זאהה חדיד, האדריכלית הבריטית ממוצא עיראקי שהפכה בעשור האחרון לאחת האדריכליות המפורסמות בעולם - והאשה המצליחה והמשפיעה ביותר בשדה האדריכלות בתבל - מתה היום (ה') בגיל 65. היא מתה מהתקף לב בבית חולים במיאמי, שם טופלה במחלת הברונכיטיס שממנה סבלה. בין בנייניה הידועים: מוזיאון MAXXI ברומא, מטה חברת הרכב BMW בלייפציג, אצטדיון קטאר (בעבודה) ובריכת השחייה האולימפית בלונדון.
חדיד נולדה ב-1950 למשפחה אמידה בבגדד. אחרי שסיימה תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטה האמריקאית בביירות, היא המשיכה לתואר שני באדריכלות בבית הספר AA בלונדון. בדומה לכוכבי אדריכלות עכשוויים אחרים - כמו משרדי BIG או MVRDV - חדיד החלה את דרכה המקצועית במשרד OMA של האדריכל ההולנדי רם קולהאס. הוא הציע לה שותפות במשרד והיא סירבה.
בשלב זה היא יצאה לדרך עצמאית, וב-1980 פתחה בלונדון את משרד האדריכלים הקרוי על שמה. על מאות הפרויקטים שנמצאים תחת ידיה עמלים למעלה מ-350 עובדים, ואיתם עוד 150 ברחבי העולם. במשך יותר מעשור, התקשתה חדיד לתרגם את השפה שלה לבניינים במציאות ודבק בה הדימוי של "אדריכלית של אדריכלים", מי שהפרויקטים שלה מרהיבים ומעוררי התפעלות אך אינם יוצאים לפועל.
רק ב-1993 הצליחה האדריכלית לראות מבנה שלה מוקם במציאות: תחנה לכיבוי אש בקמפוס של חברת הרהיטים "ויטרה" בגרמניה. גם לאחר מכן, המשרד ידע סכנות חוזרות של פשיטת רגל, ורק בזכות גלגל ההצלה הכלכלי של משפחת חדיד העשירה הוא הצליח לשרוד. הסגנון הפנטסטי של חדיד, שהתבטא בקווים עגולים - שבשנים האחרונות הפכו לטביעת האצבע שלה, עד כדי סכנת קלישאה - הצליח ברבות השנים להפוך להצלחה כלכלית מסחררת עם פרויקטים עתירי תקציב בכל רחבי תבל. בתוך כך היא זכתה להערכה מקצועית רבה, ששיאה בהענקת פרס פריצקר, הפרס החשוב ביותר בתחום, ב-2004. בכך הייתה לאשה הראשונה שזוכה בפרס.
בכתבה של נטע אחיטוב בערוץ האדריכלות של Xnet ב-2011, נכתב כי "נשיותה של חדיד בולטת על רקע העולם שבו היא פועלת. ענף האדריכלות נשלט ומנוהל על ידי גברים. די לדמיין אתר בנייה נוטף טסטוסטרון או להרים את המבט מעלה אל עבר שלל המגדלים הפאליים שמזדקרים מסביב, כדי להבין שמדובר בעולם זכרי מובהק. האשה היחידה שהצליחה להגיע למעמד דומה לזה של חדיד היא קזויו סג'ימה, מי שעומדת בראש משרד האדריכלים היפני המצליח SANAA, שהייתה לאשה השנייה שזוכה בפריצקר. שתי האדריכליות המצליחות הללו מקדישות את חייהן לעבודה ומתוארות כוורקוהוליקיות בלתי נלאות".
"חלק מהמיתוס שנקרא זאהה חדיד", כתבה אחיטוב, "קשור גם למסתורין שאופף את חייה. היא אינה נשואה ולא הקימה משפחה (כמו סג'ימה, אגב), שומרת על פרטיות, תמיד לבושה שחורים ולעולם לא תיתפס עם ציפורניים שאינן משוחות בלק בוהק. לעתים היא מוסיפה למראה הייחודי גם קווצת שיער צבועה בלבן או אדום. לנוכחות הדומיננטית שלה מתלווה קול צרוד ופנים זועפים, לעתים מאיימים, ואין פלא שהסטודנטים שלה רועדים מפניה.
בראיון ל"גרדיאן" אמרה חדיד, על אורח חייה ביחס להשקעה שלה בעבודה: "באדריכלות חשוב שתהיה רציפות. זו לא עבודה מתשע עד חמש. אי אפשר פשוט להתחבר ולהתנתק בלחיצת כפתור". על תקרת הזכוכית של הנשים בתחום, היא אמרה ש"הזמנים השתנו, נשים אדריכלות מתקבלות היום הרבה יותר משהתקבלו אז". מי הן אותן נשים, שאלו אותה, והיא השיבה: "הן עדיין סטודנטיות".
מאוחר יותר, בראיון ל"דיילי טלגרף" הבריטי, היא כבר תתקוף את תקרת הזכוכית שממנה סובלות הנשים בענף הגברי: "קשה להאמין, אבל עדיין קשה לנשים לשבור את מחסום העסקים. באמצעות עבודה קשה והתמדה, יכולתי לעשות את זה אך זה היה מאבק ממושך". היא המשיכה ואמרה: "תמיד אומרים לנשים 'את לא תצליחי לעשות את זה, זה יותר מדי קשה, את לא מסוגלת להתמודד בתחרות, את לעולם לא תזכי בה'. נשים צריכות ביטחון בעצמן ואנשים מסביבן, שיעזרו להן בכך".
רק לפני חודש זכתה חדיד בפרס נוסף על פועלה, כאשר הוענק לה פרס RIBA - מדליית הזהב לאדריכלים מטעם מוסד המלוכה הבריטי.
מבניה מזוהים עם הבעה דיגיטלית ועם סגנון הדה-קונסטרוקטיביזם, תוך ניצול מקסימלי של היכולות הטכנולוגיות העכשוויות. הדבקות בסגנון האישי שלה, וגם האופי הסוער שלה שהקנה לה את הכינוי "ליידי גאגא של העולם האדריכלות", יצר לא מעט קונפליקטים סביב עבודתה מאז הקימה את המשרד בלונדון. לפני כשנה נגנזו תכניותיה לאצטדיון האולימפיאדה בטוקיו, כשאחת הסיבות הייתה העלות הגבוהה שהייתה כרוכה בפרויקט. האצטדיון שאותו הציעה למשחקי הכדורגל בקטאר, שהזכיר לרבים צורת ואגינה, עורר את זעמה לאחר התגובות השליליות שספגה - ולימים היא נטשה ראיון בכעס, לאחר שהואשמה באי-טיפול במספר ההרוגים הגבוה בקרב פועלי הבניין שם.
כמעט באום אל פאחם
בעקבות הצלחתה של הגלריה לאמנות באום אל פחם, לפני כעשור, פנתה הנהלת הגלריה לזאהה חדיד כדי שהיא תתכנן מוזיאון בעיר. לאחר עיכובים שונים פרשה חדיד מהפרויקט, ואת מקומה תפס האדריכל המקומי סנאן עבד-אלקאדר. בשל חילוקי דעות, נדחתה הצעתו והוכרזה תחרות אדריכלים פתוחה לתכנון המוזיאון החדש. בשנת 2006 הוכרז במוזיאון תל אביב לאמנות על הקמתו של "מוזיאון אום אל-פחם לאמנות עכשווית". האדריכלים אמנון בר אור, ליאור ציונוב וליאור ויתקון זכו בתחרות התכנון, אך הפרויקט לא הוקם מעולם.
בהודעת האבל של משרדה היום, נכתב כי יחד עם שותפה למשרד, פטריק שומאכר, היא התעניינה בממשק בין אדריכלות, נוף וגיאולוגיה, תוך שימוש בטכנולוגיות חדשניות שמסתיימות לא אחת בצורות אדריכליות מפתיעות ודינמיות. האדריכל דניאל ליבסקינד הגיב על הידיעה על מותה: ''הרוח שלה תמשיך לחיות דרך עבודתה ובמשרד שלה". נשיאת התאחדות האדריכלים הבריטית, ג'יין דאנקן, אמרה כי חדיד "גרמה לחללים לעוף עם עיצובים לא ייאמנו. היא משאירה מאחוריה גוף עבודות שמתחיל בבניינים ונגמר בכלי רכב, דרך רהיטים ונעליים".
לחצו על התמונה לסיפור ''אצטדיון הוואגינה'' שהכעיס את חדיד:
