בקיץ הזה שמשתולל בחוץ, תל אביב הפכה למעשה לגרסה הקצת יותר חמה של הגיהינום עצמו. אז אני לוקח מגבת, משקפי שמש וקרם עם מקדם הגנה-מאה-אלף, ושם פעמיי לחוף מציצים, אופטימי לרגע. אלא שהצירוף הזה של חול, זפת, הזעת יתר, מדוזות ומבטא צרפתי כבד, מותיר אותי מר ושונא וחמוץ יותר מחלב שנשכח על השיש בדיוק בתקופה הזו של העונה. זה אני - לא אוהב קיץ, לא אוהב את חוף הים, לא אוהב אנשים בקיץ על חוף הים.
שם, בין הגלים לחול, אני מרגיש כמו ברווז במטווח, חשוף וחסר אונים. אין לי שום טריק בשרוול, כי אין לי שרוול, ולצערי לא המציאו עדיין קרם הגנה נגד מבטים מביישים. אז שם אני מוטל, ניצלה בשמש, אוסף חול אל בין קפלי בשרי, ומזגזג בין מודעות עצמית מופרזת לבין "אבל באתי ליהנות".
עוד בערוץ האופנה
- עקבו אחרינו באינסטגרם
- לא מחכים לחופש הגדול: ילדי העולם בקייטנת אינסטגרם
- קפסולה? קלישאה! למה כל סלב רוצה להיות מעצב
- השראה, העתקה או צירוף מקרים? סערה סביב גוצ'י
החברה המודרנית כבר הפנימה מזמן שאין זה ראוי להסתובב עירומים במרחב הציבורי, אלא שלחוף הים חוקים משלו – כאן עירום הוא לגיטימי, כל עוד דאגת לצרף אליו פיסת בד בגודל של מטפחת אף המכונה גם בגד ים. כי אל חוף הים אנחנו יורדים חמושים בעיקר בגופנו, והוא אמור לשמש אותנו בלוחמה מול השמש הממאירה, חיות המים הצורבות, והזאבים הרעבתניים.
מותר להודות, שפת הים היא לא זירה של אסתטיקה מובהקת, אלא אם אתם נמנים על אלה שחושבים ש"צרוב ומזיע" זה סקסי גם כשלא מדובר בסטייק על המנגל. אפשר גם להניח שאילו היו מוכרים על החוף טיפול פוטושופ במקום קרטיב, היינו רובנו יוצאים נשכרים. מצד שני – למה לעזאזל להתחשב במבטו המבקר של האחר על חוף הים? ומה בדיוק אפשר לעשות בנידון, אם להיכנס למים בסוודר או להשתזף מתחת למעיל זו לא אופציה? הרי אנחנו על חוף הים, לא על שער של מגזין, והרי באנו לכאן כדי ליהנות. למי אכפת איפה אנחנו ממוקמים בין תפוח אדמה לבין בר רפאלי על השער של הספורטס אילוסטרייטד.
מערכת היחסים שלנו עם גופנו המונח על שפת הים בהחלט מתאימה להגדרה הרווחת "איטס קומפליקייטד", ומשהו באופן שבו אנחנו מתייחסים לכמעט-עירום הפרטי שלנו על חוף הים, דורש הרהור נוסף. בעוד שהגבר המצוי בחופי ישראל, על כרסו המשתפלת, תלתלי כתפיו, ושאר תופיניו הגופניים, משתחל אל ספידו קטן ובלתי מחמיא ורץ בשמחה להתיז מים ולהטריד במשפטים מזן ה"מה פרח יפה כמוך..." , נשים על חוף הים עסוקות ללא הרף בתיקונים והשלמות. מזיחות את המשולשים טיפה ימינה ואז שמאלה, בוחנות צל גילוח לא מושלם, מרימות, מורידות, קושרות מחדש, שולפות מהחריץ. רואים לי? לא רואים לי? ועכשיו?
גם לגברים אכפת איך הם נראים על חוף הים, ברור. באורה הצורב של השמש, גם הם לא נמדדים על שליטתם בתורת הקוואנטים, אלא יותר על פי מספר הקוביות בבטן. ההבדל הוא בייאוש. אנחנו, הגברים, פשוט הרמנו ידיים, כלומר, חזרנו לנשום ולהוציא את הבטן. יותר יפים כבר לא נהיה, וזה מה יש.
הפער המגדרי ניכר כבר בשלב קניית בגד הים – גברים ממרס, נשים מודדות. זאת אומרת, גברים לא קונים בגד ים, הם פשוט מוצאים אותו בהמשך ישיר למשפט "לא, אתה לא יכול ללכת לים בתחתונים. קניתי לך בגד ים, הוא בתיק". נשים, לעומת זאת, מגיעות לתא ההלבשה המכאיב בתאורתו בחנות עם שלושים גרסאות לאותו בגד ים בצבע שחור-מרזה. את הדרך לשם הן מאבזרות בקבוצת תמיכה נשית, שיזוף בריסוס, ובכל הזיכרונות הטראומתיים מראשית התיכון ועד הלום. וכן, זה לוקח שעות, כך שמעתי. למען ההגינות יש לציין שאופציות לבגדי ים ובגדי חוף נשיים יש כמו חול, וכל אחת מהן מותאמת לטיפוס אחר. כדי לפשט את העניינים, הנה מקרא בסיסי:
הנחבאות אל הכלים יבחרו בדרך כלל באופציית בגד החוף - השיטה שמאפשרת להסתיר את הגוף ובה בעת להתענג על תחושת ה"פריס הילטון על היאכטה המשפחתית". רק שבמקום מלצר עם שמפניה יש סביבך שלושה שועלים שעירים, שנורא רוצים לדעת אם יש לך אש.
אלה שלא הולכות עד הסוף נוהגות לבחור באופציית בגד הים השלם. לכאורה פתרון מושלם שאורז את הטעון שיפור וחושף רק את החלקים ש"עובדים". החיסרון: שיזוף בשני צבעים.
הלאה במעלה גרף החשיפה מסודרים המונוקיני, שלא החליט עדיין מי הוא – סוג של שלם מקדימה, וסוג של ביקיני מאחור - וכדרכם של הלא מחליטים, יוצא שהוא מפסיד מכל הכיוונים; הביקיני המוכר והנודע בשלל גרסאות הנשענות על החלוקה המוכרת של עליון, תחתון ובטן באמצע; וה-גם-וגם-קיני (טוב, יכול להיות שאת הדגם זה בדיתי מלבי).
כך או כך, בראש המצעד ממוקם החוטיני, משולש זעיר עם כמה שרוכים, שמכסה רק בקושי את הפרונט ומותיר את הדלת מאחור פרוצה לכל. הוא אומנם מאפשר שיזוף מקסימלי, אבל בסעיף הנוחות מדובר בהגדרה מחודשת של הביטוי "לעזאזל, צא לי מהתחת".
ובגדי ים לגברים? ובכן, במתחם הזה יש קצת פחות אופציות, ולמען האמת רובן פליליות. גזרת ספידו מותרת לך רק אם אתה מסתובב כשקוראים בשם מייקל פלפס. מכנסי רחצה שנעצרים באמצע הירך נועדו בעיקר לילדים, ורצוי לא אחרי גיל מצוות, אלא אם אתה איטלקי. וגזרת טנגה לא נחשבת לגיטימית, אפילו אם אתה המודח האחרון מהאי. בסופו של דבר, את שלל האופציות הגבריות ללבוש על חוף הים מותר וכדאי לצמצם למילה בודדת אחת - ברמודה.
זהו, השמש שקעה וסגרו את הים. אפילו הצרפתים כבר אספו את אודם גופם ושבו לדירותיהם עם הנוף לים. גם אני אורז את תובנות החוף המרירות שלי וחוזר הביתה, נכנס לפריזר וחולם על פינגווינים. תעירו אותי באוקטובר, כשירד הגשם הראשון.
