"נולדתי בערד וגדלתי בירושלים ואחר כך באשדוד. בגיל 21 עברתי לתל אביב. ב־30 באפריל 2003, כמה ימים אחרי שהתמקמתי בדירה השכורה, החברה הכי טובה שלי החליטה שהיא מוציאה אותי לבלות. זה היה אחרי יומיים שאני והחבר שלי לא דיברנו, והיא רצתה לעודד אותי. גם בן דוד שלי הצטרף אלינו. הם החליטו שנלך למקום עם הופעות חיות, וזה לא התאים לי, אבל זרמתי. למקום הזה קראו 'מייקס פלייס'.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- המהפך של מלכת חיי הלילה התל-אביביים
- ההתהפכויות והחרדות של נהג המרוצים
- קשיי הפרנסה של התלמידה למשחק שנעשתה כוכבת
"כשהגענו למקום, על חוף הים של תל אביב, הבנתי מיד שזה ממש לא כוס התה שלי, אבל כולם סביבי היו מבסוטים ולא אמרתי כלום. המועדון היה עמוס באנשים. הרגשתי מועקה נוראית, רציתי רק לחזור הביתה. יצאתי ונכנסתי ללא הפסקה. החלטתי ללכת לעשן סיגריה בחוץ, שם דיברתי עם בורא עולם וביקשתי ממנו שישמור עליי.
"כשחזרתי שוב פנימה, התיישבתי עם החברה ובן הדוד שלי. פתאום שמעתי צפצוף מחריד ורעש נוראי שאין דומה לו. ואז דממה. האינסטינקט הראשוני שלי היה לעצום עיניים. חשבתי שאולי התפוצץ רמקול, אבל ההרגשה בגוף הייתה גרועה פי מיליון. היה ברור שמשהו נוראי קרה.
"כשפתחתי את העיניים, גיליתי שאני מלאה בדם ובחלקי איברים. בן דוד שלי לקח אותי למטבח של המסעדה, וכל מה שאני זוכרת מאותם רגעים הוא אור ניאון חזק, הלם, מגבות מטבח, הכל ספוג בדם, ואני בתוך בלבול נוראי. הבנתי שאני בתוך זירת פיגוע. את הריח הנוראי לא הצלחתי למחוק מהזיכרון במשך שנים. כמעט שלוש שנים אחר כך לא הייתי מסוגלת לאכול בשר. עד היום אני לפעמים מתקשה בכך. כשיצאנו מהמסעדה לבסוף, התקשרתי בהיסטריה לאח שלי, והוא הגיע. בזכותו היינו הראשונים שהגיעו מזירת הפיגוע אל המיון של בית החולים איכילוב. שם נבדקנו, והתברר שלא נפגענו פיזית.
"יום למחרת הוצאנו את כל הדברים שלי מהדירה בתל אביב והחזרנו אותם לבית הוריי. החבר לא היה רלוונטי יותר. בשבוע שאחרי לא יצאתי מהבית. הייתי בהלם, וכל מה שרציתי זה להתעטף באהובים שלי.
"בשנה הראשונה אחרי הפיגוע המחשבות שלי היו מאוד מבולבלות. לא היו לי שום תוכניות קדימה - חייתי את העכשיו, את השנייה הזו. לא התמדתי במקומות עבודה, לא חסכתי כסף. התמודדתי עם עוצמת רגשות מאוד גדולה. הרגשתי שאני תלושה מכל מציאות, שאין לי עוגן, שכל מה שלמדתי בחיים התפרק.
"נסעתי לגור בלונדון, אבל לא הצלחתי להתחבר וחזרתי. התחלתי לצאת עם בחור שהפך לבן זוגי, אבל הוא לא היה רגיש אליי ולא הבין כלום. כשנפרדנו, זו הייתה ההתפרקות הראשונה שלי. לא הצלחתי להתמודד עם עוצמת הרגשות שיצאה ממני. בשלב הזה התחלתי לקחת כדורים נגד חרדה. אחרי כמה שנים, כשניסיתי להיגמל מהם, הגיע התקף החרדה הראשון. חזרתי לקחת אותם, ולמרות שהם גורמים להשמנה, אני אדם כל כך שמח היום, שזה לא אכפת לי.
"עברו 13 שנה מאז שהמוות היה לי מול העיניים. בכל שנה ההורים שלי חוגגים לי שני ימי הולדת. הבראתי לאט־לאט, בעיקר בזכות המשפחה המדהימה והתומכת שלי. אף פעם לא נתתי לטראומה להשתלט עליי, למרות שלפעמים היא מנסה. אני משתדלת לשמור על אורח חיים מסודר ובריא ולראות את החיים בוורוד. ואני לא שוכחת להודות, בכל שנייה.
"במהלך השנים עשיתי תואר בפסיכולוגיה ותקשורת, והיום אני מנהלת יחסי ציבור במלון. האורחים שם רגילים לראות אותי עם חיוך גדול, ויש כאלה שחושבים שזה לא ייתכן שאני שמחה כל הזמן, ושאני שחקנית טובה. להם אני עונה: אני שמחה באמת, משום שיש לי פרופורציות אמיתיות לחיים. כן, החרדה מבצבצת תמיד ומחכה לי בפינה, אז אני מפיצה כמה שיותר אור.
השורה התחתונה:
"עשו אהבה, לא מלחמה".
______________________________________________________
הזוג הזה ניצל בנס מפיגוע טרור שעות אחדות אחרי החתונה. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
