אופנה

    אכלו לי, פרמו לי: למעצבי האופנה הצעירים נמאס ממצבם העגום

    הם מתמודדים עם סכומי השתתפות בלתי אפשריים בירידים, שכר דירה מופרך ותנאים מסחריים משפילים. עכשיו התאגדות עצמאית של מעצבים צעירים אומרת: עד כאן

    "חשבנו שאם נתאחד ונתארגן נצליח לצאת מהמצב המייאש הזה". מימין לשמאל: אסנת פלג, ענת שחר וג'סיקה פטורה, פעילות בעמותת המעצבים החופשיים (צילום: מיכאל טופיול)
    "חשבנו שאם נתאחד ונתארגן נצליח לצאת מהמצב המייאש הזה". מימין לשמאל: אסנת פלג, ענת שחר וג'סיקה פטורה, פעילות בעמותת המעצבים החופשיים (צילום: מיכאל טופיול)
    "אנשים הולכים בתחום הזה לאיבוד. פשוט אין להם עזרה". צילום מתוך הפקה עצמאית של העמותה
    "צריך לזכור שאנשים מעולמות העיצוב הם לרוב בעלי אוריינטציה יצירתית ורוחנית ובבסיס שלהם פחות מחוברים לצד העסקי"

    "אין אור בקצה המנהרה", "מצב אבסורדי" ואפילו "גזר דין מוות" הם רק חלק מהתיאורים הקשים שעלו בשיחתי עם "המעצבים החופשיים" – קבוצת מעצבים שפועלת מזה מספר חודשים לשינוי עתידם המקצועי של מעצבים ואמנים צעירים שרוצים לפרוץ בשוק המקומי ומחוצה לו.

     

    ההתארגנות הראשונית נעשתה על ידי מספר מעצבים שנפגשו בירידי מכירות מקומיים. המבטים המבואסים בעת שנפגשו אמרו הכל. הסיטואציה הבלתי אפשרית שבה מעצבים נדרשים לשלם אלפי שקלים כדי להשתתף בירידים כאלה, שבחלק מהמקרים אפילו לא מכסים את התשלום על ההשתתפות, הפכה לזירה שאליה התנקז הייאוש, אבל גם לזירה שבה נולד גם סוג של תקווה.

     

     

    ג'סיקה פטורה, מעצבת במותג "לולה מורה": "הירידים הללו הם סוג של תמונת מצב עגומה של מה שקורה כאן. לרבים מהם לא מגיעים לקוחות, ואלו שכן מגיעים הם לקוחות קיימים שהגיעו ממועדון הלקוחות שהמעצב ביסס בעצמו. סכומי ההשתתפות הבלתי אפשריים, שנעים בין 3,000 ל־7,000 שקל, הביאו את כולנו לסוג של ייאוש".

     

    ענת שחר, בעלת מותג תיקים על שמה: "צריך גם לזכור שלמעצב שמתחייב להשתתף בירידים כאלו אסור מבחינה חוזית להשתתף במכירות אחרות כחודש לפני היריד ואסור לו לפרסם שום פעילות פרטית באמצעים כמו פייסבוק או אינסטגרם. החוזים הם פשוט דרקוניים. אין מילה אחרת לתאר זאת. חשבנו שאולי אם נתאחד ונתארגן בעצמנו נצליח לצאת מהמצב המייאש הזה. ההתארגנות הזו, שהחלה מחמש מעצבות, גדלה במהירות ל־15 ואז ל־25, ונכון לדקה זו אנחנו עומדים על 390 מעצבים שרוצים לקחת חלק בפעילות של הקהילה הזו, כשאנחנו מקבלים עוד ועוד פניות בכל שעה נתונה".

     

    ענת שחר: "החוזים הם פשוט דרקוניים. אין מילה אחרת לתאר זאת" (מתוך הפקה עצמאית של העמותה)
      ענת שחר: "החוזים הם פשוט דרקוניים. אין מילה אחרת לתאר זאת" (מתוך הפקה עצמאית של העמותה)

       

      אז מה אתם בעצם – עמותה, גילדה?

      ענת: "הרעיון הוא לבנות סוג של קהילה. הבנו שהיסוד החברתי הוא הסוד להתאגדות משמעותית שטרם קרתה כאן. אנחנו נתקלים באותם אתגרים עסקיים, עוברים את אותם תהליכים, ולכן להתאחד ולמתג את עצמנו כקבוצה של מעצבים ישראלים היא אולי הדרך ליצור שינוי".

       

      מה הבעיה המרכזית שזיהיתם שמקשה על הפריצה או על יכולת ההישרדות של מעצבים צעירים?

      "התחושה היא שגם אם אתה תרקע ברגליים ותתנגד, מישהו אחר יהיה מספיק פראייר כדי לעשות זאת. השיטה הזו היא פשוט גזר דין מוות עבור מעצבים רבים"

      חן שחר, בעלה של ענת: "אחת הבעיות המרכזיות היא אפשרויות המכירה המצומצמות. אנחנו מדברים על עסקים קטנים שלא יכולים לעמוד בהוצאות של תחזוקת חנות עצמאית. גם האפשרות של מכירה בבוטיקים של מעצבים היא בעייתית ביותר, מכיוון שהם עובדים בשיטת קונסיגנציה. בשיטה זו המעצבים מציגים את עיצוביהם בחנות, אבל מקבלים את התשלום רק כשאלו נמכרים.

       

      "אין שום ערובה לתשלום, מכיוון שלפעמים הפריטים לא נמכרים ואז כבר הופכים ללא רלוונטיים מבחינת קולקציה, ולפעמים, גם כשהם נמכרים, המעצב לא מקבל את הכסף או מקבל אותו בשיטות תשלום דורסניות כמו שוטף פלוס תשעים. אף אחד לא מזהיר מעצב בתחילת דרכו מפני השיטה הזו, ובמקרים רבים לאלו שלא מתכופפים לפיה פשוט אין דרך אחרת למכור".

       

      ענת: "התחושה היא שגם אם אתה תרקע ברגליים ותתנגד לשיטה הזו, מישהו אחר יהיה מספיק פראייר כדי לעשות זאת. השיטה הזו היא פשוט גזר דין מוות עבור מעצבים רבים".

       

      דניאל אקרמן, בעל המותג Papal Studio: "כל הנושא של השתתפות בתערוכות בחו"ל הוא משהו עלום. אנחנו למשל רצינו להשתתף בתערוכה גדולה בברלין ואף גורם לא הצליח לספק לנו את המידע הדרוש. כל המערכת הזו בנויה על ההנחה שאתה מגיע מעסק גדול. בכל מה שנוגע לעסקים קטנים, לאף אחד אין תשובות בנוגע לסוגיות כמו מע"מ או שילוח. אני חושב שעבור רוב המעצבים והעסקים הקטנים מכירה בחוץ לארץ היא סוג של חלום, אבל אין נגישות אפילו לידע הבסיסי ביותר שדרוש כדי לעשות את הצעד הזה".

       

      "אין שום עידוד מצד המדינה למעצבים צעירים. ההפך הוא הנכון" (מתוך הפקה עצמאיית של העמותה)
        "אין שום עידוד מצד המדינה למעצבים צעירים. ההפך הוא הנכון" (מתוך הפקה עצמאיית של העמותה)

         

        ג'סיקה: "סוגי הייעוץ שמוצעים כיום למעצבים צעירים בתחילת דרכם לא מספקים כלים אמיתיים. רק מי שחי את התחום ולמד אותו בשטח יכול לספק ייעוץ משמעותי. אין שום עידוד מצד המדינה למעצבים צעירים. ההפך הוא הנכון: רק רכישה ברשתות גדולות ומסחריות וקנייה באתרי מכירה מחוץ לארץ, כמו עלי אקספרס, זוכות לעידוד. איך אפשר להשוות בין יצירה של מעצב מקומי איכותי וייחודי לרכישה מרשת?".

         

        למה סברובסקי בנתב"ג ומותגים מקומיים לא?

        ואולי פשוט זה מה שהקהל המקומי מעדיף?

        ענת: "אי אפשר להגיד שהלקוחות בארץ לא מחפשים עיצובים מקוריים ולא רוצים לתמוך בנו, אבל העלויות שלנו מחייבות תמחור מסוים שלפעמים נראה גבוה עבור הקהל. חוסר התיאום הזה מביא למצב בלתי אפשרי. המון עסקים של מעצבים נסגרים, חלק מהכוחות היצירתיים נוטשים לחוץ לארץ ונוצר מצב מאוד לא פשוט".

         

        ג'סיקה: "מתוך היכרות עם השטח אנחנו יודעים שכן קיים כאן קהל שרוצה לקנות עיצובים מקומיים. לאנשים יש הערכה לאיכותי ולייחודי. אני במקור מארגנטינה. כשאני מגיעה לשדה התעופה שם, אני רואה קידום גאה של עסקים מקומיים. בארץ את נכנסת לשדה התעופה ומה שאת רואה זה את הדוכן של סברובסקי. למה אין ייצוג לעשייה המקומית בעורק כל כך חשוב? למה למעצב נטול גב כלכלי מטורף מהבית אין אפשרות לפרסם את עצמו או לבסס לעצמו נקודות מכירה שפויות?".

         

        ג'סיקה פטורה: "למה אין ייצוג לעשייה המקומית בעורק כל כך חשוב? " (צילום: מיכאל טופיול)
          ג'סיקה פטורה: "למה אין ייצוג לעשייה המקומית בעורק כל כך חשוב? "(צילום: מיכאל טופיול)

           

          אולי אתם קצת מיתממים? פריצה עסקית היא דבר קשה בכל תחום.

          "הנושא של יחסי ציבור, למשל, שהוא קריטי במקצוע שלנו, הוא מסחטה ענקית של כספים. יש המון שרלטנים שיבטיחו לך הרים וגבעות ולא יספקו שום תמורה"

          יובל שרון, בעלה של ג'סיקה: "צריך לזכור שאנשים מעולמות העיצוב הם לרוב בעלי אוריינטציה יצירתית ורוחנית ובבסיס שלהם פחות מחוברים לצד העסקי. בתי הספר לא מלמדים את מה שנדרש ליום שאחרי ולא מציירים את התמונה הכלכלית של הפרקטיקה - מה זה אומר להתנהל מול הבנקים, איך מתמחרים נכון, איך משווקים נכון. כל האספקטים הללו לא קיימים בתוכניות הלימוד וזה חוסר משמעותי מאוד. גם מעצבים שבורכו בכישרון ייחודי שיכול להביא אותם רחוק מצוידים במעט מאוד ידע וניסיון של איך לגרום לזה לקרות. אז כן, קשה גם לנהל דוכן פלאפל או להיות אינסטלטור עצמאי, אבל אני חושב שבעלי המקצועות הללו לעתים יותר מוכשרים מבחינה עסקית מבוגרי בתי ספר לעיצוב".

           

          אתם שותפים לאמירה שרק מעצבים שבאים מרקע כלכלי מבוסס יכולים להצליח כאן?

          יובל: "במידה מסוימת, כן. כדי להצליח כאן בקנה מידה משמעותי אתה ללא ספק צריך גב כלכלי מאוד חזק, בין שמדובר בקמפיינים, בכתבות ממומנות או בהשתתפות בתוכניות בוקר. הדרך מלאה ב'גוזרי קופונים', ואם אין לך גב, אין לך אפשרות להתקיים. הנושא של יחסי ציבור, למשל, שהוא קריטי במקצוע שלנו, הוא מסחטה ענקית של כספים. יש המון שרלטנים שיבטיחו לך הרים וגבעות ולא יספקו שום תמורה".

           

          אתם מציירים תמונת מצב מאוד פסימית.

          ג'סיקה: "נקודת ההתחלה אמנם מאתגרת, אבל השאיפה שלנו היא להגיע למקום אופטימי וחיובי, ויש בנו את האמונה שבאמת אפשר לשנות את הדברים. אנחנו פועלים גם כדי להגביר את המודעות בקרב הלקוחות בכל מה שקשור לחשיבות של תמיכה במעצבים ישראלים שמייצרים כחול לבן ומשנים את פני התרבות כאן. אני חושבת שכן קיימת בציבור האמפתיה הזו. אנחנו עובדים שעות נוספות ובהתנדבות למען המטרה המשותפת הזו ובאמת מאמינים שאפשר לעשות שינוי".

