אנשים

    חייה השתנו בעקבות מות אמה: "החלטתי לקחת את גורלי בידיי"

    אביה היה השחקן יוסי ידין, אבל דווקא הפרידה מהאם, הדי, גרמה לנטעלי ידין לעזוב מקום עבודה מסודר, לפתוח עסק עצמאי ולהתחיל להגשים חלומות

    נגה שנער-שויערפורסם: 14.05.17 04:13
    נטעלי ידין. "בעזרת תאורה מחמיאה של בין ערביים, גם עשב שוטה ודרדר מצ'וקמק יכולים להיראות כמו נזר הבריאה" (צילום: מאיה חבקין)
    נטעלי ידין. "בעזרת תאורה מחמיאה של בין ערביים, גם עשב שוטה ודרדר מצ'וקמק יכולים להיראות כמו נזר הבריאה" (צילום: מאיה חבקין)
    בילדותה, עם אביה, השחקן יוסי ידין. "אבא מיוחד מאין כמותו, שהקריא לי לפני השינה את אלתרמן, אורלנד ושלונסקי" (צילום: אלבום פרטי)
    בילדותה, עם אביה, השחקן יוסי ידין. "אבא מיוחד מאין כמותו, שהקריא לי לפני השינה את אלתרמן, אורלנד ושלונסקי" (צילום: אלבום פרטי)
    עם ההורים יוסי והדי והאח מתי. "אמרו לנו: 'תטעמו מהכל, תתנסו, ואז תבחרו מה שמתאים לכם'" (צילום: אלבום פרטי)
    עם ההורים יוסי והדי והאח מתי. "אמרו לנו: 'תטעמו מהכל, תתנסו, ואז תבחרו מה שמתאים לכם'" (צילום: אלבום פרטי)

    סיפור חייה של נטעלי ידין מכיל מרכיבים של רומן משובח: שחקן ישראלי מפורסם, המככב על במות מעבר לים, פוגש צעירה יפהפייה וקושר את חייו בחייה. שני ילדיהם גדלים במושב בישראל, על התפר והפער המפגישים בין מגוון עולמות ותרבויות. בתם הבכורה מעצבת את חייה בהשראתם – אבל בדמותה.

     

    מי את?

    "נֶטעלי, בת 41, אמא לעומר ולניצן, סנטימנטלית מפוכחת. כשנדרשים לי שינוי אווירה ומילוי מצברים, אני יוצאת אל הטבע. שם, בעזרת תאורה מחמיאה של בין ערביים, גם עשב שוטה ודרדר מצ'וקמק יכולים להיראות כמו נזר הבריאה - תזכורת לכך שלפעמים כל מה שצריך זה להאיר דברים באור הנכון, בזמן הנכון".

     

    ומה את עושה?

    "אני עצמאית - מעצבת תקשורת חזותית וצלמת. הפעילות שלי מתקיימת בשלושה מישורים: יצירת תוכן ומיתוג ויזואלי עבור עסקים ואנשים פרטיים, הדרכות DIY ופיתוח קו מוצרים שמקורו בתצלומים שלי".

     

    יוסי ידין ב"כנר על הגג" בווינה - ההצגה שבזכותה הכיר את אמה של נטעלי. "נרקם סיפור אהבה גדול" (צילום: הארי וובר)
      יוסי ידין ב"כנר על הגג" בווינה - ההצגה שבזכותה הכיר את אמה של נטעלי. "נרקם סיפור אהבה גדול"(צילום: הארי וובר)

       

      שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?

