בחזרה לשבי בקולומביה: 101 הימים הקשים בחייו של התרמילאי הישראלי

ארז אלטויל, שמדינה שלמה דאגה לו אחרי שנחטף בלב הג'ונגל, משחזר את הסיוט, נזכר ברגע שבו שקל להתאבד ומסביר איך נשאר בלי צלקות, למרות הכל

ארז אלטויל, כיום. "הייתי במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, אבל למדתי מזה הרבה" (צילום: איתמר רותם)
ארז אלטויל, כיום. "הייתי במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, אבל למדתי מזה הרבה" (צילום: איתמר רותם)
אלטויל בקולומביה, 2003. "שאלתי אם מסוכן שם, ואמרו לי שממש לא, שאנשי הגרילה לא מתעסקים עם תיירים"  (מתוך אלבום פרטי)
אלטויל בקולומביה, 2003. "שאלתי אם מסוכן שם, ואמרו לי שממש לא, שאנשי הגרילה לא מתעסקים עם תיירים" (מתוך אלבום פרטי)
העיר האבודה בקולומביה. "הישראלי סיפר לי כמה היא יפה, אז למחרת קניתי כרטיס" (מתוך אלבום פרטי)
העיר האבודה בקולומביה. "הישראלי סיפר לי כמה היא יפה, אז למחרת קניתי כרטיס" (מתוך אלבום פרטי)
החטיפה (מימין, ספטמבר 2003) והשחרור (דצמבר 2003) כפי שדווחו בשערים של "ידיעות אחרונות". "לא חשתי צורך ללכת לטיפול ולא נפגשתי עם פסיכולוגים"
החטיפה (מימין, ספטמבר 2003) והשחרור (דצמבר 2003) כפי שדווחו בשערים של "ידיעות אחרונות". "לא חשתי צורך ללכת לטיפול ולא נפגשתי עם פסיכולוגים"
ההורים, מרים ובני אלטויל, עם תמונתו של ארז בתקופת השבי. "לא ידענו כמה זמן זה יימשך, מה רוצים מאיתנו בכלל" (צילום: Gettyimages)
ההורים, מרים ובני אלטויל, עם תמונתו של ארז בתקופת השבי. "לא ידענו כמה זמן זה יימשך, מה רוצים מאיתנו בכלל" (צילום: Gettyimages)
ארבעת החטופים הישראלים (מימין: אוחיון, גיא, אלטויל ודניאל) חוגגים את השחרור במלון באילת. "כל אחד התייחס לחוויה הזו בצורה אחרת" (צילום: ג'ו קוט)
ארבעת החטופים הישראלים (מימין: אוחיון, גיא, אלטויל ודניאל) חוגגים את השחרור במלון באילת. "כל אחד התייחס לחוויה הזו בצורה אחרת" (צילום: ג'ו קוט)

באחד מרגעי המשבר הקשים ביותר שלו במהלך 101 ימי השבי בקולומביה, מצא ארז אלטויל פיסה של חבל באחת הבקתות שבהן התגורר. הוא לקח את החבל, יצר ממנו טבעת ותלה מהתקרה, כך שישמש חבל תלייה. הוא עמד שם, מיואש וכואב מאי פעם - אבל כעבור דקות התעשת. זה היה רגע יוצא דופן, הוא אומר כיום, רגע שבו כל מה שניסה להדחיק, כמעט התפרץ החוצה בבת אחת. מאותו רגע והלאה הוא התמקד במחשבות מעשיות יותר: איך לברוח, או לפחות להקשות על חוטפיו כמה שרק אפשר.

 

>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים

 

עוד בערוץ אנשים:

 

 

ארז אלטויל חזר בסופו של דבר מקולומביה, אחרי 101 יום בשבי ארגון המורדים המקומי, ELN. שלושה ניסיונות בריחה שלו ושל שלושת הישראלים האחרים נכשלו, וכך גם מבצע חיפושים רחב היקף של מאות מחיילי צבא קולומביה בליווי צי מסוקים. שחרורם, באמצע דצמבר 2003, הגיע לאחר התערבות הכנסייה הקתולית ובסופו של משא ומתן שהבטיח לחוטפים סיוע הומניטרי לאזור סיירה נבאדה, שתושביו חיו במצוקה יוצאת דופן.

