראשונה למדינת ישראל (בקרוב תוקדש לו תערוכה מקיפה במוזיאון תל אביב לאמנות). אליהם הצטרפו צמד אדריכלי הנוף המהוללים ליפא יהלום ודן צור (גן השלושה, קמפוס אוניברסיטת ת''א ועוד), שגם הם זכו לימים בפרס ישראל.

בית מנחם, מבנה החד-קומתי ש-200 מטרים רבועים שטחו, נצבע בלבן בוהק, נקי וניטרלי. סגנון הבאוהאוס התאים היטב לשאיפתה של התנועה הציונית, שביקשה לברוא את "היהודי החדש" ולדחוק את דמותו של היהודי הגלותי. בשונה מהבנייה הכפרית בקיבוצים, שבאה לידי ביטוי במבנים האחרים במוסד "רמות חפר", כאן לא היו גגות רעפים משופעים אלא גג בטון שטוח. בהתאם לרוח המודרניזם, הבניין נקי מקישוטים.

האדריכל כן התייחס למיקומו של המבנה בתוך סביבה צעירה ותוססת, והוסיף קיר עם חורי הצצה מקושתים, שהעניקו לו אופי קליל שמזמין משחק. אותן קשתות חזרו והופיעו בעבודות רבות של מסטצ'קין, בעיקר בחזיתות של חדרי אוכל קיבוציים (כמו שובל, עין גדי, אדמית ויקום), בבית המוזיקה בקיבוץ עין השופט, ובקירוי בריכת השחייה בקמפוס גבעת רם בירושלים.

שלושה חלקים ל"בית מנחם": במרכזו, במה של תיאטרון פתוח. הבמה מקורה בגג עם פתח מלבני רחב הפתוח לשמיים; משני צדי הבמה אולמות סגורים – ספרייה פדגוגית וחדר מוזיקה. מהבמה ירדו שני גרמי מדרגות סימטריים אל רחבת דשא קטנה, שממנה יצאו טרסות דשא מעוצבות כמניפה. כך יצר האדריכל מרכז תרבותי פעיל ומזמין: ספרים מצד אחד, מוזיקה מצד שני, ובתווך מופעים ותיאטרון.

הבמה הייתה לב הקיבוץ, והחברים באו לראות הופעות ולהאזין לקונצרטים(צילום: דליה אשר, ארכיון מעברות)

חדר הספרייה כעת. במבנה שרדו מרבית פרטי הבניין המקוריים, ובראשם דלתות הזכוכית, שביטאו את רעיון השקיפות והקשר בין פנים ובין חוץ. דלתות מסוג זה חזרו והופיעו ברבים מחדרי האוכל בקיבוצים (צילום: ליאור גרונדמן)

עדות אילמת לתרבות שנמחקה(צילום: ליאור גרונדמן)

הבמה משכה לכאן את הקיבוץ כולו. חברי מעברות באו לכאן לראות מחזות בהשתתפות שחקני "הבימה", מופעים של להקת הנח"ל, קונצרטים והופעות מחול. התיאטרון הפתוח הוחרב לאחרונה בעבודות ההריסה, הספרייה כבר פונתה עם פינוי בית הספר, ורק הארונות הריקים נותרו עדות אילמת לתרבות שנמחקה. על הרצפה מתגוללים ספרי מחזור מושקעים, שהופקו מדי שנה במוסד. בחוברת של 1973 (קבוצת "שחר") מובאים מאמרים ושיחות, שבהם עוסקים הבוגרים בסוגיות כמו "חיי הפרט וחיי הכלל, וחיי הפרט בתוך חיי הכלל", או "ישראל – מעוז פיזי או מעוז רוחני".

אור השמש נכנס מבעד לחלונות הסרט למעלה, בנוסף לחלונות התחתונים(צילום: ליאור גרונדמן)

כך זה יכול להיראות, בפעולת שיפוץ פשוטה. איכויותיו של המבנה לא נפגעו, על אף ההזנחה הקשה(הדמיות: ענת בלישטיין ונעמית לוי דהן)

בחלקו המערבי של "בית מנחם" הוסיף האדריכל קיר בטון חשוף, שתחם את התיאטרון. על הקיר יצר הפסל המפורסם נתן רפופורט (1987-1911) תבליט של נער עירום, רגליו נטועות באדמה, שתיל מלבלב בין רגליו, והוא מניף ידיו בעדינות אל הציפורים החגות סביבו. רפופורט היה אז בשיא פרסומו, אחרי סדרה של אנדרטאות ענק: בשרידי גטו ורשה (1948), פסל מרדכי אנילביץ' בקיבוץ יד מרדכי (1951) ופסל לוחמי נגבה בקיבוץ נגבה (1953). לעומת האנדרטאות הללו, שהונעו מתוך רעיון אידיאולוגי, במעברות הציג רפופורט רעיון אוטופי שבו משתלב האדם הצעיר, העברי החדש, עם האדמה, הצומח והחי.

התבליט של הפסל הנודע נתן רפופורט, על הקיר שתחם את רחבת התיאטרון. ההרס כבר נותן בו אותותיו(צילום: באדיבות ארכיון קיבוץ מעברות)

בתיה דונר, מחברת הספר "נתן רפופורט: אמן יהודי" (יד יצחק בן צבי ויד יערי, 2014), מוצאת בעבודה זו נקודת השקה לפסל האיקוני "נמרוד" של יצחק דנציגר; דינור מתארת את הסגנון כ"גן עדן אוטופי" ו"עיצובו של חלום". מצבו הנוכחי של התבליט מדאיג: ההרס האינטנסיבי ותנועת הכלים הכבדים גרמו רעידות קשות, וחלקים מהתבליט המוזנח התפוררו.

עלייתו וסגירתו של המוסד

המוסד החינוכי "רמת חפר", השני במוסדות החינוכיים של הקיבוץ הארצי, פתח את שעריו לילדי מעברות ב-1945 ביוזמתו של אברהם (בומי) תורן, חבר הקיבוץ וממייסדיו, ממקימי החברה להגנת הטבע. אסיה לשם, בתו הצעירה של תורן, כיום חברת קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, חזרה למעברות כדי לחזות בהרס המוסד שבו צמחה בין השנים 1964-1958.

בסיור עם ערוץ האדריכלות של Xnet היא מספרת על מקום מיוחד שבו לא התקיימו מבחני בגרות, שבו ציונים נחשבו לדבר מוקצה. "אם יש משהו שהיה במהות של המוסד החינוכי, היה זה התרבות – שיעורי מוזיקה, דרמה, אמנות. הכל היה יצירה עצמית, כל מה שמעודד לייצר אנשים חושבים ויצירתיים". כשהיא מתבוננת בהריסות ומתעדכנת בשאיפות הנדל"ניות של חברים במעברות, היא לא יכולה שלא להשוות את המצב לעיקרון המרכזי שעל ברכיו התחנכה כאן: "ההתחשבות בזולת היה המרכז של הכל. המושג 'אני' לא היה קיים; רק 'אנחנו'". לשם מתבוננת בשרידי העצים שנותרו מהגן הפורח, שבו טבל המוסד, ומספרת כי "החיבור למקום התבסס על הכרת הטבע שהקיף אותנו; הכרנו כל פרח, כל עץ וכל פינה בנחל אלכסנדר שצמוד לקיבוץ".

האוצרת דליה בר אמוץ על רקע תערוכת הצילומים שאצרה בנחל אלכסנדר, קרוב למשק, ובה צילומים היסטוריים של המוסד החינוכי רמות חפר(צילום: ליאור גרונדמן)

הדמוגרפיה עשתה את שלה. בשנות ה-80 החל המוסד החינוכי לשקוע. בסוף אותו עשור נסגרה הפנימייה, וב-2013 (אז ציין מעברות 80 שנים לעלייה על הקרקע) עזבו אחרוני התלמידים את המבנים שעל הגבעה. "רמות חפר" התאחד עם מוסד נוסף ועבר לכפר הנוער "מבואות ים" במכמורת.

מתנגדים להריסה

מהיצירה של אריה שרון ומפיתוח הנוף של יהלום וצור כבר לא נותר זכר. המחשבה על הריסתו הסופית של "בית מנחם", יצירה מובהקת של מסטצ'קין, מרתיחה אדריכלים ותיקים בתנועה הקיבוצית וגורמים נוספים החרדים מפני הזלזול המופגן. "הכוונה להרוס את המבנה כדי לפנות מקום ליוזמת נדל"ן, נראית לי מפגן של בורות וגסות רוח. היא מציגה חברה שאיבדה את תחושת הערך של עצמה", מתרעם האדריכל ויטוריו קורינלדי, מאחרוני דור האדריכלים הבכיר בתנועה הקיבוצית. "גם אם נסכים שיש קשר אורגני בין הצורה והפונקציה שלמענה נעשה התכנון, אינני יכול להשלים עם הקביעה שאי-אפשר למצוא שימוש אלטרנטיבי מכובד למבנה שאיבד את תפקידו. ההזנחה של המבנים הללו מקוממת. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של מבנים שמטרתם הוסבה, והם קיבלו חיים מחודשים".

יום אחד נהפוך לווילה. בית מנחם מחכה להחלטה הסופית של המועצה האזורית(צילום: ליאור גרונדמן)

המוסד החינוכי הפך לגל חורבות(צילום: ליאור גרונדמן)

מוקי צור, שהיה מזכיר התנועה הקיבוצית וערך עם יובל דניאלי את המונוגרפיה של מסטצ'קין, "לבנות ולהיבנות בה – אדריכלות הקיבוץ בישראל" (הקיבוץ המאוחד, 2008), סבור ש"הריסת מבנה מסוג זה מביאה לכך שהמקום מאבד את זהותו. שימור המבנה הוא הדבר האידיאלי. צריך לחדש את התפקיד של המבנה, והדילמה היא אם השימור יבוא בכוח מצד הרשויות, או שיצמח מתוך הקהילה שמבינה בעצמה שאלה דברים שאין להם שיעור, ושאחרי שמוחקים אי-אפשר להקים לתחייה. הם יכולים ללמוד מקיבוץ משמר העמק, שם עשו עבודת שימור ענקית".

הדמיה של ''בית מנחם'' אחרי שימורו. יעלה פחות מהקמת הווילות, ויחזיר למעברות רוח חיים תרבותית(הדמיות: ענת בלישטיין ונעמית לוי דהן)

חברת הקיבוץ, שהיא גם אדריכלית פעילה, הציעה לשמר את "בית מנחם" ולהפוך אותו למכון כושר, למרכז חוגים ולאולפן הקלטות. חישובי העלויות שהיא ערכה הראו, כי חידוש המבנה לייעוד חדש יעלה כ-1.2 מיליון שקל; הריסת המבנה לטובת שתי וילות חדשות תעלה 2.9 מיליון שקלים. היא טרחה והכינה הדמיות ממוחשבות, המוכיחות כי איכותו של המבנה מאפשרת לצקת לתוכו שימושים עדכניים.

את עמדת המועצה לשימור אתרים ניסחה טל בן נון-גלז, מנהלת מחוז מרכז במועצה, במסמך עמדה שמסרה להנהלת הקיבוץ ביולי 2015. "המבנה הוא חלק מרוח המתחם ומסמל במהותו, מעבר לזכרו של מנחם, את כל הדורות שהתחנכו במוסד ועברו בין כתליו", כתבה. "אין ספק בליבנו שהמבנה ראוי וחשוב לשמרו".

למעברות יש כסף

האמן והמבקר יובל דניאלי, שותפו של צור לעריכת הספר על מסטצ'קין (וגם חבר קיבוץ המעפיל, הסמוך למעברות), מזכיר כי קהילה יציבה ומבוססת כמו מעברות מסוגלת להתמודד ללא קושי עם המבנה הקטן והמיוחד. מעברות, אחרי הכל, קיבלה לא מזמן כחצי מיליארד שקל על מניותיה במפעל המשגשג "מטרנה".

"הריסת המבנה תהיה שגיאה תרבותית, היסטורית וארכיטקטונית", מזהיר דניאלי. "מעברות הוא קיבוץ חזק, ויותר משיש לו מפעל - זה מפעל שיש לו קיבוץ. לאורך הרבה שנים, הוא נחשב לאחד הקיבוצים החזקים בקיבוץ הארצי". אלא שהדינמיקה הנוכחית בקיבוצים, הוא מציין, נשענת במידה רבה על כוחניות של בודדים. לדברי דניאלי, במקרים לא מעטים מתקבלות החלטות בעקבות "מיעוט מיליטנטי שפועל משיקולים כאלה ואחרים", כשלעומתו ניצב רוב דומם שאינו מודע לערכים התרבותיים ולאפשרויות הנוספות".

ובכן, במעברות לא מעריכים את האוצרות שנפלו בחלקם; מחוץ לקיבוץ – דווקא כן. האוספים של רפופורט ומסטצ'קין שמורים ב"ארכיון יד יערי" בגבעת חביבה, ודניאלי מספר על התעניינות רבה מצד חוקרים ישראלים וזרים הפונים לארכיון. פסלים של רפופורט נשלחו לאחרונה לתערוכות במוזיאון היהודי בניו יורק ולמוזיאון רמת גן, ובאוסף מסטצ'קין מבקרים חוקרים מכל האקדמיות בארץ; לאחרונה נברו בהם גם חוקרים ממרכז "באוהאוס" בגרמניה. בחודש שעבר התקיים על גדות נחל אלכסנדר פסטיבל מוזיקה ואמנות ("גשרים בנחל"), ובמסגרתו אצרה דליה בר אמוץ - חברת מעברות, שעבדה בצעירותה לצדו של מסטצ'קין - תערוכה המתארת את איכויותיו של "בית מנחם", כדי לחשוף בפני הציבור את איום ההריסה.

"אני לא יכול להתערב בהחלטות של הקיבוץ, אבל הם צריכים לעשות מאמץ כדי לשמר", מסכם דניאלי. "מדובר בציון דרך באדריכלות הקיבוצית, ולא בסתם מבנה שאפשר לעבור עליו על סדר היום. כל אחד בקיבוץ בונה את ביתו באופן אחר, צצות וילות כמו בקיסריה, ו הקו הפשוט הולך ונעלם. המבנה של מסטצ'קין מייצג את הקו של הקיבוץ שאותו אנחנו זוכרים".  

החבר שנפל בקרב

מנחם זינגר-יורש, שעל שמו נקרא הבית, נקלט בקיבוץ במסגרת "עליית הנוער", ומאוחר יותר שימש גם כרכז הביטחון. הוא לחם במלחמת העולם השנייה כחייל בצבא הבריטי, ובסיומה נשלח לסייע לניצולי השואה להגר ארצה. הוא היה לוחם פלמ"ח ובמלחמת העצמאות הוזעק לחזית, באזור שבו נמצאת כיום יהוד, לתפוס עמדות שאנשי האצ"ל נטשו. בקרב מול לוחמי הלגיון הערבי הוא נפגע בחזהו, והורה לחייליו להשאירו מאחור כדי שחייהם יינצלו.

עם שוך הקרבות נאספה גופתו, ונקברה בבית העלמין של מעברות. כעבור חמישה חודשים נולדה בתו, רונית נחמה. חברו הטוב רפאל רוזנצוויג החליט להנציחו, גייס כסף מהוריה האמידים של אשתו, ועבודת התכנון נמסרה למסטצ'קין. "תמוה ומעציב כי דווקא כעת, לקראת שבעים שנה להקמת המדינה, מעדיף הקיבוץ למחוק חלק חשוב מההיסטוריה שלו למטרות נדל"ן", מציינת הבת, רונית נחמה מירון, במכתב שמסרה להנהלת הקיבוץ. "אנחנו, ילדי 1948 וילדינו, מנסים למצוא את הדרך לחבר את הדור הצעיר להיסטוריה של המדינה (...) העדפת הקניין החומרי והנדל"ני מול ערכי המורשת וההיסטוריה, נראית לי תמוהה ובלתי מובנת".

אחד האנשים שנאבקים על שימורו של "בית מנחם" הוא גדעון אלון (84), חבר מעברות ואביו של המוזיקאי גבע אלון. גבע למד במוסד החינוכי וניגן ב"בית מנחם", ואביו הכיר היטב את מנחם זינגר-יורש. "אני זוכר את היום שמנחם הגיע לקיבוץ כנער מגרמניה בגיל 16", מספר גדעון אלון. "בחור יפה, חצי ג'ינג'י, ששלט מהר מאד בשפה העברית. מנחם היה דמות מאוד מקובלת, הוא הספיק להיות מדריך ספורט שלנו, אבל נהרג בגיל 25".

מעברות, על נחל אלכסנדר. ''העדפת הקניין החומרי והנדל''ני מול ערכי המורשת וההיסטוריה נראית לי תמוהה'', מתקוממת בתו של מנחם זינגר-יורש ז''ל(צילום: ליאור גרונדמן)

אלון מספר שההחלטה להרוס התקבלה בשתי הצבעות שנערכו בשיחות קיבוץ. "היה רוב קטן להריסה, וההריסה בעינה עומדת", הוא אומר בעצב. "מכל הדור שהכיר והעריץ את מנחם, נשארו מעטים. הרוב נפטרו. עכשיו רוצים להרוויח שטח לעוד שני בתים. באים כל הליצנים האלה, דור שלא ידע את יוסף. זה אגואיזם מוחלט, אין סנטימנטים לאלה שמסרו נפשם על המדינה, אנשים מצפצפים על זה, אפילו שמדובר בקיבוץ של השומר הצעיר".

המועצה האזורית עמק חפר לא מביעה עמדה ברורה, ומקבלת את ההחלטה של הקיבוץ. אלדד שלם, סגן ראש המועצה ובעצמו חבר מעברות, אומר ש"בסוגייה הזו של שימור ופיתוח חיוותה את דעתה המועצה לשימור אתרים שלא להרוס, והקיבוץ עדיין לא הגיש בקשה להריסה". הוא מבטיח שהמועצה תקיים דיון שבו יוחלט מה יעלה בגורלו של "בית מנחם". בהתייחסו לתמיכה העקבית של המועצה ביישוב העשיר, הוא אומר ש"יש כלל ויש יוצאים מהכלל", אך מיד מסייג: "הבעיה העיקרית היא עלויות השיקום ומה יהיה השימוש הראוי שיחזיק גם את המקום לאורך זמן".

גבע אלון, שלמד כאן ונתן על במת ''בית מנחם'' כמה מהופעותיו הראשונות: ''תופעה נוראית שבאים למחוק כדי למקם עוד שני בתים. כל הארץ שלנו נראית ככה''(צילום: אילן ספירא)

"זה בניין מהמם", מאשר המוזיקאי גבע אלון,  "וגם כילד ונער חשבתי שהוא יפהפה - עם הבמה והעמודים והחדרים משני הצדדים". גבע אלון הוא יליד מעברות, ולמד במוסד החינוכי במשך שש שנים. על הבמה של "בית מנחם" הוא נתן את הופעותיו הראשונות. "מבאס שרוצים להרוס", הוא אומר, "נוראית בעיניי התופעה הזו, שבאים למחוק כל מה שמפריע כדי למקם עוד שני בתים. כל הארץ שלנו נראית ככה".

ומי יבנה וילה על חורבות בית מנחם?

מי שמוביל את מהלך ההריסה הוא אייל רומי, מרכז ועדת הבינוי בקיבוץ. "בית מנחם" צריך להיהרס כדי לבנות על חורבותיו את הווילה של רומי עצמו. "גם אם יש לבניין ערך, הוא נטוש הרבה שנים", טוען רומי. "ביקשו מאנשים להציע הצעות להשמיש אותו, ולא באמת היתה הצעה משמעותית שהבשילה. במעברות יש הרבה מבני ציבור והם בנצילות מאוד נמוכה, וזה חבל". הטענה הזו לא מתבססת על פרוגרמה לצרכי ציבור, שהיא התשתית העובדתית הנדרשת לעריכת מאזן בין מספר התושבים לבין מבני הציבור שנותנים לו מענה – לא כל שכן, כאשר יישוב עומד לגדול ביותר מ-60 יחידות דיור.

"מה ששוכחים כולם הוא שהחזקת בתים עולה הרבה מאוד כסף", מוסיף רומי. "אני משער שהוא ייהרס בתקופה הקרובה, מבחינתי אתמול".

בקיבוץ טוענים שברשימת הזכאים לבית בשכונה החדשה, אתה נמצא מבחינת ותק בסוף הרשימה, כך שאם יוחלט שלא להרוס את "בית מנחם" אתה תהיה המפסיד. זה מה שמניע אותך?

"אני לא רוצה להתייחס לזה. העניין הוא פנימי של מעברות, ועם אפס עניין לציבור שמחוץ לגדר".

ובינתיים, חלק מקיר הקשתות כבר נהרס.

---------------

חומה ומגדל, נחל ונדל''ן: בקיבוץ ניר דוד יודעים למנף את האסי. לחצו על התצלום

 

כל הנחלים מובילים לווילה. מה עושה ניר דוד בנחל האסי? (צילום: עמרי טלמור)