את תנופת ההתחדשות העירונית וההתעוררות הנדל"נית בדרום תל אביב מסמנת גם תנועה של גלריות נחשבות לאמנות לכיוון האזור המתפתח. אחרי גלריה "רוזנפלד", שעברה ב-2009 מרחוב דיזנגוף לרחוב שביל המפעל בקריית המלאכה; גלריה "חזי כהן", שעברה ב-2011 מרחוב פרישמן לרחוב וולפסון; וגלריה "דביר", שעברה ב-2013 מרחוב נחום לרחוב ראשית חוכמה; גם גלריה "גורדון" מצטרפת לנדידה דרומה.
לרגל חגיגות היובל להיווסדה, פתחה הגלריה -אחת הנחשבות בישראל -שלוחה חדשה בין מבני תעשייה קלה ומוסכים, ברחוב הפלך. מאז היווסדה ב-1966, מייצגת הגלריה אמנים ישראלים בכירים, בהם יאיר גרבוז, מיכל נאמן, לארי אברמסון, דגנית ברסט, יעקב דורצ'ין, גל ויינשטיין ודני קרוון. "החלל החדש", צוטט בהודעה לעיתונות אמון יריב, צלם ובעל הגלריה, "נועד לאפשר לגלריה לפתח תוכנית בינלאומית מגוונת ודיאלוג עם אמנים בינלאומיים מובילים".
''אובייקט מופשט נכנס לעומס הוויזואלי''
להבדיל משני החללים האחרים של הגלריה - גלריה "גורדון" הוותיקה ברחוב בן יהודה, ו"גורדון 2" הצעירה ברחוב נתן החכם, שנפתחו במבנים קיימים - בחלל החדש, שקודם לכן שימש כנגרייה, הייתה לאנשי הגלריה הזדמנות ליצור "חלל אפקטיבי, שישרת במדויק את כל הצרכים של הגלריה", אומרת מנהלת הגלריה מיכל פרידמן. "מרגע שקנינו את המגרש ב-2014, ועד שגיבשנו את התכנון וקיבלנו היתרים, עבדה במקום אחת מאמניות הגלריה".
בשלוחה החדשה תוצג אמנות עכשווית - ישראלית ובינלאומית. היא תוכננה במשרד האדריכלים גוטסמן-שמלצמן, המשרד שתכנן גם את גלריה ליטבק ואת הסדנה לתחריט בקיבוץ כברי; מארגן מחדש את מוזיאון האוקיאנוגרפיה (חקר הים) במונקו, ועיצב שתי תערוכות במוזיאון תל אביב. "רחוב הפלך הוא בלגן אחד גדול", מסביר אדריכל עמי שמלצמן, "אדריכלות אין שם. הרעיון היה שהגלריה תבלוט כמו נטע זר בתוך הבלגן. אובייקט מופשט שנכנס לתוך העומס הוויזואלי".
ברוח זו, המתכננים בחרו לשמור על קווי הבניין והגובה של השכנים. את הזרות, שמתאר שמלצמן, משרת החומר – בטון, שהיה בעבר סמל לצניעות ודלות, אך הפך עם השנים לחומר "גבוה" שמשמש מבני תרבות ואמנות ווילות יוקרה. כאן הוא נראה כמו הסנונית שמבשרת על התחדשות עירונית בסלאמס התעשייה.
חור הצצה ליצר הסקרנות
החזית המונוליטית והשטוחה של הגלריה מחופה בבטון ובולטת ברצף חזיתות הבלוקים ודלתות הברזל של שכניה. תפר ברזל דק (ברוח הבניינים השכנים) ממסגר את הבטון. שלא כמו חזית הזכוכית הגדולה של הגלריה ברחוב בן יהודה, שמהווה חלון ראווה לתערוכות המתחלפות בחלל, החזית של הגלריה החדשה אטומה, מלבד חרך קטן בגובה הכתף. "זה אזור אגרסיבי בשביל להשאיר את החזית פתוחה", מנמק שמלצמן. "הקיר שפונה לרחוב נבנה גם כדי למקסם את שטח התצוגה".
יהיו בוודאי מי שיראו בחרך הצר אמצעי לשמירה לא רק על היצירות היקרות, אלא גם על מעמדה האליטיסטי של האמנות, וסמל לניתוק בין האמנות לתושבים המקומיים. "חור הצצה הקטן נועד לייצר סקרנות", אומר שמלצמן, "משחק שמרמז, אך לא חושף לגמרי". אור טבעי חודר מבעד לצוהר גבוה בחזית המבנה, שהוא חלון עשוי זכוכית חלבית; סקיי לייט (חלון תקרה) חוצה את הגג לרוחבו ומצייר בחלל פס אור דק, שנע עם תנועת השמש במשך שעות היום.
בגב הגלריה הוכנסו השימושים התומכים – משרד, שירותים ומטבחון קטן – והם מוסתרים מאחורי קיר לבן, שתוכנן כדי גם כדי למקסם את שטחי התצוגה. מאחורי הקיר חלון "סרט" נוסף, החושף את צמרות עצי הסביבה.
האנין עם הבוטה, היקר עם הזול
הגלריה נחנכה לפני כשבועיים עם תערוכה של צמד האמנים האמריקאים פטריק מקניל ופטריק מילר, שפועלים מאז 1999 בשם FAILE, שיבוש מכוון של A LIFE. "צמד האמנים הם מהסממנים העולמיים הבולטים בעשור וחצי האחרונים, למעבר של אמני 'רחוב' אל אולמות המוזאונים", כתב שגיא רפאל בדף הפייסבוק של הגלריה. "הצמד הניו יורקי מנכס אלמנטים מזמנים ועולמות שונים - שלטי רחוב, כתובות גרפיטי, מגזיני קומיקס, ציורי מופשט אקספרסיבי לצד הדפסים גרפיים, ומתיך את האנין עם הבוטה, היקר עם הזול, הנוסטלגי עם הציני (...) כותרת תערוכת היחיד הראשונה שלהם בישראל, 'Strong Currents' (זרמים חזקים), מפנה למצבים מתהווים מתחת לשטח, סערות ותהליכים שאינם ניכרים לעין, רחש תמידי וחוסר נחת".
כניסתו של הצמד לחלל של גלריה נחשבת, מחממת שוב את הדיון בערבוב שבין "גבוה" ו"נמוך". הדיון הזה קיבל את ביטויו גם ב-2011, כשבביתן הלנה רובינשטיין, שלוחה של מוזיאון תל אביב, הוצגה "בפנים", תערוכה מקיפה של אמנות רחוב ישראלית.
הגלריה עטופה בקולאז'ים עמוסי פרטים, עבודות בעלות צבעוניות עזה וציור קיר שנעשה במיוחד (site specific) עבור שני קירות. העבודות מתלכדות לכדי עומס ויזואלי, שמדמה מרחב עירוני סואן ורועש. "אבל אנחנו בטוחים", אומרת פרידמן, "שהחלל ייראה יפה גם בתערוכה מינימליסטית". במהלך 2017 יוצגו בחלל החדש, בין השאר, תערוכות יחיד של מישל פלטניק, שהציג בגלריה הוותיקה רק לפני כשנתיים, ואמיר ה. פלח.
גם בלונדון נודדים לשוליים
מגמת המעבר של גלריות ממרכזי הערים לשוליהן אינה מייחדת את תל אביב. מרכזים תרבותיים של ערים נוטים לנדוד בעקבות שינויים כלכליים, ריכוז וצפיפות התושבים והקמת פלטפורמות חדשות שמושכות את מרכז הכובד התרבותי אליהן.
כך לדוגמה, מתחמי האמנות והגלריות הפרטיות שנפתחות בשנים האחרונות בדרום לונדון התפתחו במקביל לתהליך הג'נטרפיקציה באזור. גלריה ניופורט סטריט החדשה, בבעלותו של האמן דמיאן הירסט, גלריית ה"קבינט" וגלריית Gasworks, בחרו את מעונן החדש בסמוך לשיכונים, ולא בשכונת ווסט אנד הנחשבת.
מה העניק לגלריה של דמיאן הירסט את פרס האדריכלות הבריטי? לחצו על הגולגולת
