"כשאנשים מדברים על השואה, מיד עולים במחשבה אסירים מאחורי גדרות תיל וארובות מעלות עשן. אבל שואה היא לא רק זה. אני לא הייתי באף אחד מאותם מחנות, ובכל זאת, אני שורדת שואה. חיי ניצלו בסיפור מיסטי, שנשמע הזוי לחלוטין.
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים
עוד בערוץ אנשים:
- הפרופסור המכובד ויתר על חליפה לטובת ג'ינס ושלייקעס והחל לייצר יין
"נולדתי בפריז במרס 1939 בשם אדית מוניק סאיאס, בת להורים שהיגרו מיוון. אבי, יצחק סאיאס, ניהל עסק ליבוא וממכר בדים, ואמא, לונה לבית סידס, הייתה תופרת עילית. אחי היחיד, שלמה, היה מבוגר ממני בכשש שנים. בתמונות המעטות שלי כתינוקת אני לבושה כנסיכה.
"חצי שנה אחרי הולדתי פרצה מלחמת העולם השנייה. אבא התגייס ללגיון הזרים, ושם התיידד עם יהודי יווני כמוהו בשם סקאלוני. בשלב מסוים הכירו הידידים את נשותיהם זו לזו. בני הזוג סקאלוני התגוררו עם בנם בעיר קרטי ליד פריז, ואמא נהגה לקחת אותי במטרו לבקר את חברתה. כך היה גם באותו יום, בספטמבר 1942. היינו אצלם, וכשנרדמתי, הגברת סקאלוני הציעה לאמא שלא תעיר אותי, ולמחרת תבוא שוב. אמא חזרה הביתה בלעדיי, ובכך בעצם נפרדה ממני לעולמים. הייתי בת שנתיים וחצי.
"באותו לילה פשטו אנשי הגסטפו על הרובע היהודי ולקחו את אמי ואת אחי היישר לדראנסי – מחנה מעבר שממנו נשלחו היהודים ברכבות לאושוויץ. ממסמכים שהשגתי, כתוב במפורש שאמא 'הוגלתה' לאושוויץ בנובמבר 1942. אבא, שחזר מלגיון הזרים, נתפס גם הוא, נשלח לאושוויץ ונספה שם. לא מצאתי שום עדות על גורלו של אחי.
"כשבני הזוג סקאלוני שמעו מה קרה באותו לילה בפריז, הם החליטו לנסות לעבור לאזור החופשי של צרפת. הם לקחו את בנם בן השלוש ואותי, אבל בדרך התקשו להתנהל עם שני פעוטות והשאירו אותי במנזר. משם הועברתי לבית הילדים AULNAY SOUS BOIS. אני לא יודעת איך הגעתי לשם ומה עבר עליי עד סוף המלחמה. אין לי אף טיפת זיכרון משש השנים הראשונות של חיי, וזו השואה הראשונה שלי: לגדול עם חור שחור, בלי זיכרון מהאנשים הכי חשובים לך בחיים, לא לזכור חיבוק של אמא ואבא, לא לזכור שחגגו לך יום הולדת אי פעם או משחקים ששיחקת. זו שואה.
"את הסיפורים שמעתי מדודה אורו, אחותו הצעירה של אבי, שאחרי המלחמה הוציאה אותי מבית הילדים. לא זכרתי אותה, אבל שמחתי שלקחה אותי משם. כל ילד רוצה להיות שייך למישהו. בהתחלה היא לא סיפרה לי שום דבר על הוריי, ואני לא שאלתי. בעצם, לא ידעתי מה זה אבא ואמא. לא שמעתי את המילים האלה.
"דודה אורו גרה עם חבר צרפתי בעל רגל מעץ, שלא כל כך שמח בדיירת החדשה. התקופה הזו זכורה לי כשואה שנייה. התנאים בפריז שאחרי המלחמה היו קשים מאוד, בטח לילדים יתומים. אבל הייתה נקודת אור בחיי: כשהייתי בת שבע, הדודה יצרה קשר עם גוף שארגן ליתומים חופשה בדנמרק אצל משפחות מאמצות. אחרי ארבעה ימים ברכבת, ירדנו מפוחדים, וברציף חיכו לנו אנשים עם קערות מלאות בסוכריות. אני הגעתי למשפחת מילטרסן הנהדרת וביליתי שלושה חודשים קסומים בחווה שלהם. הם הרעיפו עליי מכל טוב והזמינו אותי לעוד שני קיצים אצלם. עד היום אני שומרת על קשר עם שלושת ילדי המשפחה.
"ב־1951 הגעתי ארצה, כחלק מקבוצת ילדים שהועלו בעזרת ארגונים יהודיים. הדודה נתנה לי שקית עם צילומים של הוריי ואחי, ושמרתי עליהם מכל משמר. בתל אביב חיכתה לי משפחה גדולה, כולל סבא וסבתא, הורי אמי, שעלו מיוון לפלסטינה עוד לפני המלחמה. גרתי אצל דודי ודודתי, למדתי באליאנס, הייתי בצופים, עסקתי בספורט. עם זאת, אני לא יכולה להגיד שהפכתי לישראלית אמיתית. עד היום אני אחרת. כשהילדים בכיתה רצו להעליב אותי, הם אמרו 'היתומה'.
"בהמשך התעריתי בארץ. הייתי בצבא, עבדתי ולמדתי, נישאתי והתגרשתי, ילדתי ילדים וגידלתי אותם, ואני רואה נחת מהם ומהנכדים. שנים רבות לא רציתי לעסוק בשואה שלי, אבל לאחרונה, לבקשת המשפחה, החלטתי להעלות את זיכרונותיי בהוצאת 'דוקוסטורי'. השאלות 'מה היה אילו' צפות ועולות לעתים תכופות, ובעיקר – מה היה אילולא נרדמתי אצל משפחת סקאלוני. התשובה ברורה לי, אבל אני מעדיפה לא לדוש בה ולחשוב שסיפור ההצלה ההזוי שלי הוא תוצאה של מישהו ששומר עליי.
שורה תחתונה:
"המסר שלי הוא לזכור ולהזכיר, אבל לא להישאר בעבר, אלא לחיות את החיים כל יום עם הפנים לעתיד".
______________________________________________________
איך הפך "התקווה" להמנון הלאומי של ישראל? הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