           

          "גם מעצבים שבורכו בכישרון ייחודי שיכול להביא אותם רחוק מצוידים במעט מאוד ידע וניסיון של איך לגרום לזה לקרות"
            "גם מעצבים שבורכו בכישרון ייחודי שיכול להביא אותם רחוק מצוידים במעט מאוד ידע וניסיון של איך לגרום לזה לקרות"

             

            במה הפעילות שלכם שונה מגילדות או מהתארגנויות אחרות שנוצרו בארץ כדי לשנות את פני התעשייה?

            ענת: "אנחנו פועלים ללא מטרות רווח ושמים דגש על הצד החברתי. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם פסיכולוגית חברתית, עובדת סוציאלית ועורך דין כדי לספק מענה כולל לצרכים השונים. כיום לא קיימת עמותה או בית של מעצבים שיכולים לספק עזרה. יש גופים שונים שמציעים ייעוץ חיצוני, אבל הם לא מגיעים מהתחום שלנו, ולכן לא באמת יכולים לתרום או לעזור.

             

            "אנחנו רוצים לייצר כתובת שאפשר לפנות אליה ולקבל ייעוץ עסקי, מקצועי ומשפטי, ייעוץ שמגיע מהעולמות העיצוביים ומחובר אליהם באמת. אנחנו חווינו על בשרנו את ההשפעות של ייעוץ לא יעיל. בזבזנו המון כסף וזמן, ולא רק שהייעוץ הזה לא תרם, הוא אפילו הכשיל אותנו. אלו משוכות שהיינו שמחים להסיר עבור מעצבים אחרים".

             

            מה המטרות שהייתם שמחים לכבוש בעתיד?

            ענת: "הכוונה היא לעודד את כל האמנים המקומיים שחווים קושי. אנחנו רוצים להיות הגוף שמספק את הגב והתמיכה. אנחנו רוצים להביא את התעשייה למקום של שיתוף של כל השכבות העסקיות ולתת את ההכוונה בכל הסוגיות שאנחנו נתקלנו בהן. אנשים הולכים בתחום הזה לאיבוד. פשוט אין להם עזרה. החממה שאנחנו שואפים ליצור מיועדת לכל תחומי היצירה.

             

            "כיום כבר משתייכים לקהילה מעצבי אופנה, נעליים, תיקים ואקססוריז, מעצבי ריהוט ומוצר, אמנים וציירים. הצורך שזיהינו קיים בכל המישורים ואנחנו נדהמים מכמות הפניות שאנחנו מקבלים. יחד עם זאת, מסתמן שמתחום האופנה מגיע חלק הארי של הפניות, ולכן אנחנו צריכים לקבל החלטות לגבי הבהילות שבצורך בטיפול בבעיות השונות".

             

            ג'סיקה: "הקהילה צמחה כל כך מהר וכבר הניבה כמה תוצאות יפות. שיתפנו למשל פעולה עם הוסטל אברהם, שנתנו לנו שטח לקיים יריד מזן חדש. מכיוון שאנחנו לא נעזרים בחברת הפקה מקצועית והכל נעשה באופן התנדבותי, הירידים הללו הם נטו עבור המעצבים ואנחנו מנסים לצקת אליהם תוכן חווייתי אחר ומיוחד. זו יכולה להיות פלטפורמה חשובה עבור מעצבים שלא יכולים לשכור שולחן של מטר ושמונים ביריד בסכום של 3,000 שקל. אנחנו מתכוונים להפוך את המציאות הקיימת לאחת אופטימית ונכונה יותר".

              

             (צילום: דודי חסון)
              (צילום: דודי חסון)

               

               
              הצג:
              כל התגובות לכתבה "אכלו לי, פרמו לי: למעצבי האופנה הצעירים נמאס ממצבם העגום"
              אזהרה:
              פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד