התפנית בחייה של גלי בנעד התרחשה לפני שש שנים. עד אז היא גרה בישראל, עסקה באמנות וחיה באהבה גדולה עם דאנג, בעלה התאילנדי, שאותו הכירה במהלך טיול במזרח ושעבר לגור בארץ בעקבות אהבתם. החיים זרמו על מי מנוחות, עד שביום אחד הכל השתנה.
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים
עוד בערוץ אנשים:
- כלתו של מאיר הר ציון גרה בחוות בודדים בגליל ומשלמת מחיר
"דאנג היה אדם בריא, שמעולם לא הלך לרופא", מספרת בנעד, "אבל תוך תקופה קצרה הבריאות שלו הידרדרה: הוא התחיל לישון יותר ויותר, והגוף שלו התמלא בנוזלים והתנפח. מכיוון שתפיסת העולם שלו התנגדה לרופאים, הוא סירב ללכת להיבדק. אני קיבלתי את זה, עד שבשלב מסוים הבנו שהוא הולך למות".
חודשים אחדים לאחר מכן הלך בן זוגה לעולמו, והיא לא ידעה את נפשה. כדי להתמודד עם הכאב, החליטה לפתוח פרק חדש: בנעד מכרה את כל הרכוש שהיה לה בארץ, חיסלה את עסקיה וטסה לחו"ל לתקופה בלתי מוגבלת. מאז היא ציפור דרור - מטיילת, מתאהבת, נהנית, ובעיקר לא נותנת לטרגדיה שעברה להשפיע עליה. מי שפוגש בה בביתה השכור בצ'אנג מאי שבצפון תאילנד, מי שרואה את שמחת החיים שלה, מתקשה להאמין שרק לפני שנים אחדות היה הייתה שבר כלי - אישה אבלה, המומה, שנגעה בתחתית ולא האמינה שתצליח להשתקם. אבל היא השתקמה היטב, וסיפור חייה המרתק בהחלט מעורר השראה.
הכירו את צ'אנג מאי, העיר שבה היא גרה:
הוא היה הנפש התאומה שלי
בנעד טיילה במזרח לראשונה בראשית שנות ה-20 לחייה, ובמהלך אותו טיול רכשה את השפה התאילנדית. את בעלה דאנג הכירה בביקור נוסף שעשתה בתאילנד. היא הייתה אז בת 30, צעירה ממנו בחמש שנים, והם התאהבו במהירות והפכו לזוג תוך יום. מאז לא נפרדו במשך 16 שנים: השניים גרו יחד באחד היישובים בצפון הארץ ועסקו בתכשיטנות, באופנה וביצירת מסכות. "דאנג היה אדם מאוד צנוע, אבל עם חוכמת חיים גדולה, ואנשים באו ללמוד ממנו כמו מגורו", אומרת בנעד. "עד היום יש אנשים בארץ שקוראים לו 'המורה שלי'. הרבה צעירים היו מגיעים אלינו הביתה כדי לקבל ממנו תמיכה".
עם השנים, אומרת בנעד, אהבתם רק התעצמה. "הוא היה הנפש התאומה שלי, ולא היו לי חיים בלעדיו. עשינו הכל ביחד, 24 שעות ביממה. חשבתי שנמות ביחד". כשמצבו החמיר, החליטו השניים לפנות לבית החולים כרמל שבחיפה, שם עבר דאנג בדיקות שהעלו כי הוא חולה בסרטן הכבד ושנותרו לו רק שבועות אחדים לחיות. בעקבות זאת הלכה זוגתו לנזיר בודהיסטי שחי בארץ וביקשתי את עצתו. "הנזיר אמר לי שהדבר הכי חשוב הוא לא להזדהות עם החולה, כי כשאתה מזדהה עם הסובל, אתה לוקח ממנו אנרגיה, ואז הוא צריך לתמוך בך, במקום להפך. אבל אני כל כך אהבתי את דאנג, שמצאתי כוח לא להיכנס לאמוציות ולהתפרקויות. במהלך החודש האחרון באו אלינו הרבה אנשים כדי לעזור, לתמוך ולהיפרד, ואני תמכתי בהם יותר משהם תמכו בי".
לדבריה, היא ידעה בדיוק מתי הוא ימות. "לא יודעת איך, אבל באחד הלילות ידענו שזה עומד לקרות. אחרי שהוא מת, נגעתי בפנים שלו, שהיו עוד חמות, ובבטן שלו, שהייתה עוד חמה, כיסיתי אותו בבד ואמרתי לעצמי: אוקיי, מהרגע הזה, זה כבר לא שלי. אחר כך הגיע אחד התלמידים שלו, שם עליו בגדים ותכשיטים, ודאגנו לשרוף את גופתו, כמנהג הבודהיסטים.
"בשבילי זו הייתה טראומה עמוקה שהשאירה אותי בשוק טוטאלי. בכלל לא תפסתי שזה יכול להיות. לראשונה בחיי פגשתי ריקנות: הכל נמחק ברגע, ושום דבר לא היה חשוב לי יותר - לא עניין אותי לקנות בגדים, לא עניין אותי לראות סרטים, אפילו לא לדבר עם אנשים. התקשרתי לתלמידה שלי, שהיא גם חברה טובה, וביקשתי ממנה לגלח לי את הראש: הרגשתי שזה מה שנכון לעשות. באותו רגע החלטתי להיפרד מהחיים הקודמים שלי וחיסלתי אותם: שרפתי את התמונות של דאנג ואת כל המסמכים המשותפים ונפטרתי מכל הרכוש שהיה לי, כולל יהלומים, זהב וכלי עבודה שכל אמן חולם עליהם. שרפתי, מכרתי חילקתי, חיסלתי הכל. זאת הייתה דרכי לא להישאר בחיים שהיו לי: להפסיק להשתכשך בסבל. כל דבר היה כל כך נגוע בכאב, שהבנתי שלא אוכל להתמודד עם זה. ואז קמתי ונסעתי לתאילנד בלי כוונה לחזור".
איך קיבלה המשפחה את ההחלטה לעזוב הכל ולצאת לעולם?
"אמי נפטרה מסרטן כשהייתי נערה. אבא שלי היה עדיין בחיים, והוא השתגע מזה. הוא לא הצליח להבין את הבחירות שלי. בהמשך המסע שלי הוא קיבל אירוע מוחי, והגעתי לארץ כדי לסעוד אותו. לפני כשנה וחצי הוא הלך לעולמו".
ניסחתי את עצמי מחדש
בינואר 2012, חודש אחרי מות בעלה, הגיעה בנעד למשפחתו בבנגקוק והשתתפה בטקסי האבל הבודהיסטיים. לאחר מכן החלה לנדוד לבד.
"השוק שלי היה כל כך גדול, שלא ידעתי מה לעשות בחיים. מצאתי את עצמי בקורס ויפאסאנה בצ'אנג מאי, ולראשונה בחיי עשיתי מדיטציה. אני, שלא יכולתי לשבת עשר דקות בשקט, פתאום עשיתי מדיטציה במנזר. הנזירים שם כל כך התרשמו מסיפור החיים שלי, שהם הציעו לי להישאר אצלם, ללמוד ולהיות נזירה, אבל אני נבהלתי וברחתי. פגשתי בחור אוסטרלי, אדם מיוחד וחידתי; ישבתי איתו עשרות שעות, והוא נתן לי תשובות לשאלות שלי והסביר לי איך עובד המנגנון של העולם.
"בעקבות השיחות האלה חזרתי למנזר, הסתגרתי בחדר, ולמרות שלא נגעתי בסמים או באלכוהול, הרגשתי שאני עוברת חוויות פסיכדליות: חוויתי את הגיהינום, את גן העדן, את כדור הארץ; ראיתי כל מיני חזיונות; לא הבנתי מה קורה איתי. סיפרתי על החוויות שלי לראש מרכז הוויפאסאנה במנזר, והוא מיד אמר לי לעזוב. הוא כנראה הבין שאני מהווה פוטנציאל לבעיות ולבלגן".
מחוץ למנזר פגשה שמאן מרומניה ונדדה איתו ברחבי דנמרק, רומניה, ברזיל, אקוודור ופרו. "מה שהציל אותי זה שכל הזמן היינו בתנועה ובהמון טקסים של ניקוי, שמחקו את הטראומה שבה הייתי. ניסחתי את עצמי מחדש: בחרתי את האדם שאני רוצה להיות".
לפני שמונה חודשים הגיעה לשבדיה, שם פגשה בדניאל, צעיר מקומי בן 26. הם המשיכו את המסע יחד, ותוך זמן קצר הפכו לזוג. בנעד, המבוגרת ממנו בעשרות שנים (היא מסרבת לגלות את גילה המדויק), הייתה לו לאם, לפסיכולוגית, למאהבת ולמורה.
פער הגילים לא הרתיע אותך?
"בהתחלה זה הביך אותי. מאוחר יותר הבנתי שעם דניאל מצאתי את עצמי בחזרה בחיים: יש בו תשוקה ללכת לכל מיני מקומות, ואני בדקתי מה מעניין אותי".
לפני זמן קצר נפרדו השניים, ודניאל נסע לפורטוגל. "סחבתי אותו על הגב במשך שמונה חודשים והרגשתי שהוא תופס נפח יותר מדי גדול מחיי האהבה שלי וחוסם אותי מלהיות במערכת אחרת שתספק אותי, אז אמרתי לו שהגיע הזמן להיפרד. בלילה האחרון דניאל נקרע מכאב. גם לי זה מאוד כואב, אבל אני כבר יודעת שכאב הוא אחד הצבעים של החיים, כך שאני שלמה עם הפרידה".
בנעד אומרת שהמסקנה המרכזית שאליה הגיעה מהמסע שלה היא ש"החיים הם אינסופיים, ושאתה מוגבל רק על ידי עצמך", כהגדרתה. "אתה יכול לייצר את המציאות שלך באופן ייחודי, כמו שיוצרים אמנות, וזה עדיף על מצב שבו אתה כמו כולם, במעין טיול מאורגן. עוד דבר חשוב שלמדתי הוא שהקסם האמיתי של החיים נמצא מחוץ לאזורי הנוחות, ולכן מאוד חשוב להעז מדי פעם ולצאת מהם".
______________________________________________________
גם החיים של רועי קאשי נראים כמו טיול אחד ארוך. הקליקו על התמונה:
