אנשים

    "סיפורי הניצולים שמורים בבונקר שגם פצצת אטום לא תחדור אליו"

    טלי נתיב-עירוני התנדבה לראיין ניצולי שואה במשך שנתיים לפרויקט התיעודי של ספילברג, וחזרה בן אדם אחר: "שילמתי מחיר נפשי, הם הופיעו לי בסיוטים"

    זהר אליה

    |

    20.04.17 | 00:03

    טלי נתיב-עירוני. "רק תוך כדי עבודה הבנתי את החשיבות של מה שאני עושה. נכנסתי לזה בטירוף, כמו נרקומנית". למטה: סרטה "מכתבים מסבא" (צילום: יובל חן)
    טלי נתיב-עירוני. "רק תוך כדי עבודה הבנתי את החשיבות של מה שאני עושה. נכנסתי לזה בטירוף, כמו נרקומנית". למטה: סרטה "מכתבים מסבא" (צילום: יובל חן)

    כשטלי נתיב-עירוני מדברת על השתתפותה בפרויקט של סטיבן ספילברג שמתעד זיכרונות של ניצולי שואה, היא משתמשת בתיאורים דרמטיים כמו "נכנסתי לזה בטירוף, כמו נרקומנית", ומספרת שהעבודה השפיעה עליה עד כדי כך שחייה הפרטיים נפגעו.

     

    >> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים

     

    עוד בערוץ אנשים:

     

     

    "רק תוך כדי עבודה הבנתי את החשיבות של מה שאני עושה", היא אומרת. "דרשתי לראיין כמה שיותר אנשים, וכשנגמרו האנשים באזור שלי, נסעתי לאזורים אחרים. שילמתי מחיר נפשי: באותה תקופה לא יכולתי להסתכל על הילדים שלי בלי לחשוב על הילדים ההם, שראיינתי. הילדים האלה גם הופיעו אצלי בחלומות ובסיוטים, אבל אני לא מצטערת אפילו לשנייה אחת".

     

    הפרויקט, שנערך מטעם הקרן לתיעוד ההיסטוריה החזותית של השואה שמנהל הבמאי ההוליוודי המפורסם, נמשך כחמש שנים, ובמהלכו רואיינו יותר מ-50 אלף איש ב-57 מדינות וב-32 שפות. נתיב-עירוני השתתפה בו בשנים 1995-1994 וראיינה מאות ניצולים במשך אלפי שעות. הכל התנהל, לדבריה, בצורה מוקפדת במיוחד, כמו מבצע צבאי. "אחת לשבוע נשלחו קלטות הווידאו שצילמנו למטה של שפילברג בלוס אנג'לס, שם הן נשמרו, ללא עריכה, במספר עותקים", היא מספרת. "אחד מהם נשאר בבונקר אטומי, כדי שהוא לא יושמד גם אם יזרקו על העיר פצצת אטום. אחת המטרות הייתה להצליב מידע בין אנשים שהגיעו מאותו מקום, בהנחה שאם 200 איש מספרים על אותם אירועים, שום מכחיש שואה לא יוכל להגיד שהם לא קרו".

     

    מאז אותה תקופה החלה נתיב-עירוני לעסוק הרבה בנושא של תיעוד השואה, ובימים אלה יוצא ספרה "מודעה בעיתון ושדים אפלים" (הוצאת אוריון), המבוסס על חוויותיה מאותו פרויקט דחוס ומטלטל.

     

    "המבט שלי על החיים, אפילו על הילדים שלי, השתנה בעקבות הראיונות עם ניצולי השואה. החיים שלי נחלקים ללפני ואחרי ספילברג"
    טלי נתיב-עירוני

     

    הרגשתי שאני עומדת להתמוטט

     

    נתיב-עירוני (71), עיתונאית ותיקה, מתקשה להסביר מה בדיוק גרם לה להתנדב להשתתף בפרויקט. "השואה תמיד הייתה מודחקת אצלי", היא אומרת. "הדור שלי ברח מהשואה; כל האווירה הייתה שלא מתעסקים בזה, אבל חשבתי שכעיתונאית זה מתאים לי, כי אני יודעת לראיין".

     

    ראיון עם ניצול שואה אינו ראיון רגיל, וכדי לבחור מראיינים מתאימים ולהכשיר אותם למשימה, העבירו אותם סינונים קפדניים, סדנאות ואימונים. בין השאר, חל עליהם איסור לראיין יותר משני ניצולים בשבוע אחד, אבל נתיב-עירוני התעלמה מזה. "פעם הודעתי לאחראים שאני נוסעת לסוף שבוע בקיבוץ כפר הנשיא, שבו חיו הרבה ניצולי שואה, וראיינתי בערך 12", היא נזכרת.

     

    הראיונות, לדבריה, התבססו על שאלון קבוע שחיברו מנהלי הפרויקט, וכל פגישה נמשכה בין שעתיים לארבע שעות. "המשוב מהניצולים היה בלתי יתואר", אומרת נתיב-עירוני. "היו חיבוקים, נשיקות, תודות. היו ניצולים שאמרו לי: 'בחיים לא סיפרתי את הסיפור שלי'".

     

    למה הם לא סיפרו?

    "ממגוון סיבות: רצו להגן על הילדים, התביישו, היו עסוקים בבניית חיים חדשים, ניסו להתערות עם הצברים. יותר קל לספר לאדם זר מאשר לקרובים. ממני הם לא התביישו; בפניי הם לא היו צריכים להצטדק. הם גם היו כבר בשלב בחייהם שהתפנו מדברים אחרים ורצו לספר, לפני מותם".