 

עברו מאז כ-14 שנה. אלטויל - ששב וטוען במהלך השיחה שלנו שהוא הניח הכל מאחור, "ולא, אין לי טראומות. אני לא אחד שנובר בעבר" - החל בימים אלה להרצות על חוויותיו בקולומביה ועל האופן שבו מצא בעצמו כוחות נפש לשרוד. הוא מוכן להודות שלקח לו זמן רב לעבד את החוויה הלא נעימה הזאת. "זה לא שהתעוררתי כל בוקר וחשבתי כמה זה היה נורא. בהרצאה אני מנסה להעביר את התובנות שלי, את מה שלמדתי על עצמי, את הדרכים שגיליתי כדי להתמודד עם מצב קשה של חוסר אונים. כל הדברים האלה משרתים אותי מאז בחיים, אבל רק כשעבר זמן, הרבה זמן, הבנתי אותם, קיבלתי פרספקטיבה מתאימה וכיום אני יכול ללמד את הקהל דברים שלא יכולתי ללמד קודם".

 

העיר האבודה בקולומביה, שבמהלך הביקור בה הוא נחטף:

 

 

מחקו אותנו, הפכו אותנו לאפסים

 

אלטויל, בן 37, רווק, תושב הרצליה, שקוע בימים אלה ברשימה ארוכה של עיסוקים: הוא איש מכירות של חדרי הבריחה "אסקייפ סיטי", עורך וידאו, מנהל הצגה של סטנדאפיסטים (ובהם דודו ארז), ואחרי שנים של אילוף כלבים, הוא גם מטפל בהם בפנסיון ביתי. "ועכשיו אני גם מרצה", הוא אומר. "את שואלת איך זה שאני לא גורר איזו טראומה נוראית, ואיך לא חשתי צורך ללכת לטיפול ולא נפגשתי עם פסיכולוגים, אז הנה לך תשובה. אולי במקום כל זה אני פשוט מעסיק את עצמי מבוקר עד ערב במיליון דברים אחרים".

 

ב-2003 הוא היה בן 24, אחרי שירות צבאי (מכונאי טנקים ואחר כך שק"מיסט), ויצא לטייל בדרום אמריקה, לבדו. אחרי שהות ממושכת בברזיל הוא הגיע לפרו, תכנן לשוב לברזיל, להמשיך משם לאקוודור ולאיי גלפגוס, ובסוף לנחות בניו יורק, אלא שאז פגש בחור ישראלי שהמליץ בחום על קולומביה. "שאלתי אם מסוכן שם, והוא אמר שממש לא, שאנשי הגרילה לא מתעניינים בזרים, שהם חוטפים מדי פעם מקומיים בשביל כסף אבל לא מתעסקים עם תיירים. הוא סיפר כמה העיר האבודה יפה, אז למחרת קניתי כרטיס לקולומביה".

 

"החטוף הבריטי אומר בסרט שאני הגעתי למקום אפל מאוד, שהלכתי לישון בבכי וקמתי בבוקר בבכי, אבל האמת היא שכל הזמן חשבתי איך אני בורח משם או הורג את כולם. הייתי מסוגל להרוג את החוטפים"

כשהגיע, הצטרף למסלול טיול מודרך לעיר האבודה, ושם פגש את התרמילאים שאיתם יבלה לימים בשבי. באחד הלילות לנו בבקתות באתר מרהיב, ובארבע וחצי לפנות בוקר נשמעה דפיקה בדלת. בפתח ניצבו רעולי פנים חמושים, שהורו להם לצאת ליער בטענה שהם מגנים עליהם מפני פעילות טרור באזור. אלטויל, שלושת הישראלים האחרים - עידו גיא, אורפז אוחיון ובני דניאל - ועוד כמה תיירים ממדינות אחרות, לא ידעו שהם נחטפים. רק אחרי כמעט יממה של צעידה בג'ונגלים, ללא מנוחה, מול תת־מקלעים דרוכים, החלה מחלחלת הידיעה שהם מוחזקים כבני ערובה.

 

את 101 הימים הבאים בילו בתנאים פיזיים קשים: בצעידות ממקום למקום (משום שחוטפיהם היו כל העת במנוסה), לעתים קרובות בגשם ובתנאי קרקע קשים, ואפילו בתוך נהרות, במים שהגיעו עד הכתפיים. התפריט היה דל וכלל בעיקר אורז, שעועית, בננות ומעט בשר. מקלחת נחשבה לצ'ופר יוצא דופן, וגם אז נמשכה דקות ספורות במים קפואים. אלטויל מספר על ימים ארוכים של בדידות וייאוש, על תחושה ש"מחקו אותנו, הפכו אותנו לאפסים", משום שהשומרים, שאמנם לא התעללו בהם, לא התעניינו במצוקותיהם או במצבם הנפשי. לעמוד הפייסבוק שלו קרא "ניצחונות קטנים, שחרור גדול", משום שההישרדות בשבי והצורך לא לאבד צלם אנוש (למשל, להקפיד לצחצח שיניים מדי בוקר) ולשמור על שפיות, תבעו מכולם הרבה ריסון ושליטה עצמית.

 

אחד מניסיונות הבריחה שלהם בוצע כשהם גילו סדק בקיר החדר שבו ישנו, הרחיבו אותו ויצאו מבעדו החוצה. החוטפים אמנם יצאו בעקבותיהם, לכדו אותם ואף היכו אותם, אבל לדברי אלטויל, "זאת הייתה שעה של חופש. לא חשבנו מה יקרה אם יתפסו אותנו. החופש הקצר הזה נתן לנו תחושה של התעלות".


בעיר האבודה, לפני החטיפה. "ידעתי שאחזור לשם" (מתוך אלבום פרטי)
    בעיר האבודה, לפני החטיפה. "ידעתי שאחזור לשם"(מתוך אלבום פרטי)

     

    60 יום בלי אות חיים

     

    קבוצת החטופים מנתה בתחילה 14 איש. חלקם שוחררו, אחד מהם הצליח להימלט, וארבעת הישראלים נלקחו למעמקי הג'ונגל עם שלושה תיירים אירופאים - בריטי, גרמנייה וספרדי. 60 יום חלפו עד שמשפחותיהם קיבלו מהם אות חיים ראשון, על אף שבימים הללו הם לא היו לגמרי מבודדים: בדרך, וגם בכפרים שבהם לנו, היו תושבים מקומיים, אלא שהם לא ניסו לעזור ואפילו לא יצרו קשר עין. שנים לאחר מכן, כששב לביקור במקום, התברר לאלטויל שגם המקומיים היו נתונים תחת איום טרור קבוצת הגרילה, וחששו לחייהם לא פחות מהחטופים.

     

    כן, הוא חזר לקולומביה. שש שנים לאחר ששוחרר, יצא למסע שנועד לשחזר את קורותיו שם, יחד עם עידו גיא, הגרמנייה רייני וייגל והאנגלי מרק הנדרסון, שצילם סרט על הפרשה. התברר שתשעה חודשים לאחר השחרור יצר אחד החוטפים קשר עם הנדרסון, וחוטפת אחרת יצרה קשר עם וייגל. כך החלה מערכת של התכתבויות במייל ובפייסבוק בין בני הערובה לשעבר לחוטפיהם. אלטויל מספר שרצה לחזור לקולומביה כדי לסגור מעגל. "הייתי חייב להוכיח לעצמי, שלא בכל פעם זה ייגמר רע", הוא אומר. "מרגע ששוחררנו, ידעתי שאני אחזור".

     

    לא פחדת?

     "לא. המצב בקולומביה השתנה, ואנשי הגרילה באזור כבר היו בסוג של משא ומתן עם הממשלה. חוץ מזה, ליווה אותנו צוות צילום, וכוחות צבא הטיסו אותנו לשם במסוק ואבטחו הכל".

     

    וייגל (מימין), הנדרסון, עידו גיא וארז אלטויל בשחזור בקולומביה. "בחרתי לצחוק על זה" (מתוך אלבום פרטי)
      וייגל (מימין), הנדרסון, עידו גיא וארז אלטויל בשחזור בקולומביה. "בחרתי לצחוק על זה"(מתוך אלבום פרטי)

       

      גם הנדרסון וגם וייגל אומרים בסרט, שאין יום שבו הם לא חושבים על החטיפה, שהם לא מצליחים להשתחרר מהטראומה. אצל אלטויל זה אחרת. "אני מרגיש שלא נשארו לי צלקות", הוא אומר. "נכון, מרק אומר בסרט שאני הגעתי למקום אפל מאוד, שהלכתי לישון בבכי וקמתי בבוקר בבכי, אבל האמת היא שכל הזמן חשבתי איך אני בורח משם או הורג את כולם. הייתי מסוגל להרוג את החוטפים".

       

      חששת שאולי לא תצא מזה בחיים?

      "לא. ידענו שהם לא מתכוונים להרוג אותנו. בהתחלה חשבנו שהם רוצים תמורתנו כסף, אחר כך הם אמרו כל מיני שטויות על אידיאולוגיה, על זה שהם חטפו אותנו כדי להכריח את הממשלה לטפל בזכויות האזרח של התושבים שם, אבל לא האמנתי להם. לא הסתדר לי, איך חבורה שגוזלת מאיכרים את הבתים שלהם, מאיימת ברצח על מי שלא מצטרף אליהם ושוללת מאיתנו את החופש, יכולה לדבר על זכויות אדם".

       

      "ידענו שהם לא מתכוונים להרוג אותנו. בהתחלה חשבנו שהם רוצים תמורתנו כסף, אחר כך הם אמרו כל מיני שטויות על זה שהם חטפו אותנו כדי להכריח את הממשלה לטפל בזכויות האזרח. לא האמנתי להם"

      כשחזרתם לשם, רצית לדבר על זה עם החוטפים? לשאול אותם שאלות?

      "הם לא רצו לפגוש אותנו, הישראלים. הסכימו לפגוש רק את מרק ורייני. אולי זה טוב, כי אני בטח הייתי מכניס להם אגרוף. אני לא מבין איך מישהו יכול לקרוא לעצמו לוחם חופש, ובשם החופש לחטוף בני אדם ולשלול מהם את החירות".

       

      היה לכם מושג שהשחרור מתקרב?

      "לא. הקושי העצום היה אי־הידיעה. לא ידענו כמה זמן זה יימשך, לאן מעבירים אותנו בכל פעם, מה רוצים מאיתנו בכלל. כשהעירו אותנו ואמרו לנו לארוז, זאת הייתה הפתעה גדולה. כשהבנו מה קורה הייתה תחושה של אושר שקשה לתאר".

       

      נשארתם חברים קרובים מאז?

      "לא ממש. עבר זמן, כל אחד מאיתנו התייחס לחוויה הזו בצורה אחרת ולא הרגשנו צורך לשמר את זה. לרייני ולמרק היה הכי קשה: הם לא השתחררו. אני חושב שאם אתה רוצה להשתחרר, אתה יכול. זה לגמרי בידיים שלך. אח שלי, אייל, הוא סטנדאפיסט, ומיד כשחזרתי הוא התחיל לספר בהופעה שלו בדיחות על החטיפה שלי. גם אני בחרתי לצחוק על זה במקום לדוש בזה. שבוע אחרי שחזרתי, נסעתי לסופשבוע בטורקיה".

       

      שני דברים הוא עדיין שומר מהימים בקולומביה: שנאה עמוקה לאורז, ואת סמל הכותפת של החוטפים שלו, סמל בד של ארגון הגרילה, "שמזכיר לי שכל זה באמת קרה". מעבר לזה, אלטויל מתעקש ש"בסך הכל הייתי במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, אבל למדתי מזה הרבה, ועכשיו אני אנסה ללמד אנשים איך להתמודד עם אירועים בסדר גודל כזה. אני לא גורו, לא גיבור גדול, רק אדם שעבר חוויה לא נעימה ויצא ממנה מחוזק".

       

      ______________________________________________________

       

      אחינועם הראל יצאה להרפתקאות ברחבי העולם וחזרה בשלום. הקליקו על התמונה:

       

      "היו אנשים שאמרו שזה מסוכן, שזה לא מתאים לבחורה לבד". הקליקו על התמונה (צילום: מתוך אלבום פרטי)
      "היו אנשים שאמרו שזה מסוכן, שזה לא מתאים לבחורה לבד". הקליקו על התמונה (צילום: מתוך אלבום פרטי)

       

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד