מורה מימי התיכון בליטא, מרצה איטלקי צעיר, סטודנט הודי, חבר קיבוץ נשוי – אין לדעת על מי מהגברים הללו, שבהם הייתה לאה גולדברג מאוהבת בשלב כלשהו בחייה, נכתב השיר "נפרדנו כך". לנו, הקוראים, זהותו חשובה פחות ממה שהותירה הפרידה ממנו: השיר המנציח את הרגע.
אחד מאהוביה הבלתי אפשריים של גולדברג היה דטטריה פדקה, סטודנט הודי שגם הוא, כמוה, למד בבון שבגרמניה. פדקה למד פיזיקה, וגולדברג פגשה אותו ב-1932, כשנסעה להשלים דוקטורט בספרות. "אדם מעניין מאוד. יש לו ידיעות גדולות בפילוסופיה וספרות, אף על פי שהנהו מתמטיקאי. חי מאוד, חכם ועליז... כנראה נעשה עוד פעמים רבות טיולים", כתבה עליו ביומנה. כעבור כמה ימים הוסיפה: "הייתי רוצה שיהיה לי בן כזה כמו שהאדם הזה נראה בעיניי עתה".
גולדברג הייתה אז בת 21. התאהבותה בפדקה גמלה אותה מהאהבה הנכזבת רבת השנים למורה שלה מהתיכון בליטא, אבל גם לאהבה הזאת, כמו לכל אלה שבאו אחריה, לא היה צפוי עתיד בעולם המוסכמות והשגרות. היה ברור מלכתחילה שפדקה ישוב לארצו ובכך יסתיים הקשר, שגם במהלכו ספגה גולדברג רגעים של כאב: בסיפור "בסמטת העכברים" תיארה חוויה של עלבון פומבי, שדומה לה ספגה כנראה מפדקה כאשר פלירטט בנוכחותה עם אישה אחרת. גם הגברים האחרים בחייה לא השביעו אותה נחת: חלקם לא השיבו לה כלל אהבה, ועם האחרים נקטע הקשר באיבו או שהנחיל לה כאב. כך, למשל, נסעה פעם לאיטליה בעקבות מרצה צעיר שהתאהבה בו, ושם מצאה אותו בזרועותיה של אישה אחרת. גם אהבתה לחבר הקיבוץ הנשוי לא התממשה, אפילו לא אחרי שהתאלמן, ונותרה חשאית לחלוטין: בניו גילו אותה לאחר מותו לאחר שפתחו קופסה ובה ערימת מכתבים שחשפה את הסיפור.
פדקה וגולדברג שמרו כמה שנים על קשר אחרי שהוא שב להודו, והיא לליטא, ואז לתל אביב. במרוצת הזמן הפסיקו גם להתכתב, אבל פדקה שב והופיע ביצירתה. יש הסבורים כי שירה "סליחות", שהתפרסם בלחן של עודד לרר ובביצוע יהודית רביץ, נוצר בעקבות סיפור אהבתה לפדקה, וכי השורה הראשונה שלו, "באת אליי את עיניי לפקוח", מדברת על אותו בחור הודי, שבאהבתו הגופנית העניק לה את היכולת לראות:
העצב שייך לשניהם
שיר אחר שלה, "נפרדנו כך", אותו הלחין מירון מינסטר והקליטה נורית גלרון לאלבומה "משהו בלבבה", מתאר פרידה של בני זוג אוהבים:
נִפְרַדְנוּ כָּךְ,
הֵיטֵב הֵיטֵב חָרָה לִי
הָעֲרָפֶל בֵּינֵנוּ כְּחוֹמָה
זֹאת הַטִּיפָּה
שֶעַל יָדֽי נוֹתְרָה לִי
טֽיפַּת סַגְרִיר וַדַאי הִיא,
לֹא דִּמְעָה.
לַדּוֹר הַזֶּה
הַבֶּכִי הוּא כְּלִימָה
הוּא לֹא יִבְכֶּה
עַל אַהֲבָה גוֹסֶסֶת
בְּיוֹם הַדִּין
וּבְלֵילוֹת הַחֶסֶד
אָדִיש וְגֵא
הוּא לֹא יוֹרִיד דִּמְעָה.
נִפְרַדְנוּ כָּךְ:
הָרְחוֹב הָמָה הָמָה
דְּחַפָנִי אֵיזֶה הֵלֶךְ
וּמִנֶּגֶד הָעֲרָפֶל תָּלוּי כְּהִינוּמָה.
מֵאַיִן בְּלִבִּי חֶדְוָה חוֹגֶגֶת,
אוּלַי בְּכֹל זֹאת
זוֹ הָיְתָה דִּמְעָה
"נפרדנו כך" בביצוע המקורי של גלרון:
ובביצוע מארינה מקסימיליאן בלומין:
מבט בשיר מגלה שהפרידה מתרחשת באיזו עיר הומה. המראה המצטייר מעלה על הדעת כרך אירופי, ביום חורפי, ברחוב סואן. אפשר כמעט לשמוע את תנועת המכוניות, או איזו חשמלית חולפת. אנשים חולפים על פני זוג הנאהבים, שאת הרגע הזה יזכרו כל ימי חייהם, אבל לעוברים והשבים אלה שעות של שגרה שאין בהן חשיבות מיוחדת. אחד מעוברי האורח, איזה "הלך", נתקל בלי משים בדוברת. הוא ממהר למחוז חפצו ואפילו לא חש בנגיעה הלא רצויה הזאת, שגם היא, כמו הפרידה, תישאר צרובה בזיכרון.
הנאהבים עומדים על המדרכה, אולי בפתחה של תחנת הרכבת שתרחיק אותם זה מזה לעד. בעוד רגע ייגמר הסיפור שלהם. בעוד רגע לא יהיו עוד בני זוג אלא רק זיכרון רחוק, שיר שייכתב. אבל עכשיו, עוד רגע קט אחד, הם עדיין ביחד. הם אפילו עטופים להרף עין בהינומה – לא הינומת כלולות, אלא כיסוי ערפילי, מעושן, עירוני, שספק עוטף, ספק מסתיר אותם מפני העולם. אבל חרף ערפיליותו, אין בו די: הם אינם מסתגרים במקום מוגן שבו יוכלו לממש את אהבתם, אפילו לא להתחבק, לגעת, להתקרב. ההינומה היחידה שתהיה להם אי פעם מאפשרת להם רק לחוש את העצב – וזה אולי כלל אינו משותף.
הדוברת מתאבלת על האהבה הגוססת. היא מביטה בו, באיש השומר על הבעת פנים גאה, קפואה, מקפיד לשמור על איפוק, חייב להפגין אדישות. ופתאום מתרחש דבר שמשנה הכול: על כף ידה המושטת – האם כדי לגעת בכל זאת, למרות צו האיפוק? האם כדי להיאחז, או ללפות את כף היד האחרת? – היא חשה בטיפה אחת. היא מנסה לשכנע את עצמה: לא ייתכן שזו דמעה; זאת רק טיפה של גשם. אבל בסופו של השיר היא כבר יודעת, ומתמלאת חדווה: לא גשם. דמעה. אם כך – גם הוא. אם כך – היה. אם כך – העצב שייך לשניהם, ולאהבה, גם אם אין לה עתיד, גם אם אפילו ההווה שלה מסתיים, היה לפחות עבר ממשי ומשותף. ידיעה שאפשר לקחת אותה, להתרפק עליה, להתנחם בה. האהבה אמנם אבדה, אבל לפחות התקיימה.
בתמונה המתוארת ב"נפרדנו כך" אני רואה בעיני רוחי מצד אחד את גולדברג הצעירה ומהצד האחר את מי שכינתה "ההודי הקטן", ושאיתו הרבתה לרקוד בימים היפים שהיו להם בבון. לחברתה מינה לנדוי כתבה: "אנו רוקדים תכופות. ניתנה האמת להיאמר - במחולות עשיתי חיל". היא גם סיפרה לה שהם נהגו לשוחח על "נושאים פסיכולוגיים, פילוסופיים וספרותיים, שבהם אני יותר שומעת ולומדת מאשר מדברת" (מתוך "נערות עבריות – מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה", ספריית פועלים).
אני רואה את שניהם ניצבים, עטופים במעיליהם – הרי זהו יום סגרירי בגרמניה. בעוד כמה שנים תפרוץ כאן מלחמה איומה, אבל להם אין מושג מה צופן העתיד. הוא חזר להודו, ושם, כך התלונן בפניה במכתביו, ניסו לשדך לו אישה הודית וכפו עליו להתחיל מיד ללמד באוניברסיטה. "בעונת הגשמים אני ניגש לעבודתי, וכל זה אינו משמח", כתב. גולדברג לא נישאה. היא אהבה גברים שלא התמסרו לה. אבל הנה היא ובן זוגה עדיין כאן, בשיר, מכורבלים במעיליהם, שולחים מבט אחרון, והיא אינה יודעת איזה רגש מנצח עכשיו בקרבה: הצער על הפרידה או החדווה על הדמעה המאשרת שזכתה לקבל במתנה, ושאותה העניקה גם לנו.
צפו בסרט התיעודי "לאה גולדברג בחמישה בתים":