     

    ראיון שהיא זוכרת במיוחד היה עם ניצולה ששימשה כרופאה במחנה ריכוז. "היא דיברה 16 שעות תוך יומיים – שמונה שעות רצופות כל יום. אני כעיתונאית יודעת לנווט ראיון, אבל אותה לא יכולתי להפסיק. היא דיברה באופן כפייתי תוך כניסה לפרטים קטנטנים, והרגשתי שאני עומדת להתמוטט. היא לא עצרה לא כדי לאכול ולא כדי לשתות - כאילו כל התקופה הזאת ישבה לה בבטן ובנשמה וחיכתה עשרות שנים להתפרצות".

     

    מה חזר על עצמו בכל הסיפורים כחוויה הקשה ביותר?

    "הפרידה מההורים. כשאדם עובר כזה דבר עם הוריו, הוא איכשהו יכול לשאת את זה, אבל כשילד קטן מוצא את עצמו לבד בעולם בעיצומה של מלחמה - זה נורא. זה גם היה הדבר היחיד שגרם לי לדמוע, עד שלמדתי להתאפק. הזהירו אותנו לא לגלות מעורבות רגשית, והבנתי שאם המרואיינים יראו מה זה עושה לי, הם יחסכו ממני מידע. הרבה אנשים דיברו גם על קבלת הפנים האיומה שחיכתה להם בארץ: הזכירו ביטויים מעליבים, זלזול, אמירות כמו 'התנדבתם למות'. לישראלים רבים יש בני משפחה שנספו בשואה, ואת הכעס שלהם הם הוציאו על הניצולים".

     

    טלי בילדותה עם אמה חוה ז"ל. "סינדרום השואה היה אצלנו בבית" (צילום רפרודוקציה: יובל חן)
      טלי בילדותה עם אמה חוה ז"ל. "סינדרום השואה היה אצלנו בבית"(צילום רפרודוקציה: יובל חן)

       

      בואי, לא קורה פה שום דבר רע

       

      הוריה של נתיב-עירוני עלו לארץ לפני המלחמה, ובכל זאת היא רואה את עצמה כדור שני לשואה. "סבתי הגיעה מצ'כוסלובקיה ישר אחרי שהיטלר עלה לשלטון. היא עזבה את בעלה ובאה לארץ עם בתה בת ה-13 - אמי, חוה. אבא שלי, יעקב צברנר, הגיע מפולין. שניהם השאירו מאחוריהם בני משפחה שנספו, כך שסינדרום השואה היה אצלנו בבית, אבל ב'לייט'. אבא שלי סבל מחרדות, ואמא סיפרה סיפורים על הנהר והדובדבנים בכפר שלה. אחרי שהיא באה לכאן עם אמה, אבא שלה שלח לה מכתבים שבהם ניסה לשכנע אותה לחזור הביתה. 'בואי, תחזרי', הוא כתב לה. 'לא קורה פה שום דבר רע'".

       

      עם המטען הזה יצאה נתיב-עירוני למסע בגרמניה שתועד בסרט שיצרה, "מכתבים מסבא" (ראו למעלה). "זה היה חלק מהחיפוש שלי אחרי שורשי הרוע והרשע", היא אומרת. "הכל קרה בעקבות הפרויקט של ספילברג. אני אמנם אדם שמח, אבל מאז הפרויקט אני מתעסקת הרבה בנושאים שקשורים לאובדן, לניתוק ולמוות".

       

      מה הדבר שכי חשוב שלמדת מהפרויקט?

      "שנפש האדם חזקה יותר מפלדת אל-חלד. רק שלושה אחוזים מניצולי השואה שהגיעו לארץ התאשפזו בבתי חולים לחולי נפש. גם אם נניח שעוד כמה אחוזים היו צריכים להתאשפז ולא עשו זאת, הרי ששאר ה-90 אחוז המשיכו בחייהם, גידלו משפחות, בנו קריירות וחיים לתפארת".

       

      היא עצמה גרה בתל אביב, נשואה לבן עמי עירוני, גמלאי, אם לרוני (40), מטפלת בילדים אוטיסטים, ולאורי (32), מנכ"ל רשת שטיחים. היא כלת פרס שרת החינוך לתרגום ספרות ילדים ונוער, עסקה בכתיבה עיתונאית ("את", "דבר") ובכתיבה ספרותית ("אלה במלעיל") וגם כיכבה בסרט ("פרשת וינשל" בבימוי אברהם הפנר, 1979). בשנים האחרונות היא סבתא פעילה לשתי נכדות קטנות ועסקה בהוצאת הספר שכתבה בהשראת הפרויקט.

       

      למה לקח לך כל כך הרבה זמן להוציא את הספר?

      "בשנות הפרויקט הייתי טוטאלית בתהליך והכנסתי את עצמי למין בועה. למזלי, בעלי והילדים קיבלו את זה. את הספר כתבתי בהפסקות כי הייתי חייבת לצאת לנשום אוויר. את החמצן קיבלתי מעבודה על דברים אחרים. אני גם ממשיכה בעבודת התיעוד, כי הניצולים הולכים ומתים מדי יום, ואסור שהם ילכו לעולמם בלי שיספרו את הסיפור הזה".

       

      _______________________________________________________

       

      לכל איש יש שם - גם לילדה מ"רשימת שינדלר". הקליקו על התמונה:

       

      "הייתה ילדה כזו, וקראו לה גניה-גיטל חיל". הקליקו על התמונה

       

       

       
      הצג:
      כל התגובות לכתבה ""סיפורי הניצולים שמורים בבונקר שגם פצצת אטום לא תחדור אליו""
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד