כבר עשרים שנה שגיל פנטו קם מדי בוקר לצוד אחר חפצים נוסטלגיים, מוצרי צריכה ופריטי לבוש מההיסטוריה העברית, אותם הוא מאתר בחנויות יד שנייה, שוק הפשפשים ביפו, ואצל סוחרים הפועלים בתחום. "כל חיי הייתי צייד", הוא אומר בחיוך, ומתכוון לעבודתו היומיומית כ"צייד ראשים" העוסק בגיוס ואיתור מנהלים בכירים, לצד תחביבו כאספן. לפני חמש שנים החליט להפוך את ביתו שביפו לאתר עלייה לרגל לחובבי נוסטלגיה, והפך אותו למוזיאון קטן למוצרי צריכה, כמו כלי בית וחפצים, והשבוע הוא משיק את "הלבוש - מוזיאון פרטי לגרדרובה עברית", שהוא גם מוזיאון האופנה הראשון בישראל, המתמקד בפריטי לבוש של חברות, יצרנים ומותגים שפעלו בישראל משנות ה-40 ועד סוף שנות ה-70. שם המוזיאון הוא מחווה לחנות הביגוד "הלבוש", שפעלה בשנות ה-30 ברחוב נחלת בנימין בתל אביב, מרכז הטקסטיל הישראלי עד היום, והמילה גרדרובה, אומר פנטו, היא מחווה לסבתו סוניה אבני קליינר, פאשניסטה מפעם, שהמילה העתיקה היתה שגורה בפיה.
פנטו, אוטוטו בן 50, הוא לא רק צייד של פריטי לבוש, אלא גם אנציקלופדיה מהלכת להיסטוריה של אופנה מקומית. הוא יודע לגולל בידענות מרשימה את הרקע של כל חברת אופנה שפעלה בישראל, ובראשן אתא, מכיר בעל פה את כל הדוגמניות שבלטו כאן, ושולף בקלילות אנקדוטות מצחיקות מכיתובים שמופיעים על הפריטים. למשל, הכיתוב "רשת - מין משובח" - המופיע על גופיית רשת לגברים מכותנה של חברת "אריה"- המשחק על משמעויות המילה "מין" (סקס/סוג).
עוד בערוץ האופנה
- עקבו אחרינו באינסטגרם
- לתצוגות אופנה דרושים: אנשים מוזרים במיוחד
- מבוכת השמלות של טקס האוסקר
- הון-שלטון-סגנון: מה תלבש מאיה ורטהיימר לחתונתה?
גם בחלל המוזיאון החדש, שממוקם בבניין תעשייתי ברחוב שביל המרץ 5 בקרית המלאכה בדרום תל אביב, מסתתר סיפור נוסטלגי על אופנה ישראלית. "בקומה זו שכן מפעל הסריגים 'שלום', שפעל משנות ה-70 עד שנות ה-2000", מסביר פנטו, "וחברת רקמה בעיצובה של רוז'י בן יוסף שכנה ברחוב מקביל. המוזיאון הוא בעצם סגירת מעגל, מכיוון שקרית המלאכה הוא סיפורה של תעשיית הטקסטיל הזעירה בישראל".
ביקור במוזיאון הוא מסע במנהרת הזמן לימים בהם ברחוב הראשי של כל עיר בישראל שכנה חנות של אתא, ואפילו בגדי הים של גוטקס היו עשויים כותנה. על הקירות תלויים תצלומים של חברות אופנה שהלכו זה מכבר לעולמן, כמו "אילנית", "מצקין" וחברת הנעליים לילדים "פיל", שבוטיק הדגל שלה שכן בפינת הרחובות אלנבי ונחלת בנימין בתל אביב.
על שולחנות ארוכים מסודרים קטלוגים, מודעות פרסומת, שקיות נייר, והזמנות לתצוגות אופנה שהתקיימו עוד לפני קום המדינה – אז עוד קראו להן "ראוות אופנה". פנטו מסביר כי כל בגד באוסף מגיע עם סיפור, כמו שמלות הכותנה הרקומות של מפעל "אורה" מנתניה, אשר היו נתפרות על ידי צעירות עיוורות. "גם הבגדים שאני לובש היום הם של שני מותגים גדולים בישראל", הוא אומר בגאווה, "הסריג של 'רקמה' והז'קט מ'בגד עור'".
מה מושך אותך כל כך בנוסטלגיה הישראלית?
"כשמסתכלים בעיניים של ישראל 2017 על ישראל של שנות ה-50 וה-60, קשה שלא להיות מוקסם מהפערים בגרפיקה, במסרים השיווקיים, במודעות הגבוהה לקנייה ולייצור בארץ. היום רוב המוצרים מיוצרים בסין, בטח בתעשיית הטקסטיל. המוזיאון מבקש לשמר את אותם זיכרונות מישראל של פעם".
גם אתה מאמין שפעם היה פה שמח?
"קשה לי להגיד", הוא צוחק. "יש כאלה שחיו בתקופה ההיא ולא נהנו. אני שלא חייתי באותה תקופה, מאמין שהיה פה טוב יותר, לפחות בכל הנוגע לייצור של הפריטים".
כמה זמן אתה משקיע בחיפושים?
"זו כבר דרך חיים. מכיוון שאני גר ליד יפו, אני מבקר בשוק הפשפשים מוקדם בבוקר, ובדרך חזרה הביתה מהעבודה".
מה הדבר הכי קיצוני שעשית כדי להשיג פריט מסוים?
"אאא...", הוא מגמגם, "שום דבר מיוחד. רק דברים שגרתיים, כמו ללכת לשוק הפשפשים".
לא פלשת לדירות בסתר?
"לא, לא. אני בדרך כלל קונה יד שנייה ממפני דירות. לצערי, היום כבר קשה למצוא פריטים ישנים מפעם. זה נדיר מאוד".
מה המחיר הכי יקר ששילמת על פריט?
"כמה מאות שקלים. לא יותר מזה, אבל היום הפריטים האלה שווים הרבה יותר".
עד כמה הנוסטלגיה הישראלית השתלטה על אורח החיים היומיומי שלך?
"אני מאלה שמאוד אוהבים את הסגנון האקלקטי. היומיום שלי מערבב חדש, ישן ומה שבאמצע, אבל כן, זה בהחלט מורגש בכל רגע בחיי. בדירה שלי יש פריטים ישראליים ישנים, אבל גם פריטים מודרניים, ומצד שני, אני לובש חולצת אתא וגם סתם מכנסיים מזארה. אני לא יוצא מהבית לבוש רק בישראל של פעם".
"הלבוש - מוזיאון פרטי לגרדרובה עברית", שביל המרץ 5, תל אביב, בשלב זה המוזיאון פתוח לאירועים, ואחת לשבועיים ייפתח לקהל הרחב. לפרטים נוספים ושעות פתיחה לחצו כאן .
______________________________________________________
ואיך נראתה המלתחה של הנסיכה דיאנה?