      "נולדתי וגדלתי במכמורת. אבי, יוסי ידין, יליד ירושלים, היה בנם של פרופ' אלעזר סוקניק, ארכיאולוג, וחסיה-פיינסוד סוקניק, שהקימה בירושלים את גן הילדים העברי הראשון. אחיו הבכור, יגאל ידין, היה הרמטכ"ל השני של ישראל, ארכיאולוג, חבר כנסת ושר בממשלה. אחיו הצעיר, מתי סוקניק, איש חיל האוויר, נהרג במלחמת השחרור כשמטוסו הופל על ידי המצרים מול חופי תל אביב. אבי נהג לספר לנו שחיידק הבמה ליווה אותו מאז ילדותו. בתקופת מלחמת העולם השנייה השתייך ללהקה בשם 'מעין זה', שהייתה חלק מהבריגדה היהודית והופיעה בפני מתנדבי הבריגדה ברחבי אירופה. לאחר המלחמה היה ממייסדי התיאטרון הקאמרי ששימש כביתו המקצועי עד ליום מותו. אמי הדי (הדוויג) נולדה בעיירה אוסטרית למשפחה קתולית בת שבעה ילדים, שכולם זכו להשכלה מוזיקלית ועסקו במוזיקה.

       

      "הוריי נפגשו בסוף שנות ה-60, כשאבי הופיע בתפקיד טוביה החולב במחזמר 'כנר על הגג' בווינה. אמי, צ'לנית יפהפייה, נכנסה אל מאחורי הקלעים כדי לתת פרחים למורה שלה לצ'לו, שניגנה בתזמורת, אלא שאז היא נתקלה באבי, וחייה השתנו. הכריזמה שלו והשארם הצברי המחוספס עשו את שלהם, ונרקם סיפור אהבה גדול. פער הגילאים ביניהם – יותר מ-20 שנה - לא הרתיע אותה. גם לא היותו יהודי וישראלי. היא התגיירה, וב-1972 נישאו הוריי בבית כנסת בווינה. את ביתם בנו במכמורת. ב-1976 נולדתי אני, בתם הבכורה. ב-1978 נולד אחי הצעיר, מתי.

       

      עם אמה הדי. "הגיעה מווינה התוססת אל מושב קטן ומנומנם" (צילום: אלבום פרטי)
        עם אמה הדי. "הגיעה מווינה התוססת אל מושב קטן ומנומנם"
         

         

        "הקליטה של אמי בארץ הייתה מאתגרת. מווינה התוססת הגיעה אל מושב קטן ומנומנם. הבדלי המנטליות, קשיי השפה והמרחק ממשפחתה לא הקלו עליה, אבל היא הייתה אדם מעשי, ולאט-לאט מצאה את מקומה. אנחנו, הילדים, היינו עבורה עוגן משמעותי. היא גם לא זנחה את אהבתה למוזיקה הקלאסית, ובמשך שנים שרה - בין היתר במקהלה הפילהרמונית של תל אביב. בנוסף, התנדבה בבתי אבות ואירחה חברה לקשישים עריריים. היא גם הייתה בשלנית בחסד עליון ומארחת מדהימה. חבריהם הרבים של הוריי מצאו אצלנו בית חם, עשיר בתוכן, עם הרבה מזכרות מטיולים בעולם. 

         

        "כתוצאה מהקריירה של אבי, הרבינו לנסוע. את כיתה א', למשל, עשיתי בווינה, כשאבי שוב הופיע שם. זו הייתה חוויה מעניינת: ילדת המושב נשלפה משגרת חייה והוצנחה בבית ספר אורתודוכסי. ויחד עם זאת, היה נעים להיות בקרבת משפחתה של אמי. בתום השנה חזרנו הביתה.

         

        בכיתה א', בווינה. "ילדת המושב נשלפה משגרת חייה" (צילום: אלבום פרטי)
          בכיתה א', בווינה. "ילדת המושב נשלפה משגרת חייה"

           

          "ביתנו התנהל בעיקר סביב הקריירה של אבא. בשעות הצהרים הוא היה נח, ולקראת הערב נוסע להצגות בתל אביב. כילדה, ביליתי הרבה מאחורי הקלעים של הקאמרי. אהבתי לראות אותו בביתו השני. אבא היה אדם יצירתי מאוד: מעבר למשחק, היה מצייר, מפסל ועוסק בנגרות. הוא היה גם צלם מוכשר: כמעט לכל מקום הגיע עם המצלמה. גם אני עסקתי באמנות בילדותי: ניגנתי בחלילית ובפסנתר ושרתי במקהלה. הייתה לי גם אפיזודה קצרה של דוגמנות (אמא התנגדה, אבא תמך). בצבא הייתי במודיעין. לאחר השחרור התקבלתי לעבודה כדיילת באל על, ובאותה תקופה התחלתי ללמוד תקשורת חזותית במכון הטכנולוגי בחולון".

