אם יש מישהי שראויה לתואר "ג'יי.קיי רולינג הישראלית", זוהי אשכר ארבליך-בריפמן, הסופרת שמאחורי סדרת הספרים המצליחה "ווינטר בלו, ילדת פיות" וספרי נוער ידועים נוספים. בעידן שבו ילדים מכורים למסכים ולריאליטי, היא הצליחה למכור, לדבריה, 250 אלף עותקים מספריה, שרובם ככולם עוסקים בפיות, במכשפים ובקוסמים. אבל בניגוד לעולם הדמיוני שיצרה, מציאות חייה לא הייתה קסומה כלל. היא גדלה כבת יחידה להורים גרושים, וכבר בצעירותה חלתה אמה במחלה קשה. לאחר נישואיה התקשתה להיכנס להיריון, עברה טיפולי פוריות קשים וטיפלה באמה במקביל לגידול של שלוש בנותיה. לפני כשנה וחצי נפטרה האם לאחר תהליך גסיסה ארוך ואיטי.
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- נאבקה בבולימיה, עבדה בטלוויזיה, נשואה לרה"מ הכי חתיך בעולם
"גידלתי את עצמי", אומרת ארבליך-בריפמן (40). "הייתי חוזרת מהצבא, מבשלת, מכבסת והולכת לבקר את אמא שלי בבית חולים. הייתי מאוד קשורה אליה, אבל בסוף הייתי צריכה ללמוד להתנתק, כי המחלה פגעה בה גם קוגניטיבית, וכבר לא היה עם מי לדבר ולהתייעץ".
עם כל ההצלחה שלה, שמרה ארבליך-בריפמן על פרופיל תקשורתי נמוך כל השנים. בימים אלה, עם צאת ספרה הראשון למבוגרים, "עיני אוניקס" (דני ספרים), היא מדברת לראשונה על מה שעומד מאחוריו – המאבק להקמת משפחה, האמהות והיתמות. "גם בעלי בן יחיד שהתייתם מאמו", היא אומרת. "לו זה קרה בגיל שמונה, כך ששנינו יודעים מה זה בית מצומצם, ולכן היה לנו כל כך חשוב להקים משפחה. עם הזמן הדחקתי את הדברים האיומים שעברתי, אבל הספר החזיר אותי לתקופת הטיפולים, עם כל הפחד, התסכול והאכזבה".
הספר מתרחש ב-2090. לאנושות אין יכולת להוליד באופן טבעי. מכולם נשאבים ביציות וזרעים, שמופרים, מגודלים מחוץ לרחם ומחולקים לאימוץ. גיבורת הספר מתעקשת למצוא את צאצאיה הביולוגיים ויוצאת למסע חיפוש אחריהם, שבמהלכו היא מקיימת יחסי מין עם אישה משום שהיא חושבת שתוכל להוציא ממנה מידע חשוב. "רציתי לכתוב משהו אקסצנטרי על הגיבורה, שידגים שהיא באמת מוכנה לעשות הכל כדי לאתר את הילד שלה", אומרת המחברת. "הייתה לי התלבטות, אבל בסוף הכנסתי קטעי מין לסביים, שאני חושבת שהם נועזים. כמי שעד היום כתבה על פיות, זה הביך אותי מאוד, אבל זה משהו שרציתי להתמודד איתו".
תשע דחיות ותשובה חיובית אחת
עם שיער ארוך, גוף דק ובהיר ושמלת פרחים, ארבליך-בריפמן נראית בעצמה כמו פיה, אלא שכובד החיים מונע ממנה לעוף בקלילות. היא נולדה וגדלה בחיפה - עיר מגוריה עד היום - למדה בתיכון לאמנויות וטיילה שעות ביער הסמוך לביתה שסיפק רקע לרוב ספריה. אמה, אראלה בריפמן, הייתה דוקטור לספרות שהרבתה להרצות וסמכה על בתה היחידה והבוגרת שתסתדר. "היא לא הייתה הרבה בבית", אומרת ארבליך-בריפמן, "וכתוצאה מזה הייתי מאוד עצמאית ואפילו היו בינינו חילופי תפקידים. היא תמיד אמרה שאנחנו החברות הכי טובות. אהבתי אותה מאוד, אבל היו הרבה שלבים שרציתי אמא".
ואבא שלך?
"הוא התחתן שנית, טס לחו"ל בשליחות, וכשחזר, כבר הייתי בת 15. הוא לא התעקש מספיק להיות איתי בקשר. נולד לו ילד, אבל מעולם לא יצא לי לגור איתו, כך שאני לא יכולה לקרוא לו אחי, ואני עדיין מרגישה בת יחידה. כשאמא שלי חלתה, הרגשתי שאין לי אחים שאפשר לחלוק איתם את הנטל הפיזי והנפשי".
את בעלה דורון, מהנדס תוכנה, הכירה בצבא. אחרי השחרור עבדה בעבודות מזדמנות ואחר כך החלה לכתוב בתהליך ארוך ומורכב שכלל רעיון דמיוני, בעל שהתעקש שתכתוב ספר, פניות לעשר הוצאות ספרים, תשע דחיות ותשובה חיובית אחת שהושארה במשיבון אחרי שהיא כבר שכחה מכל העניין. זה קרה ב-2004, ובעקבות אותה תשובה ראה אור ספרה הראשון, "ווינטר בלו, ילדת פיות - אבני הכוח" (ידיעות ספרים). "בתקופה הזו לא הייתה בכלל פנטזיה ישראלית מקורית, וזה היה הימור של ההוצאה", אומרת הסופרת. "בגלל השם המוזר שלי ושל הספר, שמו אותו בין הספרים המתורגמים, ועד היום יש אנשים שמופתעים מזה שאני סופרת ישראלית".
28 ספרים מאז, בהם שני ספרי זהב, החליטה לצאת מאזור הנוחות של ספרות הילדים והוציאה ספר למבוגרים שתחילתו בתקופה המתישה של טיפולי הפוריות. "את מתכננת להיכנס למיטה ולצאת עם תינוק, וזה לא קורה חודש אחרי חודש", היא משחזרת. "נכנסים לטכניקות, מודדים חום, כן מבייצת, לא מבייצת. הטיפולים קרים, כואבים ומלווים בסערת רגשות. עם התאומות שלי, מפל ואגת – כיום בנות שמונה - עברתי כמה סבבים של הפריות. ישבתי שעות במחלקת ה-IVF, והמחשבות התחילו לרוץ: איזו מין דרך זו לעשות ילדים? הספר מספר על עולם עתידי אחרי אסון שהעלים את היכולת ללדת באופן טבעי. בעולם כזה, אני הייתי כמו כולם".
למה לקח לך כל כך הרבה זמן להוציא את הספר?
"היו לי בבית תאומות וילדה קטנה (יערי, כיום בת 12 – ז"א), ולפני ארבע-חמש שנים המחלה של אמי התפרצה בעוצמה. ההידרדרות הייתה נוראית, ולאחריה היא כבר לא קמה; נעשתה סיעודית לגמרי. בעלי ואני עשינו הכל מסביב – תרופות, רופאים, בדיקות, כיסא גלגלים. אלה היו שנים קשות, ולא התאפשר לי להתרכז בכתיבה".
עד כמה היית מוכנה נפשית למות אמך?
"במשך שנים, כל יום ידעתי שזה מגיע. כל כך הרבה פעמים הזמנו אמבולנס וישבנו בטיפול נמרץ, אבל כשזה בסוף הגיע, הייתי בשוק. פתאום לא צריך לדאוג, לא צריך להתקשר ולבקר. נפער בי חלל מטורף שאני מנסה להכיל ולהבין שהוא כנראה לא ייעלם, אלא רק יצטמצם".
עדיין מאמינים בפיות
לפני הראיון נכנסה ארבליך-בריפמן לחנות ספרים סמוכה כדי לוודא שלא הניחו את ספרה החדש על מדף הילדים והנוער. גם היא חווה את קשיי הפרנסה של הסופרים, ולא יכולה להרשות לעצמה לפספס את קהל היעד החדש.
"בשנים הראשונות הצלחתי להתפרנס מהכתיבה, אבל זה נעשה יותר ויותר קשה", היא מודה. "השוק חלש, הוצאות הספרים בקשיים, ואנשים פחות קוראים. יש לי עוד ספרים במגירה, אבל התחלתי לעשות הפוגות. עכשיו אני מעבירה סדנאות כתיבה לילדים, שאחת מהן היא אינטרנטית וכוללת שיעורים מצולמים בווידאו. הילדים לא מוגבלים בזמן, וכל אחד כותב מתי שבא לו. יש ילדים מניו יורק, מדנמרק, מגרמניה, מרמת הגולן, מהתנחלות, מהמרכז ומהדרום".
ילדים בימינו עדיין מאמינים בפיות?
"לפנטזיה אין גיל. היו לא מעט ילדות שסיפרו לי שהן באמת חיכו והאמינו שיהפכו לילדת פיות כמו ווינטר בלו, והיו בוחנות את עצמן כל הזמן כדי לראות אם השינוי התרחש. חלקן גם שאלו אותי אם הייתי פעם ילדת פיות".
למעשה, רק עכשיו את באמת עונה לשאלות. למה?
"חשבתי שמכיוון שזה ספר למבוגרים, אני צריכה לצאת מהמשבצת של הנחבאת אל הכלים, למרות שזה עדיין מביך אותי. בכלל, רק אחרי ארבעה-חמישה ספרים התחלתי לקרוא לעצמי סופרת. זה תואר שצריך לעמוד מאחוריו ולשמור על ענווה פנימית".
אחרי כל מה שעברת, הפכת לאמא חרדתית?
"הפכתי לאמא לחוצה. אם ילדה שכחה סווטשירט, אני לא מתפקדת חצי יום. אני גם אמא ותרנית שרק רוצה שהבנות שלה יחיו ויהיו ילדות שמחות".
אז בעלך הוא מהנדס שחי עם ארבע פיות?
"נכון. הוא פחות לחוץ מהסווטשירט. הוא יותר בלחץ מהסרטן".
_______________________________________________________
גם רועי מייקל שפי הוא סופר. הקליקו על התמונה:
