"נולדתי בקיבוץ עמיר. בצבא שירתי כמ"כית בנים, ובגיל 24 יצאתי לבד לטיול במקסיקו. התחברתי שם עם בחורה שנתנה לי במתנה חישוק, וזה פתח לי עולם חדש. גיליתי שאני אוהבת תנועה, ופרץ מתוכי נהר של יצירתיות. הופעתי ברחוב עם החישוק והתפרנסתי מטיפים. כשחזרתי לארץ, הוספתי כלים ואלמנטים של אש ויצרתי מופע שלם. פיתחתי את העסק שלי גם לסדנאות ג'אגלינג לילדים. במקביל לעסק התקבלתי ללהקה שמעלה מופע אש ופירוטכניקה. במסגרת המופע היה קטע שבו אני עומדת על חבית ומפעילה סוג מסוים של זיקוקי ענק באמצעות לחיצת כפתור.
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- השחיין האולימפי יצא מהבריכה ועלה לבמת התיאטרון
"לפני שלוש שנים וחצי הופעתי עם הלהקה בפסטיבל בירושלים. החזקתי בידיים שני זיקוקים, אבל כשלחצתי על הכפתורים, במקום שהם יידלקו - הם התפוצצו לי בידיים. ברגע הפיצוץ לא ראיתי כלום - רק לבן. למזלי, הייתי עם משקפי מגן, מה שבדיעבד הציל לי את העיניים. ירדתי מהחבית וגיששתי את דרכי החוצה מהבמה. היה לי טעם של פיח בפה והבנתי בדיוק מה קרה. לקחו אותי דרך הקהל אל מאחורי הקלעים, ובמשך 20 דקות שפכו עליי מים, עד שהגיע אמבולנס.
"פוניתי להדסה עין כרם, שם התברר שנכוויתי קשות בפנים, בצוואר, בחזה ובכתפיים. אושפזתי למשך ארבעה ימים, ובמשך עוד חודש הייתי עם תחבושות על הפנים וסבלתי מכאבים עזים. כעבור כחודש הפצעים התאחו, ובמקומם נוצרו צלקות וכתמי פיגמנטציה. הרופאים הסבירו לי שרק במהלך הזמן ניתן יהיה לדעת אם הפגיעה של הצלקות היא לצמיתות.
"מכיוון שהעור החדש היה רגיש מאוד, אסור היה לי להיחשף לשמש בכלל – כולל לשבת בצל, במרפסת, אפילו לא ליד חלון. במשך שנה הסתגרתי בבית. כשהייתי ממש חייבת לצאת, הייתי מכסה את הפנים בבד ועוטפת הכל מלבד העיניים. החיים שלי נפסקו. לא גינה, לא ים, לא הופעות, לא עבודה. הרגשתי ותפקדתי כנכה לכל דבר ועניין. מבן אדם חופשי והיפראקטיבי הפכתי להיות מוגבלת וכלואה. שקעתי בדיכאון וסבלתי מחרדות קשות לגבי עתיד הפנים שלי. הפחד מהלא נודע – איך הפציעה תשפיע על המראה שלי – שיתק אותי.
"לאחר האשפוז הייתי בבית הוריי בקיבוץ, ולאחר מכן חזרתי לביתי ביחד עם בן זוגי, שהמשיך לטפל בי. אחר כך נפרדנו. היומיום שלי היה שחור, מלווה בבכי מהבוקר עד הלילה. הפכתי להיות שבר כלי. כשחלה הידרדרות במצבי הפיזי, כולל ירידה במשקל, עברתי בדיקה פסיכיאטרית. נקבע שאני סובלת מפוסט־טראומה, והתחלתי בטיפול פוסט־טראומטי. אני זוכרת שיום אחד נסעתי באוטו ורציתי לשאול מישהו איך מגיעים לאיזשהו מקום, וכשהסרתי מעט את הבד שעל הפנים, הוא נבהל ולא פתח את החלון. הרגשתי מצורעת. זה היה שיא השפל.
"אחרי שנה של סבל הגעתי למסקנה שאני חייבת לעשות משהו. התחלתי ללמוד פלמנקו, וזה הפך להיות המפלט שלי. עברתי לבית שהיה בו מחסן סגור ללא אור שמש, ורקדתי שם שעות על גבי שעות עם עצמי. זה נתן לי כוח עצום. ככל שהזמן חלף, התברר לי ששפר עליי מזלי, והצלקות התחילו להתאחות. עדיין, הייתי צריכה לשקם את עצמי. התקשיתי לדבר, לתקשר, לכתוב מיילים, לטפל בסידורים. איבדתי סבלנות כלפי ילדים, מה שהקשה עליי מאוד לעשות להם הפעלות. חייתי בתחושה שאני בתחתית הבור, ללא יכולת לטפס למעלה. הכעס והזעם ששטפו אותי הובילו לשבירה ולדיכאון. זה היה מעגל שחזר על עצמו לאורך שנתיים. הטיפול עזר לי לפתח סבלנות ויכולת הכלה ולהתמודד עם החיים.
"בחלוף שנתיים מהתאונה החלטתי שמגיעה לי מתנה לנפש, ונסעתי להודו. כשחזרתי משם, הקמתי להקה משלי, 'שלהבת', שעוסקת בריקוד אקסטטי בשילוב ג'אגלינג עם אש. ההסתגלות למצב של להחזיק אש בידיים הייתה יחסית מהירה, וההרגשה הייתה טבעית, כאילו זה הייעוד שלי. מצד שני, אני לא מתעסקת יותר עם זיקוקים.
שורה תחתונה:
"אותה האש שכיבתה אותי, היום מדליקה אותי מחדש".
_______________________________________________________
גם מיכל נתן המשיכה לרקוד למרות מגבלות קשות. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
