"נולדתי וגדלתי בנצרת עילית, ילדת סנדוויץ' בין שני אחים. עד שהגעתי לגיל 17 היינו משפחה רגילה: אבא כיהן בתפקיד בכיר במשרד השיכון, ואמא הייתה מזכירה בבית המשפט. יום אחד אבא החל להיעדר הרבה מהבית. אחרי כחצי שנה הוא הודיע שהוא טס לחו"ל לשלושה חודשים, ופשוט נעלם מחיינו. אמא אמרה שהוא יתקשר כשיוכל. כשחזר, ראיתי בתווית שעל המזוודה שלו שם אחר. באחת הנסיעות הבאות שאלתי אותו לאן הוא נוסע, והוא אמר: 'אני עובד במוסד'. הבנתי שהוא סומך עליי שאשמור את הסוד, ובאמת לא דיברתי על זה אף פעם. כעבור זמן קצר גם אמא גויסה למוסד.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- כוכב הסרטון הוויראלי נחלץ ממצוקה בעזרת שירה
- האמנית היהודייה-מוסלמית מספרת על הכאבים שחוותה
- שחקן הקולנוע תופר חליפה לטקס האוסקר
"אחרי התיכון עברנו לנתניה ושירתתי בבסיס ליד הבית. כשהוריי היו נוסעים, הם היו משאירים לי כל מה שצריך: בית, רכב, כסף, פנקס צ'קים וייפוי כוח בבנק, משפחה מורחבת תומכת. אמא הראתה לי איך מפעילים מכונת כביסה, ואמרה לי: 'את תסתדרי'. שניהם העבירו לי תחושה שסומכים עליי.
"מילא לקחת אחריות על עצמי, כשאני בת עשרה עם הבעיות של הגיל הזה, אבל להטיל עליי אחריות לאחי הקטן, שהיה אז בן 13 וחצי, ושאמא ואבא שלו נעלמו לו – זה היה כנראה יותר מדי בשבילי. אני זוכרת בעיקר ניסיון יומיומי לשרוד והמון בכי. פיציתי על הגעגועים העזים באוכל וסבלתי מהשמנה. סבלתי מבדידות נוראית, גם כתוצאה מהצורך לשמור על הסוד הגדול. הצורך בחיבוק ובחום של הוריי היה קשה מנשוא. היה לי אמנם מספר טלפון לאיש קשר, אבל ההנחיה הייתה להשתמש בו רק במצבי חירום - ואת צריכה להחליט אם מה שאת עוברת זה מצב חירום, שמצדיק הרמת טלפון והטרדת המערכת.
"ידעתי באילו מדינות ההורים שלי נמצאים, אבל הידיעה רק הגדילה את החרדה שלי. פחדתי לאבד אותם. פעם שאלתי את אבא שלי אם מה שהם עושים הוא מסוכן, ומה יקרה אם יתפסו אותם. הוא ענה: 'נשב בכלא, עד שיוציאו אותנו'.
"כשהייתי בת 22 היה לי משבר גדול. היו לי מחשבות אובדניות, אבל לא היה לי אומץ להוציא אותן לפועל. אחי הקטן הבין שמצבי גרוע ושלח להורים מכתב מפורט. באותו זמן הם קיבלו שליחות לתקופה ארוכה באירופה והביאו אותי אליהם. שם הייתה נקודת המפנה. עבדתי כמזכירת השגריר בגרמניה, קיבלתי מחמאות על היכולות שלי והיה לי סיפור אהבה עם גבר גרמני. המצאתי את עצמי מחדש. אחרי שנה וחצי חזרתי לארץ, וההורים נשארו שם. בסך הכל הם שירתו במוסד 15 שנה.
"את בעלי, איש הייטק, הכרתי בגרמניה כשעבדתי בשגרירות. כשהייתי בת 28, התחתנו, ונולדו לנו שני בנים, היום בני 21 ו-17. כשחשבנו על ילד שלישי, החלטנו שנאמץ ילד שלא שפר עליו גורלו. שמענו על פרויקט 'אמץ חייל', ומאז, כמעט עשר שנים, יש לנו בן נוסף, בן 30 היום.
"הפרידות מהוריי חרתו בי שריטה בלב. כשהילדים שלי היו קטנים, בכל פעם שיצאתי לנסיעה קצרה, נקרעתי. אחי הצעיר הרגיש כמוני. לפני שש שנים הוא יזם שיחה עם ההורים. הוא לא קרא לזה עימות או האשמה, אבל רצה להשמיע להם מה אנחנו מרגישים. אני דיברתי ובכיתי. אחי דיבר על הבדידות, הנטישה. ההורים היו המומים ונכנסו למגננה. באיזשהו שלב ריחמתי עליהם, כי הרי אי-אפשר לשנות את מה שהיה ואת המחיר ששילמנו כולנו. בעקבות השיחה הזו הייתה התקרבות הדדית, שהתעצמה בעקבות הספר שכתבתי, 'מזוודה ליד הדלת'.
"הספר הזה בער בעצמותיי שנים, ובגיל 40 הלכתי לסדנת כתיבה כדי לכתוב אותו. ביקשתי מאבי לספר לי חוויות ממבצעים שבהם הוא ואמא השתתפו, ושילבתי אותם בסיפור. הוצאתי את הספר בהוצאה עצמית, ואני נפגשת עם קהלים מגוונים ומספרת עליו. כל זה הביא להתפייסות בתוכי. אם תמיד אמרתי לעצמי: איך הוריי יכלו לעשות לנו את זה? היום אני אומרת: איך הם יכלו לעשות את זה לעצמם? הם ויתרו בעצם על החיים שלהם.
"כשאמא קיבלה את הספר, היא אמרה: 'אני יודעת שהיה לך קשה', ובשבילי זו התנצלות. אבא אמר: 'אני מצטער שהפכתי אותך לאמא בגיל כל כך צעיר'.
שורה תחתונה:
"היום אני יכולה לומר להוריי בלב שלם: 'אמא ואבא, לא הייתי בוחרת בהורים אחרים. אני גאה בכם מאוד'".
______________________________________________________
לא רק נתקפה מחשבות אובדניות, אלא גם ניסתה לשלוח יד בנפשה. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
