גשר להולכי רגל מפריד בין שני חלקי "כפר המיחזור" למרגלות הר הזבל בחיריה, סמוך למחלף מסובים. מצדו האחד של הגשר - העבר, מפעל ישן שמהווה "תחנת מעבר" לפסולת שנאספת בגוש דן ומשונעת מכאן לאתר הטמנה בנגב; ומעברו השני - העתיד: מבנה פח בגוון קרם-צהבהב, שבו הופכים זבל לזהב - מפעל חדש, ראשון מסוגו בארץ והגדול ביותר במזרח התיכון, שהפסולת הנפרקת בצדו האחד יוצאת כחומר גלם לתעשיית המלט בצדו השני.
שטחו הבנוי של המפעל כ-14 דונמים, ובשנים הבאות עתידים להיבנות סביבו מפעלים דומים, בתקווה להקים פארק מיחזור שלם - תחילה בעבור גוש דן, אז יקלוט את 3,000 טונות הפסולת שמשונעת ממנו לחיריה מדי יום, ובעוד כ-15 שנים את הפסולת שמייצרים כל תושבי מדינת ישראל.
המפעל הישן: בור פסולת חשוף עולה על גדותיו
הכניסה ל"כפר המיחזור" היא דרך מרכז מבקרים. זהו מבנה היסטורי - מפעל קומפוסט ישן שהוסב למרכז לחינוך סביבתי. מרכז המבקרים צבעוני, משחקי ומאוד אינפורמטיבי. הוא גם המקום שבו יכולים המבקרים למצוא מפלט לרגע מהניחוח המאוד מסוים שמרחף באוויר, זה של אתר הפסולת. מכאן גם מתחיל המסע המרתק אל עולם הזבל ומיחזורו.
גשר קל-משקל מעביר את המבקרים מעל לכביש הגישה והרחבה הלוגיסטית של האתר, לעבר המפעל החדש. למעט ההישג הטכנולוגי של המפעל, זו הנקודה המרשימה ביותר באתר: גרם המדרגות הלבן והמעלית שלצידו מחופים רשת פח שדרכה צומח מטפס - מראה מפתיע, שלא נקשר בתודעה לפסולת. המבט העילי מהגשר חושף את העבר והעתיד. מראה העבר זועק חוסר אחריות - בור הפסולת הגדול חשוף, עולה על גדותיו ונראה כגבעה קטנה. ציפורים נכנסות אל הבור ויוצאות ממנו עם שלל רקוב, וכל משב רוח קל מעורר במבקרים רצון עז לדמוע.
לצד הבור החשוף ניצבים מכלי ענק, שאליהם מתנקזים הגזים שנפלטים מבטן הגבעה. הגזים האלה הם ביו-גז - תרכובת של מתאן (הגז שנאצר בהר הזבל ועלול להתפוצץ), דו תחמוצת הפחמן וכמויות קטנות של גזים אחרים. הביו-גז נמכר חזרה לתעשייה, שמשתמשת בו כמקור אנרגייה לייצור חשמל וכתחליף "נקי" לדלקים מזהמים.
בשטח הזה של "הכפר" יש גם מתקן להפרדת גזם-גינות וריסוקו לשימוש חוזר; מערכת ביולוגית צמחית לטיהור מי שפכים; מתקן להפרדת קרטון; מתקן להפרדת פסולת אורגנית, הכולל גם הפקת ביוגז; ומפעל למיון ומחזור פסולת בניין. כל אלה נמצאים למרגלות הר הזבל ההיסטורי, כיום "פארק אריאל שרון" בתכנון מוריה-סקלי וברוידא-מעוז, שיהיה פרויקט דגל של אדריכל הנוף הבינלאומי פיטר לאץ'.
מהמדרך על הגשר יכול המבקר לצפות גם בעתיד - מפעל המיחזור החדש, שתוכנן במשרד האדריכלים צבי מוססקו, על פי ייעוץ של החברה הגרמנית eggersmann, המתמחה במפעלי מיחזור. הגרמנים, מספר אדריכל ליאור אביבי, שותף במשרד המתכנן, המליצו על הקמת מפעל לינארי - ציר המשכי של קליטה-מיון-פיזור פסולת, אלא שתנאי השטח לא איפשרו ציר כזה.
"המגרש שעמד לרשותנו לא נראה כמו ציר", מסביר אביבי. "מתוך אילוצים נופיים של נחל איילון ופארק אריאל שרון, הוא מגיע להצטלבות. אז הצענו תכנון בצורה של T, כיווצנו את הזויות והמסועים, ושלחנו לאישורם. היו המון אילוצים והיינו צריכים לתמרן ביניהם", הוא מוסיף, "אבל בסופו של דבר הוכחנו שאפשר להכניס את מה שצריך. הם היו קצת מרובעים, התכנון נמשך שלוש שנים, אבל היה לנו מרתק".
המפעל החדש: בור פסולת תת-קרקעי מכוסה בתריסים
תהליך הפיכת הזבל לזהב מתחיל בשפיכת האשפה, שמגיעה למפעל במשאיות, לתוך בור קליטה חדש, תת קרקעי. הבור שעומקו כ-14 מטרים (מקביל לגובה בניין בן ארבע קומות) מוסתר מאחורי תריסי גלילה עצומים, ודפנותיו מדופנות כדי לא לזהם את הקרקע.
מעל הבור עובד עגורן ענק, שמרים את הפסולת ומניח אותה לתוך מגרסות. החומר הגרוס עובר לתופים שמערבלים את החתיכות הקטנות ומפרידים אותן לפי גודל ומשקל. מכאן עוברות החתיכות לתהליך מיון נוסף שמתבצע בעזרת כוח אלקטרו-מגנטי, ו/ או אינפרה אדום; ומשם, בהמשך התהליך - שמבוצע כולו ללא מגע יד אדם - הופכת האשפה לדלק מוצק (RDF - Refuse-derived fuel) לתעשיית המלט. כיום נמכר הדלק למפעל נשר ברמלה, אחד מצרכני האנרגיה הגדולים בישראל. חומרים שאינם מתאימים להיות חלק מהדלק המוצק - כמו זכוכית, מתכות ופלסטיק - ממוינים ומוחזרים לשימוש חוזר בתעשייה.
בתהליך המיון והימחזור ניתן לצפות ממדרך הולכי הרגל שמקיף את המפעל, ומבעד לסדרה של חלונות צוהר. המראה עוצמתי: המסועים לכל גובהו של ההאנגר, והמכונות הייעודיות לצדיהם, צבועים בצבעוניות בסיסית ועזה. בחלק הזה, משתנה עיצובו של מדרך הולכי הרגל לסגנון קצת יותר "גס" ותעשייתי. "מטעמי ביטחון ובטיחות", מספר אביבי, "האילוץ דרש להוציא את המדרך מחוץ למפעל. היה לנו חשוב למצוא את האיזון הנכון - שהמדרך יהיה בחוץ, אבל המבקר ירגיש את המפעל מבפנים, אז קירינו את המדרך במתיחה של הגגון החוצה. כך מתקבלת תחושה של פנים או של חוץ עוטף. המבקרים מרגישים חלק מהמפעל, אבל לא מפריעים לתהליך העבודה".
בקצה המדרך, בתוך חלל המפעל אך מופרד מחלל הייצור, ישנו חדר הדרכה שבו משודרים סרטוני הסברה, נערכות פעילויות העשרה, ויוצג בו מודל קטן של המפעל. אבל כל אלו מתגמדים בהשפעתם לעומת חלון קטן ומיוחד בקצה החדר. "החלון הזה מאוד יקר", אומר אביבי, " אבל התעקשנו שחייב להיות מפה מבט. קיבלנו אמנם משהו קטן, אבל יצאה תמונה".
התמונה שמתאר אביבי נוצרת ממסגור המבט לתהליך המיחזור במפעל, שבו, בזכות הזכוכית על החלון, משתלבת השתקפות של הר הזבל מעברו השני של המפעל. זה מראה שמעורר מחשבות על המחיר שמשלם הטבע בשל כמויות הפסולת שאנו זורקים, והאופן שאנו עושים זאת. "אני חושב שאנחנו עושים פה מהפכה", אומר אביבי. "הילדים חוזרים מפה למשפחותיהם כמו שגרירים. הם מסבירים את מה שלמדו. הזכות שנפלה לי", הוא מוסיף, "היא לא לתכנן מפעל אלא מבנה חינוכי".
מחדר ההדרכה יוצא המדרך שוב אל החוץ. בעתיד הוא יתפצל בנקודה הזו, והמבקרים יוכלו להמשיך בטיילת נופית למעלה, אל הר בזבל, או לחזור למרכז המבקרים בדרך הקיימת היום, שמקיפה את מבנה המפעל.
איכות בנייה לא מרשימה
רוב בנייתו של המפעל הסתיימה לפני שלושה חודשים, ואז החל תהליך הרצתו. בחלל הפנימי ניתן כבר ניתן להבחין באבק חומרי הגלם שעוטף את המכונות, למרות שמחוץ למפעל ניצבים מכלי טיהור אוויר ענקיים שאמורים לשאוב החוצה את הפסולת הקטנטנה.
גם איכות הבנייה לא מרשימה. ניכרים בה פגמים שנוצרו ככל הנראה משימוש בפרטים שאינם מתאימים לפח, או מאיכות ביצוע נמוכה. החלונות שהיו אמורים להיות עגולים יצאו בשלל צורות משוננות - שואפות להיות עגולות, אך לא הצליחו. גם קורת הבטון שמלווה את מדרך הולכי הרגל "מגמגמת" - מתנהגת כמו נחש מתפתל יותר מאשר אלמנט קונסטרוקטיבי יציב.
פתח תריס בצד המבנה נראה כאילו חתף מכות קשות ממשאית, שמשוות לפח המכופף מראה עתיק יותר מזה של המפעל ההיסטורי.
עצוב לחשוב שההישג הטכנולוגי המרשים שמציע המפעל למבקריו, אינו ניכר גם באיכות הבנייה שלו. ואם עוסקים במחזור, האם יש משהו פחות ירוק ממבנה שמתיישן מהר?
