"יש לי חלום לצאת למסע בחברה הישראלית", כתב אביב שאול במחברתו במהלך השירות הצבאי שלו כמפקד בקורס נתיב. את החלום הזה הוא הגשים בגדול: זמן קצר אחרי שחרורו מצה"ל הפיץ הודעת ווטסאפ לכל אנשי הקשר שלו והסביר בה שהוא מבקש להתארח אצל משפחות ישראליות. אחרי שקיבל לא פחות מ-150 תשובות חיוביות, יצא למסע מדרום לצפון שנמשך ארבעה חודשים וכלל מפגש עם אלפי ישראלים מכל המגזרים והשכבות.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- מצלמת תינוקות ולא מצליחה להביא לעולם תינוק משלה
- היזמית שהולכת בעקבות הלב וממציאה עצמה מחדש בת להורים ששירתו במוסד נקלעה למשבר ונתקפה מחשבות אובדניות
רוב המשוחררים מצה"ל מתכננים לצאת לטיול במקומות אקזוטיים יותר מגבעת שמואל או חברון, אבל שאול, כיום בן 23, התעקש לטייל דווקא לאורכה ולרוחבה של המציאות המקומית. "פעלתי מהבטן", הוא אומר. "הרגשתי שהשיח הפוליטי בישראל הוא נוראי, ושאני לא מסוגל יותר לרכוש ידע על מה שקורה סביבי באמצעות מתווכים. לא רציתי שאחרים יספרו לי מיהם החרדים; לא רציתי לשמוע מהתקשורת מה קורה בשטחים; רציתי לראות את המציאות הישראלית בעצמי".
ב-1 במארס 2016 לקח תיק גדול, תיק קטן וגיטרה, עלה על אוטובוס מראשון לציון, עיר מגוריו, לאילת, ויצא לדרך. "ברגע שיצאתי, הרגשתי פחד אלוהים", נזכר שאול. "רגע לפני שעליתי לאוטובוס, חשבתי: מה אתה עושה? תגיע לאילת, ומה יקרה משם? ואז אמרתי לעצמי: אביב, לא לפחד כלל. זה גם השם שנתתי לפרויקט. בדיעבד, אני יכול לומר שהמסע היה מפחיד. לא קל להציג לאנשים שאלות נוקבות, להתארח בבתים של אחרים, לשבת מאופק בארוחה כשאתה לא מסכים עם הדעות שאתה שומע - אבל החלטתי לא לתת לפחד לנהל אותי, ועמדתי בזה".
להתחבר למקום באמת
בדומה למוצ'ילרים אחרים, גם שאול הוציא את מרבית כספו על תחבורה ציבורית, כביסה ואוכל. "רציתי לנסוע באוטובוסים כי יש בהם הזדמנויות לדבר עם נהגים ולהקשיב לחיילים שבוזים שנוסעים לבסיס. כשהגעתי למקום חדש, חיפשתי את המסעדה המקומית, לא את המקדונלדס, כי רציתי להתחבר למקום באמת".
לדבריו, העובדה שהקפיד ללון בבתים פרטיים ולא באכסניות או באוהלים הייתה חיונית להצלחת המסע. "נקודת המוצא שלי הייתה ששינוי יכול לקרות רק בתוך בית, אז רציתי מלכתחילה להיפגש שם. חשבתי גם שבית משקף את מי שגר בו: אין משחק, אלא אם האדם חי בשקר עם עצמו".
בביתו של איש הימין הקיצוני ברוך מרזל בחברון, לדוגמה, מצא שאול ביטוי לדעות הפוליטיות של הבעלים. "על קיר אחד הייתה תלויה מפה של ארץ ישראל השלמה, שכללה גם שטחים מירדן וממצרים. זו הייתה מפה שלא הכרתי, שהתקשיתי למצוא בגוגל. לידה, על קיר כתום, היה תלוי חלון מנופץ, שעליו הודבק הסטיקר 'הכל בגללך, חבר', ולידו שלושה חורי יריות. אחרי הפגישה עם מרזל הלכתי למערת המכפלה, דיברתי עם חיילים והסתובבתי לבד ברחובות בזמן עוצר. זה היה אחד הימים הקשים שלי במסע. חשבתי לחזור הביתה".
אבל הוא המשיך. במהלך ארבעת החודשים התארח אצל משפחות מכל הסוגים והמינים – יהודיות, ערביות ובדואיות, דתיות וחילוניות, חד-הוריות וחד-מיניות, בערים, בכפרים ובקיבוצים – 86 משפחות בסך הכל. שאול שהה אצל כל אחת יום-יומיים בממוצע, במהלכם התלווה להורים לעבודתם וגם נפגש עם תושבי היישוב או טייל באופן ספונטני. "היו משפחות שהשאירו לי מפתח לרכב. אחרות הכינו לי אוכל לפני שנפרדתי מהן. עם חלק מהמשפחות שיחקתי 'חבילה עוברת': נתנו לי מתנה ומכתב והתבקשתי להעניק אותם למשפחה הבאה. העברתי גלויות, הגדה של פסח, ריבה תוצרת בית".
כשביקר אצל משפחה ברעננה, קישרה אותו בעלת הבית לח"כית יעל גרמן (יש עתיד), תושבת הרצליה הסמוכה. "יעל התקשרה אליי ושאלה איפה ניפגש, בבית או במשרד. הצעתי לה לבחור את המקום שבו היא מרגישה הכי אותנטית, והיא השיבה שהמקום הזה הוא הלשכה שלה בכנסת. כשהגעתי, ראיתי מצד אחד של השולחן ערימת עיתונים ענקית, ומהצד השני חבילת טישו להתגברות על צינון. הייתה שיחה מאוד פתוחה ומעניינת".
באחד הימים קיבל טלפון מבית הוריו והתבשר שסבו נפטר. "זו הייתה בשורה קשה. ההגעה לשבעה הייתה הפעם היחידה שבה חזרתי הביתה במהלך הטיול. חוץ מהכאב הרגשתי שאני חווה ככה עוד צד של המסע - אפשרות להיות עם משפחה בזמן אבל". בשבועות רגילים דיבר עם משפחתו פעם בשבוע, התייעץ, שיתף והתגעגע. "בשלב מסוים אמא שלי הצטרפה אליי לשלושה ימים. היא לא ממש הרגישה נוח לישון אצל משפחה, אז לקחנו חדר באכסניה".
לקראת חג הפסח החליט לחגוג את ליל הסדר אצל משפחה חרדית והגיע לביתה יוצא הדופן של משפחת גבריאלוב בגבעת שמואל. בני הזוג חזרו בתשובה והתחרדו, וששת ילדיהם פנו לכיוונים שונים: שניים, בהם השחקן ישי גולן, חילונים; אחת דתייה-לאומית; שניים חרדים; ואחת התחתנה עם פלסטיני ועברה לגור בשכם. שאול למד שם שבני המשפחה מגשרים על הפערים ביניהם באמצעות שימוש בהמון ציניות. "כששאלתי את ישי איך הוא הרגיש כשאחותו התחתנה עם ערבי, הוא ענה לי בצחוק: 'זו הבעיה? הבעיה היא שיש לי הורים חרדים'. בבית הזה הבנתי את משמעות הביטוי 'לא לפחד כלל' במובן הרחב. הנה, יושבים מולי אנשים ששייכים לפלגים שונים לגמרי זה מזה, אבל הם אוהבים אחד את השני ומתגברים על השוני ביניהם. הסבתא במשפחה אמרה לי שאם הם מצליחים לחיות יחד בשלום, אז גם החברה הישראלית כולה יכולה".
כשחזרתי לארץ
כששאול מספר על סיום המסע, הוא משתמש בביטוי "כשחזרתי לארץ", ולא בטעות. "זה קצת מצחיק, אבל ככה הרגשתי. לא הבנתי איך במרחק קצר כל כך מהבית שלי יש דברים כאלה. 20 דקות ממני יש מציאות שלא הכרתי בכלל. קחי את דרום תל אביב, למשל: ראיתי שם מזרקים על הרצפה; פגשתי זונה שקראה לי לבוא; בחור שאל אם אני רוצה לעלות איתו לאוטו; עשיתי שם סיור עם מג"בניקים; הלכתי לשבט צופים של ילדי עובדים זרים; דיברתי עם סודנים. ביום רגיל, אם הייתי רואה מזרקים בכניסה לבית, זה היה קו אדום מבחינתי. אבל מכיוון שהחלטתי לא לפחד כלל, הפעם חציתי את הקו ונכנסתי".
את חוויותיו תיעד במחברת. במקביל, שיתף תמונות, רגשות ותובנות בעמוד פייסבוק שפתח לפרויקט, ושבזכותו הוזמן לתת הרצאות. "בזמן שהתארחתי בזכרון יעקב קיבלתי טלפון שלא ציפיתי לו", הוא מספר. "ביקשו שאבוא להרצות על המסע בפני חיילים בקורס קצינים. חשבתי על זה קצת, ביקשתי מהמשפחה המארחת להסתגר אצלה יומיים כדי להכין מצגת, ובסוף הגעתי להרצות. מאז, גם אחרי שהמסע הסתיים, אני מעביר הרצאות בפני קשישים, מורים ובני נוער".
כיום הוא גר בבאר שבע, במוישה האוס – בית ששייך לארגון יהודי בינלאומי שמחזיק 96 בתים ברחבי העולם שבהם נערכים מפגשים חברתיים שונים. שאול חולק את הבית עם שלושה שותפים, ובכל שבוע נערך שם אירוע כלשהו לצעירים - שיעור יוגה, קידוש, מסיבה או הרצאה. השנה הוא התחיל ללמוד באוניברסיטת בן גוריון לתואר ראשון בפוליטיקה וממשל, ניהול ויישוב סכסוכים ומינהל ציבורי - "כולם תחומים שקשורים למסע שעברתי", הוא מסביר. "חזרתי מהמסע עם תחושת אחריות ושליחות על הגב, שאותה אני רוצה לממש בעתיד דרך עבודה כשליח ציבור".
יש עוד דרכים שבהן תרצה להמשיך את המסע?
"כן, אני עדיין חושב על זה. אולי אמשיך אותו אצל משפחות ישראליות שירדו מהארץ, או שאבקר כל קיץ אצל משפחות חדשות שאליהן עוד לא הספקתי להגיע. אולי בכלל אנסה לייצר תשתית ל'שביל ישראל אנושי', כדי שעוד אנשים שמתחברים לרעיון יוכלו לצאת אליו".
שאול מספר שבכל פעם שנפרד ממשפחה שאירחה אותו, הציג למארחיו שאלה: "אם היו לכם מיקרופון, במה וקהל, איזה מסר הייתם מעבירים הלאה?" כשהוא עצמו מתבקש לענות לשאלה הזו, התשובה שלו נחרצת: "אסור לפחד לגעת בפצעים שלנו כחברה, כי הם פוגעים בכולנו ונכנסים לבתים שלנו. סכסוך, פינוי, גירוש – אלה דברים שחודרים למקומות הכי אישיים. רק התמודדות איתם תצליח לקדם אותנו, גם ברמה האישית וגם כקהילה. חשוב שכל אחד יחפש בעצמו את התשובות. אסור לתת לאחרים לענות במקומך על שאלות שקשורות אליך או למדינה שאתה חי בה".
______________________________________________________
המשפחה הזו יצאה לטיול במזרח והחליטה לא לחזור הביתה. הקליקו על התמונה:
