"הון שלטון", זעקו מבעד לקיר זכוכית עשרות תושבים תל אביבים, חסומים היטב מבעד לסוללת מאבטחים שמנעו מהם כניסה לאולם הישיבות של מועצת העיר, שעמדה לאשר כחותמת גומי את מכירת חניון כיכר אתרים לידיים פרטיות. רון חולדאי, ראש העירייה, לא הסתיר את כעסו על התושבים האכפתיים: "קומץ אינטרסנטים", צעק עליהם מהצד השני של קיר הזכוכית.
אך לא הייתה לו סיבה אמיתית לדאגה. האישור הגורף של חברי מועצת העיר היה ידוע מראש. מרבית חברי מועצת העירייה איחרו להגיע לדיון, בניגוד לעשרות התושבים שהגיעו לפני הזמן אך נתקלו בקשיים להיכנס לבניין. חלק מחברי המועצה היו עסוקים בצילומי סלפי באינסטגרם, אחרים פטפטו, היה גם מי שיצא באמצע הדיון כמו תלמיד מפריע בבית הספר התיכון.
מאבטחים מול התושבים
כמו מפגש שיתוף הציבור על כיכר אתרים, שלא היה כלל שיתוף ציבור אלא יידוע-בדיעבד (עם מאבטחים סביב מנכ"ל העירייה מנחם לייבה), גם נוכחות הציבור האכפתי בדיון הנוכחי נראתה לא רצויה. על דלתות הכניסה של האולם בקומה ה-12 הופקדו לא פחות מחמישה אנשי ביטחון, ובכניסה מרחוב אבן גבירול עוכבו רבים מהתושבים, ונאסר עליהם לעלות עם שלטי מחאה. היה גם איש ביטחון שטען שהאולם מלא (מה שלא היה נכון), אך לאחר דין ודברים הותר להם להיכנס: ותיקים וצעירים, גם נוער וילדים, כולל הזמר ישראל גוריון – יקיר העיר – המתגורר בסמוך לכיכר אתרים.
מה שעמד לדיון הוא מכירת חלקה של העירייה בחניון כיכר אתרים, שבו היא מחזיקה בזכויות של כ-73%. העסקה אינה עומדת בפני עצמה: ההליך מתרחש בשעה שהעירייה מבקשת להרוס את הכיכר לחלוטין, ולקדם תוכנית של יזם פרטי - רו"ח עמיר בירם, העומד בראש קרן JTLV – להקים שלושה מגדלי מגורים ומלונאות מפוארים בגובה של עד 36 קומות, ולהוסיף לכך את הריסת מלון "קרלטון" לטובת מגדל נוסף. עד עכשיו, למרות שהעירייה מקדמת את העסקה, היא לא שיתפה את הציבור בתוכנית הגרנדיוזית וגם לא דאגה להראות כיצד ייראו המגדלים.
להשגת מבוקשו שכר היזם את שירותיו של האדריכל הבריטי הנודע נורמן פוסטר. השיטה נוסתה בהצלחה: לוקחים דמות עם פרסום עולמי, שמסנוורת את מקבלי ההחלטות ומקשה על ועדות התכנון להתמודד במקצועיות עם הצעה נוצצת. כך נעשה כבר בשנות ה-60 עם האדריכלים אוסקר נימאייר ואי. אם. פיי, שהציעו מגדלים בכמה מוקדים בתל אביב ובחיפה; כך גם נעשה לאחרונה עם האדריכל דניאל ליבסקינד, במגדל הפירמידה שתכנן במרכז ירושלים וכבר אושר בוועדות התכנון, עד שקמה צעקה שהביאה לתכנונו מחדש. נימאייר ופיי עזבו את הפרויקטים, אגב, והתושבים נתקעו עם מגדלים מקומיים מוצלחים פחות מאלה שהוצעו, אך היזמים השיגו את מבוקשם.
כמה שווה החניון?
מי שנאלץ לבקר בחניון של כיכר אתרים נחשף לחוויה לא נעימה, ועל כך אי-אפשר להתווכח: מקום אפל ולא בטוח, שריח שתן עז נידף מכל פינה בו. החניון המצוי בבעלות משותפת של העירייה וחברת "מלון מרינה", בשליטתו של דובי שיף, ומצוי שנים רבות במוקד של סכסוך בין השותפים. בהחלטת בית משפט השלום נקבע כי פירוק השותפות יתבצע באמצעות מכירה. שמאי שמינה בית המשפט ב-2008 קבע כי מחיר החניון עומד על 20 מיליון שקלים.
אלא שהמצב השתנה בינתיים. לנוכח הפרויקט העצום שמקודם בכיכר המוזנחת, ערכה העירייה שומה נוספת שהעריכה את זכויות העירייה בנכס בסכום של 132 עד 168 מיליון שקל. בהליך גישור הסכימו נציגי העירייה למכור את הזכויות בחניון ב-150 מיליון שקל, תוך שחברת "אתרים" תמשיך להפעיל את החניון עד להריסת כיכר אתרים - אם כך אמנם יקרה.
"אין קשר בין התוכנית (תוכנית הבנייה בכיכר, מ"י) ובין המכירה, וכל ניסיון לקשור הוא מוטעה ומטעה", טען בפתח הישיבה אלי לוי, מנהל אגף נכסי העירייה, והדגיש כי המכירה רק תשפר את מצב החניון. ציפי ברנד-פרנק, המתנגדת נחרצות למהלך והיחידה שהביעה דעה הפוכה לרון חולדאי, טענה אחרת: "מכירת הזכויות העירוניות בכיכר אתרים תביא לכך שחלק מהשליטה שלנו תימכר. החניון הפך לחצר אחורית ולפח, ויש יזם מאוד עקשן שמוליך את העירייה שנים ארוכות בבתי משפט. כמי שעוברת יום-יום בכיכר אני יותר ממסכימה שהכיכר נדרשת לתכנון חדש, אך במכירת השטח הציבורי העירייה מוכרת את הגמישות והשליטה שלה בכיכר. השליטה על חוף הים לא ראויה להימכר בכסף, לא לכל דבר יש תג מחיר ובטח לא בעיר עם תקציב של מעל חמישה מיליארד שקלים, עיר ללא גירעונות, עיר עם כסף בקופת העירייה וכזו שמנוהלת מצוין".
ברנד-פרנק טוענת כי האינטרס הציבורי הוא שמירה על השטחים הציבוריים בעיר, ולא התנערות מאותם נכסים. לכן, לדבריה על העירייה לרכוש את שאר שטח החניון ב-50 מיליון שקלים ובכל מקרה "כל החלטה נדרשת לשיתוף ציבור, מכרז תקין ושקיפות מלאה". על כך הפטיר חולדאי מכיסאו: "היא לא מבינה".
כשקם לשאת את דבריו, הסביר חולדאי כי לעירייה כגוף ציבורי יש קושי לרכוש במתחמרות מעל שומה. את הרעיון לערוך מכרז הוא דחה, בטענה כי אז לא יהיה ביטחון שהחניון יישאר בניהול ציבורי והעירייה תקבל את המחיר המלא. הוא הוסיף בדרמטיות "כי בעניין הזה של המכירה, אנחנו מסיימים סכסוך דמים שמלווה אותנו לאורך כל השנים".
חולדאי הציג עצמו כמשרת הציבור, כשהוא מפנה אצבע מאשימה כלפי התושבים מבעד לקיר הזכוכית, וציין כי "לאורך כל השנים בא אלי הציבור הרחב ולא מספר אינטרסנטים קטן שנמצא כאן וצועק - כל הציבור הרחב בא ואומר לי 'תפתור כבר את בעיית כיכר אתרים'. הדבר הקל ביותר לי הוא לא לעשות כלום. גם כשהלכנו לשפץ את רחוב אבן גבירול היו צעקות, וגם כשהלכנו להקים את הטיילת הקימו לי הפגנות גדולות, אבל הטיילת היא נפלאה ורחוב אבן גבירול הוא רחוב נפלא ואנחנו נתכנן כמיטב יכולתנו את התוכנית הטובה ביותר עבור כיכר אתרים".
מרצ תמכה במכירה
האישור היה ידוע מראש, משום שאין אופוזיציה לחולדאי. ברנד-פרנק הייתה המתנגדת היחידה, וכל שאר הנוכחים לחצו על כפתור האישור, כולל סיעת מרצ – מיטל להבי, אפרת טולקובסקי (וגבי לסקי שהתנגדה להליך ולכן לא הצביעה כלל) – סיעה שסיסמת הבחירות האחרונה שלה הייתה "קול בטוח לצדק חברתי" וזעקה נגד מגדלים בחוף הים, אך גם הפעם הוכיחה שהעניין החברתי פחות מפריע לה, ושהיא מעניקה לחולדאי ולבעלי ההון את חגורת הביטחון לקבל מנדט נרחב לשליטה בתל אביב-יפו.
בתום הישיבה הרוחות לא נרגעו. "לא יהיה מקום או אירוע שלא נבוא אליו להזכיר לחולדאי שהוא הורס את העיר", זעקה רחל גלעד-וולנר, מהדמויות הבולטות במאבק התושבים ובעברה חברת מועצת העירייה, והבטיחה המשך מאבק נגד תוכנית המגדלים ומכירת החניון בכיכר אתרים. "נעקוב אחרי כל חבר מועצה ונעשה שיימינג לכל מי שהצביע בעד, והבחירות קרובות".
האדריכלים מאירה מור ומרון לוי, שבאו להביע את מחאתם על המהלך, יצאו נגד אוזלת ידה של קהילת האדריכלים בכלל ושל עמותת האדריכלים בפרט, שלא מצאה לנכון להצטרף למאבק באופן מיידי. "המנהיגים שלנו מוכרים את הזכויות שלנו ואת הקהילה שלנו ליזמים", אמר לוי.