           

          בתקופת הדוגמנות. "אמא התנגדה, אבא תמך" (צילום: יקי הלפרין)
            בתקופת הדוגמנות. "אמא התנגדה, אבא תמך"(צילום: יקי הלפרין)
             

             

            ב-2001 נפטר אביה, בגיל 81. "הייתי צעירה מאוד", היא אומרת. "בניתי את חיי באותן שנים, כך שעם כל האבל הכבד, המשכתי הלאה. באל על הכרתי את אדיר, לימים בעלי ואבי בנותיי. ב-2002 נישאנו. ב-2003 נולדה עומר, ולאחר כשנתיים וחצי נולדה ניצן. עם הולדתן של הבנות בחרתי להישאר בבית ולהיות אמא במשרה מלאה. בדיעבד, אני מבינה שחששתי מהשלכות של קריירה, ובעיקר משינויים: תוך זמן קצר איבדתי את אבי, נישאתי והפכתי לאם, והיה לי קשה להכניס נעלמים נוספים. בהמשך עבדתי במשרות שונות, בין השאר בחברת אסם. על המזון לנשמה - הצילום והעיסוק ביצירה שתמיד אהבתי - לא ויתרתי; שמרתי אותו לשעות הפנאי.

             

            "לפני כשנתיים נפטרה אמי ממחלה קשה. זה היה הלם נורא ואובדן עצום. אמי, שאליה הייתי קשורה בכל נימי נפשי, הייתה חלק בלתי נפרד מחיי, מחיינו - סבתא נוכחת ופעילה עבור בנותיי. היא הייתה מגיעה אלינו מדי שבוע, תמיד עם צידנית עמוסה באוכל הנפלא שלה, לוקחת את הבנות למוזיאונים ולהצגות, צוברת איתן חוויות וזיכרונות. חודש וחצי לאחר מותה, ובתוך זמן קצר, נפטרו בזה אחר זה הוריו של אדיר. בתוך שישה שבועות התייתמנו שנינו מהורים, ובנותינו איבדו את כל הסבים שהיו להן. התא המשפחתי שלנו טולטל בחוזקה אבל שרד את המשבר.

             

            "כשנה לאחר פטירתה של אמי עזבתי את העבודה באסם והתחלתי לבנות לעצמי עסק עצמאי בתחום הצילום, העיצוב והיצירה. מתוך האהבה הגדולה שלי לאינסטגרם נולד המותג 'נטעלי ידין' - קו מוצרים שהתחיל מתצלומים שהעליתי לחשבון הפרטי ושנעשה בהשראת הפורמט הריבועי של התמונות ברשת".

             

            המוצרים של ידין. "המותג נולד מתוך אהבה לאינסטגרם" (צילום: אלבום פרטי)
              המוצרים של ידין. "המותג נולד מתוך אהבה לאינסטגרם"

               

              מה לקחת איתך מ"בסיס האם" לנטעלי של היום?

              "אנשים מכירים את אבא שלי בזכות הקריירה שלו; אני הכרתי את יוסי ידין כאבא מיוחד מאין כמותו, שהקדיש מזמנו כדי לדבר איתי ולשמוע אותי, שהקריא לי לפני השינה את אלתרמן, אורלנד ושלונסקי ושנטע בי אהבה גדולה לתרבות העברית. את כל אלה אני אוצרת ונוצרת בתוכי.

               

              "מגיל צעיר שלחו אותנו הוריי לחוגי ספורט, אמנות ומוזיקה, כמו אמרו לנו: 'תטעמו מהכל, תתנסו, ואז תבחרו מה שמתאים לכם'. אני התנסיתי ובחרתי, ואז עצרתי הכל למשך כמה שנים בגלל מגבלות זמן של אמא צעירה ואילוצים כלכליים. בכל פעם אמרתי לעצמי שעדיין לא הגיע הזמן, שהעיסוק ביצירה יחכה, והמשכתי בחיי. מותה של אמי היה עבורי קו פרשת המים. הבנתי שהחיים הם כאן ועכשיו, שאי אפשר לדעת מה יקרה בעתיד, ולכן אסור לדחות. עזבתי מקום עבודה מסודר והחלטתי לקחת את גורלי בידיי, כי הבנתי שאני צריכה להחזיר את הפוקוס אליי, לעסוק במה שגורם לי להיות מאושרת ולממש את עצמי מבחינה מקצועית.

               

              "בעשייה שלי היום הכל מתחבר: התרבות האלגנטית והאסתטיקה האירופית של אמא מחד, השורשים הישראליים של אבא מאידך, תבונת הכפיים של שניהם, אהבת הצילום שלו, הרגישות שלה, אורות הבמה בשילוב האינטימיות של הבית וההבנה שהמתנות האמיתיות בחיים הן הרגעים הקטנים ואוסף החוויות שאנו צוברים לעצמנו".

               

              ידין עם בנותיה עומר וניצן. "המתנות האמיתיות בחיים הן הרגעים הקטנים" (צילום: אדיר רגוניס)
                ידין עם בנותיה עומר וניצן. "המתנות האמיתיות בחיים הן הרגעים הקטנים"(צילום: אדיר רגוניס)
                 

                 

                מסר לאומה?

                "עד שאתה לא בשפל, אתה לא יודע שאפשר לצמוח. במותה, אמי כמו נתנה לי את ההזדמנות לבחון שוב את חיי, לנקות רעשי רקע מיותרים ולדייק לעצמי את הרצונות שלי. הצער על מה שאיננו יהיה שם תמיד. ועדיין, הבחירה לא להתחפר בתוכו נתונה בידינו, וההחלטה לצמוח מתוכו ולקחת את החיים שלנו קדימה היא לגמרי שלנו".

                 

                _______________________________________________________

                 

                גם שאול בסר מכיר את התיאטרון מהבית. הקליקו על התמונה:

                 

                "בעבר היו לי ספקות אם אני מספיק טוב או שאני מצליח רק כי אני בן-של". הקליקו על התמונה (צילום: ענבל  מרמרי)
                "בעבר היו לי ספקות אם אני מספיק טוב או שאני מצליח רק כי אני בן-של". הקליקו על התמונה (צילום: ענבל מרמרי)

                 

                >> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה

                 

                 

                 
                הצג:
                אזהרה:
                פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
                נעים להכיר, נֹגה שנער-שויער. נושמת, חיה, שומעת, מתעדת וכותבת אנשים וסיפורי חיים. בעלת חברת "הד - לסיפורים שמשאירים חותם" ואמא גאה לעשרות ספרים, תוצרי המפגש ביני לבין אנשים נפלאים שבחרו לחלוק עימי את אוצרם הגדול - סיפור חייהם.

                ועכשיו הבלוג שלי, "מסע אישי". מה יהיה לנו כאן? מסעות אישיים וסיפורי חיים. מפגשים מהסוג האישי, שבהם נבדוק עבר מול הווה ועתיד - ביטוי לצורך העמוק שלי לקחת סיפור חיים, לאוורר ולמתוח אותו אל מעבר להקשרים המובנים מאליהם.

                למדתי שלסיפור החיים אין גיל (לכולנו יש סיפור). הבנתי גם שמשהו בחיבור העמוק והאותנטי לבסיס, לתרבות, למקום שבתוכו צמחנו, מוציא מאיתנו את הטוב ביותר.

                אני יוצאת למסע אישי. אתם מוזמנים להצטרף.