השנה: 1959. קבוצה של בני נוער ירושלמים מבית הספר בית חינוך יוצאת לשבועיים לשירות לאומי בעין גדי כדי לסייע בקטיף הירקות בשדותיו של הקיבוץ שנוסד שש שנים קודם כן, תחילה כהיאחזות נח"ל ולאחר מכן כיישוב אזרחי. הנערים בני 16. יופיו של המקום שובה את ליבם. אחד מהם, איתן פרץ, יושב ליד המעיין, מביט בנוף המקיף אותו, וכותב שיר:
יַם הַמָּוֶת הַכָּחֹל בַּלָּאט יָנוּעַ
וּמִמַּעַל עֲנָנָה קְטַנָּה תָּשׁוּט.
עֵץ הָאֵשֶׁל בִּדְמָמָה יָזוּעַ
וְכָל קַו בַּחוֹל יָפֶה חָרוּט.
הָאֲדָמָה תַּצְהִיב בְּלַהַט שֶׁמֶשׁ
וְאָבָק מַחֲנִיק יָעוּף בָּרוּם
אַךְ עֵין גֶּדִי לֹא תִּבֹּל בַּכֶּמֶשׁ,
בָּהּ יִשְׁלֹט גָּוֶן יָרֹק וָחוּם.
עֵין גֶּדִי, עֵין גֶּדִי,
מֶה הָיָה כִּי צָמַחְתְּ בָּחַמָּה?
עֵין גֶּדִי, עֵין גֶּדִי,
אֵיךְ פְּלגִים בָּךְ חוֹתְרִים בַּשְּׁמָמָה,
עֵין גֶּדִי, עֵין גֶּדִי,
בָּךְ הַיּוֹפִי יוֹפַע בְּכָל הוֹד,
וְהַלֵּב יְהַרְהֵר וְיַחֲמוֹד.
יַם הַמָּוֶת הַכָּחֹל בַּלָּאט יָנוּעַ
וְכָל הַר בּוֹ יִתְנַשֵּׂא גֵּאֶה וְרָם.
נַחַל עֲרוּגוֹת, זֶה הַיָּדוּעַ
מַהֲלָכוֹ יַיְשִׁיר אֶל תּוֹךְ הַיָּם.
הָאֲדָמָה תַּצְהִיב בְּלַהַט שֶׁמֶשׁ,
אַךְ עֵין גֶּדִי הִיא נְוֵה מִדְבָּר,
יוֹם חָדָש אֵינוֹ דוֹמֶה לְאֶמֶשׁ
וְעָתִיד מַזְהִיר צוֹפֵן לָהּ הַמָּחָר.
מילות השיר מספרות לנו מה ראה המשורר הצעיר, ומה הלהיב אותו כל כך: השוני הרב בין המראה הנשקף אל ים המלח − "ים המוות" בכינויו האחר – ולצדו המדבר הצהוב הלוהט בחוֹם. הצבע הצהוב, האבק והיובש, הצמחים הכמשים מלהט השמש, לעומת המקום שבו הנער יושב וכותב − נווה המדבר של עין גדי, המפל, המים, הצמחייה הירוקה והאדמה החומה. קיבוץ עין גדי פרח לא רק הודות לחיילי הנח"ל שהקימו אותו, אלא גם בזכות תנאי הטבע: שם, למטה, במקום הנמוך ביותר בעולם, שוררת שממה, וכאן, לא הרחק ממנה – פכפוך המעיין, הצמחייה והצל. בבית הראשון מתוארים המוות והכמש; בפזמון החוזר, יופיו של עין גדי; ובבית השני, הקשר בין השניים, שמתקיים באמצעות נחל ערוגות, הזורם "אל תוך הים".
איתן פרץ הראה את השיר שכתב לחברו ובן גילו, דובי אהרוני. החבר הזדהה עם המילים והלחין אותן, ובמסיבת הסיום של השירות הלאומי שרו את השיר. זאת הייתה יכולה להיות סוף דרכו: פזמון שיצרו שני נערים והשמיעו לחבריהם. אבל אביו של אהרוני, נגן בתזמורת של רשות השידור, שמע את השיר, לקח אותו לרדיו, והזמרים טובה בן צבי ושמואל בר זכאי הקליטו אותו. הקהל אהב את "עין גדי", ויותר מ-70 אמנים ביצעו אותו לאורך השנים, ביניהם אריק איינשטיין ,יהורם גאון, יהודית רביץ, יגאל בשן, גרי אקשטיין, מרגלית צנעני, הכל עובר חביבי, הגבעטרון ועוד.
כך נשמע השיר מפי המבצעת המקורית, טובה בן צבי:
ובגרסה של יהודית רביץ וגידי גוב:
דובי אהרוני, הנער המוכשר שבצניעותו הרבה חתם על השיר בכינוי העט "ש' דיבון", הלחין שירים נוספים, ניגן בתזמורת של רשות השידור כמו אביו, ונפטר לפני שנתיים. גם איתן פרץ כתב עוד שירים, בהם "רק הד קולך", שהלחין נחום היימן:
ועתיד לא מזהיר צופן לה המחר
השיר מסתיים במילים של תקווה ואמונה: "וְעָתִיד מַזְהִיר צוֹפֵן לָהּ הַמָּחָר", כתב איתן פרץ, ולא העלה על דעתו מה יקרה למקום הזה כעבור עשרות שנים, ואיזה שינויים מדאיגים יחולו בו. בגלל הירידה המתמשכת במפלס הים והתרחבותה של תופעת הבולענים נאלצו לפני שנתיים לגדר את מתחם החוף של עין גדי. הוא היה אחד המבוקשים ביותר בים המלח, אבל אין עוד גישה אליו. גם הקיבוץ עצמו מצוי כיום בסכנה: חבריו נאלצו לסגור חניון לינה, לחסל חלקות גדולות של תמרים ולסלול כביש חדש שפוגע כנראה גם באוכלוסיית היעלים באזור.
יש הסבורים כי הנזק הבלתי הפיך הוא מעשה ידי אדם: ים המלח הולך ומתייבש כנראה עקב הסטת נחלים להשקיה והעבודות במפעלי האשלג. כך גם שמורת עין גדי עצמה, אולי עקב שאיבת יתר של המים שהקיבוץ מוכר. ב-2001 הכריזו רבים מעובדי רשות הטבע והגנים על מרד צרכנים נגד המים שמשווק מפעל עין גדי. עתירה לבג"ץ שביקשה לבטל את הרישיון למכירת מים מינרליים ממעיינות, כולל זה שבעין גדי, נדחתה. נודע כי רישיון העסק להפקת מי שתייה שיש לעין גדי יפקע בדצמבר 2017. הקיבוץ מכחיש את הטענות נגדו. באתר האינטרנט של עין גדי כתוב כי שיטפון טבעי ויוצא דופן בנחל ערוגות הוא זה שהרס את הצמחייה בשמורה, וכי החברים עצמם עוסקים בשמירה על הטבע, למשל − בגן הבוטני, שבו מרוכזים יותר מ-600 מינים של צמחים מרחבי העולם, בעיקר מאזורים מדבריים.
58 שנים חלפו מאז נכתב השיר "עין גדי", שנהפך לקלאסיקה ישראלית. ספק אם מחבריו שיערו שהמים המפכפכים ששימחו אותם כל כך יהפכו ברבות הימים לסוגיה עסקית שנושאת כותרות כמו "רווחי המיליונים של עין גדי − מהמים של כולנו".
_______________________________________________________
גם עלי מוהר כתב לפחות קלאסיקה אחת. הקליקו על התמונה:
