התגובות הראשונות לשיר היו קשות. דני ליטאי, למשל, במאי הלהקות הצבאיות, התייחס אליו בלעג. "הוא פגש את שייקה לוי, שהיה חבר שלי, ואמר לו: 'מה זה השיר הזה, 'סליחות'?'" מספר המלחין עודד לרר. "את המילה 'סליחות' הוא ביטא כמו שמבטאים אותה בעדות המזרח, כמו הסליחות בבית הכנסת הספרדי בירושלים. המילה הזאת ממש הפריעה לו. הוא בכלל לא הבין את השיר הזה, על אף שהייתה לו אוזן מוזיקלית. חשבתי אז, ואני חושב גם היום, שאין לדתיים בלעדיות על המילה 'סליחות', שגם חילונים יכולים להשתמש בה, אבל כנראה שהקהל עדיין מחבר את המילה הזו לסליחות של יום כיפור, אם כי בשיר הזה מדובר על סליחות אחרות לגמרי, על סליחות שבינו לבינה. היו אנשים שלא הבינו את זה".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
היו אנשים שלא הבינו גם דברים אחרים הקשורים ב"סליחות": האיכויות, הרגשות, החיבור בין המלודיה הפשוטה של לרר לטקסט מלא התשוקה של לאה גולדברג, היכולת להפוך לשיר שההגדרה "נכס צאן ברזל" קטנה עליו. כל אלה התבררו זמן קצר אחרי שיהודית רביץ השמיעה את השיר לראשונה בפסטיבל הזמר והפזמון 1977, שהתקיים במוצאי שושן פורים תשל"ז. "סליחות" לא זכה באחד הפרסים, אבל מיד לאחר המופע הפך להיט ענק. אם עד אז עוררה המילה "סליחות" בעיקר אסוציאציות מהאזור של "אדון הסליחות/ בוחן לבבות/ גולה עמוקות/ דובר צדקות/ חטאנו לפניך/ רחם עלינו" – לרר ורביץ לקחו אותה למקומות אחרים. בדרך הם נאלצו להתגבר על ארבעה מוזיקאים בכירים שכמעט לא קיבלו את השיר לפסטיבל הזמר, על שתי זמרות ידועות שוויתרו עליו, ועל מאות צופים בבנייני האומה בירושלים שהתקשו לקלוט אותו בשמיעה ראשונה. כל אלה, ואיתם גם דני ליטאי, יכלו לאכול את הכובע – או לפחות לבקש סליחה.
יהודית רביץ מבצעת את "סליחות", פסטיבל הזמר 1977
דחפו אותו בכוח
הראשון שקלט את הפוטנציאל היה אברהם שלונסקי. יוני 1938. המשורר הנודע עורך כתב עת ספרותי בשם "טורים", שקרא תיגר על הנטייה של יוצרי התקופה לכתוב על נושאים אקטואליים ולאומיים, וביקש להתרכז בספרות אוטונומית, "ספרות לשמה". מאחוריו עמדה קבוצה ספרותית אוונגרדית בשם "יחדיו", שבין חבריה היו המשוררים נתן אלתרמן, אברהם חלפי, רפאל אליעז ויונתן רטוש והסופרים יעקב הורוביץ ומנשה לוין. לאה
גולדברג, שעלתה לארץ ב-1935, השתלבה בקבוצה מיד. "היא התאימה מאוד לחבורה שלנו", צוטט שלונסקי בספר "פגישות עם לאה גולדברג" מאת א.ב יפה (הוצאת צ'ריקובר). "כולנו אהבנו את לאה גולדברג מפני אהבתה את העולם, רצונה לדעת את העולם, את פיתויה הרוחני של האנושות המגוונת, של התקופות, של הצורות, של התכנים".
כששלונסקי קיבל מגולדברג מחזור שירים חדש בשם "סליחות", החליט לפרסם אותו בשער של כתב העת. זהו הפרסום הראשון של השיר. מופיעים בו 12 בתים (ראו תגובה מספר 28), שמתוכם הולחנו רק שלושת הראשונים:
שנה מאוחר יותר, ב-1939, הופיע "סליחות" בקובץ השירים השני שפרסמה גולדברג, "שיבולת ירוקת העין", וזכה לשבחים: המבקר עזרא זוסמן כתב על שירי הספר כי כשהם עוסקים בחוויות ובפחדים ממחוז הילדות והנעורים, הם כתובים בצורה מאופקת, ללא הפרזות רגשיות - אך "בשעה שהמשוררת מסכנת את שירתה בפרטי-נשי, נולדים שירי אישה כ'סליחות', אשר לא רבים כמוהם בשירה העברית".
כ-20 שנה לאחר מכן נכנס החייל עודד לרר לספרייה צבאית ונתקל בספר הישן של גולדברג. הוא לקח את הספר בהשאלה – ולא החזיר אותו עד היום. לרר (76) נולד בתל אביב, עבד כקבלן וכמשחזר עתיקות ביפו, עסק בציור, ובין לבין כתב מוזיקה. הוא נשוי לניצה, אב לשתיים וסב לשתיים. שירו הראשון שזכה לחשיפה היה "שיר כלולות" ("אחותי כלה"), שיזהר כהן ביצע בפסטיבל הזמר 1973:
יזהר כהן שר עודד לרר, פסטיבל הזמר 1973
כארבע שנים לאחר מכן עיין בספר של גולדברג שהיה בביתו שבמושב מגשימים. "דפדפתי", מספר לרר, "נפלתי על 'סליחות', הלכתי לפסנתר, וזהו. השיר נכתב די מהר".
בכמה זמן?
"בהינף יד. בישיבה אחת ליד הפסנתר. כל השירים שלי נכתבו בישיבה אחת או שתיים. כמה זמן זה ישיבה אחת? רבע שעה? 20 רגע? חצי שעה? שעה?"
מדהים.
"לא. מלודיה - או שהיא ישנה, או שהיא איננה. אני לא מדבר על שירים כמו 'עטור מצחך' או שירים של גרשווין, שאפשר לעבוד עליהם שנים. זה סוג אחר של מלודיות, יותר מסובכות. אצלי זה אחרת. גם כשכתבתי את השיר 'את הלילה שלך מרגיעים', שיוסי בנאי שר, זה היה מהר. ניצה נסעה למכולת, חזרה, ואז אמרתי לה: 'תשמעי'".
הולחן בזמן שהאישה הייתה במכולת: "את הלילה שלך מרגיעים"
את "סליחות" השמיע לידידו הוותיק שייקה לוי מהגשש החיוור, וזה המליץ לשלוח אותו לפסטיבל הזמר. לוי גם התנדב לבצע את השיר בסקיצה שנשלחה לוועדת הפסטיבל, כפי שעשה עם "שיר כלולות". חברי הוועדה באותה שנה היו משה וילנסקי (יו"ר), גיל אלדמע, יצחק גרציאני ורפי בן משה, שבחנו כ-400 שירים שהוצעו להם ובחרו מתוכם עשרה. חנוך חסון, מפיק התחרות, נכח גם הוא בישיבות ועקב אחר התהליך כדי לוודא שארבעת האדונים הנכבדים מבצעים את מלאכתם נאמנה. "היה ברור ש'סליחות' הוא שיר יפה מאוד", זוכר חסון.
יכולת לנחש שהוא יהפוך לקלאסיקה?
"לא. את הדברים האלה אתה אף פעם לא יכול לדעת. יכולתי לדעת רק שזה שיר מאוד יפה".
לרר זוכר שקיבל רושם פחות חיובי. "שייקה סיפר לי שהוא פגש את חנוך, שאמר לו: 'זה רחוק מאוד מלהיות כמו 'שיר כלולות'. הוא בקושי התקבל. דחפו אותו בכוח'. זה מה שהוא אמר, ואני התחלתי לחשוב שאם שייקה לא היה שר אותו, השיר לא היה נכנס".
טוב שלא סילקו אותו מהפסטיבל
בשלב זה ניסה לרר למצוא לשיר מבצע. הראשונה שקיבלה פנייה הייתה חוה אלברשטיין, שבאותה תקופה נמנעה מלהשתתף בפסטיבלים ודחתה את כל השירים שהוצע לה לבצע במסגרתם, ובהם "ליל חניה" ו"שיר היונה". "שלחתי לה את השיר על קסטה", מספר לרר, "ואחרי שבוע הלכתי לטלפון ציבורי, כי לא היה לנו אז טלפון בבית, צלצלתי אליה ושאלתי: 'מה החלטת?' היא אמרה: 'לא מתאים'". הכתובת הבאה הייתה להקת הכל
עובר חביבי, שהסולנית שלה, שלומית אהרון, נודעה גם היא כסרבנית פסטיבלים. לרר: "אני אפילו לא זוכר באיזו דרך השיר הועבר אליהם, אבל אמרו לי: 'אנחנו מעבירים את זה אליה (לאהרון – י"נ); היא זאת שמחליטה'. גם במקרה הזה לא הייתה תשובה חיובית. כל הסיפור הזה התאים למה שחנוך חסון אמר - שהשיר בקושי נכנס, שהוא לא כל כך טוב. עכשיו יש שתיים שלא רוצות אותו. טוב שלא סילקו אותו מהפסטיבל".
גם חסון זוכר שהתעוררו קשיים בשלב הליהוק. "ואז פגשתי את דובי לנץ מגלי צה"ל, אמרתי לו שיש שיר שאף אחד לא רוצה לשיר אותו, והוא סיפר לי על יהודית רביץ, שבדיוק השתחררה מלהקה צבאית. הזמנתי אותה לאודיציה במשרד שלי, והיא עשתה לי צמרמורת".
לרר מספר ששמע על רביץ ממקור אחר. "אחרי שאף זמרת מוכרת לא רצתה את השיר, החלטתי לנסוע לדליה גוטמן, שהייתה מפיקה בקול ישראל והמליצה לי בזמנו לקחת את יזהר כהן ל'שיר כלולות'. אמרתי: נשאל אותה עוד פעם. שייקה ואני נסענו אליה, והיא מיד אמרה: 'יש זמרת אחת מלהקה צבאית, יהודית רביץ'. שייקה אמר: 'אני אביא אותה ונדבר איתה'. אחר כך הוא סיפר שכל הדרך מתל אביב למגשימים הוא אמר לה: 'זאת הזדמנות חייך. את לא תשכחי את הרגע הזה שאני לוקח אותך'. היא הייתה ילדה בת 20, באה עם הגיטרה, ואני הסתכלתי על הפרופיל שלה וחשבתי: איזה פרופיל! איזה תלתלים! כמו בציורים יווניים על כדים! אמרתי לעצמי: זה מספיק לי, לא אכפת לי איך היא שרה, העיקר שהיא תצטלם יופי. שייקה אמר: 'היא שרה יופי'. ואז פתאום הגברת אומרת: 'אני צריכה לחשוב על זה'".
"הגברת" כבר סיפרה בראיונות רבים שבאותה תקופה היא גרה בדירה שכורה בלי טלפון, ויום אחד הופתעה למצוא על סף הדלת את שייקה לוי. רביץ גם הודתה שהיו לה הסתייגויות מהשיר, כי הוא נשמע לה "רוסי מדי", ושהסכימה לבצע אותו בעיקר משום שהגשש המפורסם חזר ואמר לה: "את תודי לי על זה כל החיים".
ב-5 במארס 1977 הזמינה אותה רבקה מיכאלי לעלות לבימת בנייני האומה לביצוע שיר מספר 9. יום קודם הוצגה הזמרת האלמונית ב"ידיעות אחרונות" כ"יהודית רביץ (20) מבאר שבע, בוגרת צוות הווי הנדסה וחברה בלהקת ששת". השיר עצמו הוצג בעיתון תחת הכותרת "באת אליי", עדות לכך שעד הרגע האחרון הייתה התלבטות לגבי שמו. רביץ סיפרה לימים שכאשר קלטה מהבמה את הוריה, שישבו באולם, הרגישה שאביה נראה גבוה יותר מרוב נחת. ההמשך היה פחות מלבב: בתום ההצבעה התברר ש"סליחות" צבר רק 290 קולות ונאלץ להסתפק במקום השביעי. במקום הראשון זכה "רקפת" ששרה רוחמה רז (1,118 קולות), שני הגיע "פתאום נפל עליי אביב" בביצוע האחים והאחיות (913 קולות), והפרס השלישי הוענק ל"אותך" של אילנה אביטל (734 קולות).
ובמקום הראשון: "רקפת", רוחמה רז
לרר, לדבריו, לא התאכזב. הוא אפילו לא טרח לנסוע לפסטיבל. "מה יש לי לנסוע לשם? אני צנוע. ישבתי בבית וראיתי את זה בטלוויזיה. אני לא מתפעל מדברים כאלה. אחרי שאני מסיים לכתוב שיר ומוסר אותו, אני שוכח ממנו". אלא שבמקרה של "סליחות" קיבל תזכורות תכופות מעורכי המוזיקה ברדיו, שלא הפסיקו להשמיע אותו. "זה היה אפילו שיר השנה", מספר המלחין. "לא אגיד שלא שמחתי, אבל בגבולות המותר".
לא גלגלצ ולא שמלמלצ
בעקבות ההצלחה התעוררה השאלה על מי כתבה גולדברג את השיר. תיאוריה אחת גרסה שהוא נכתב בעקבות רומן שהיה לה עם הצייר אריה נבון; אחרת טענה שהגבר שבא "כלילה הבא אל האוח להראות לו בחושך את כל הדברים" הוא סטודנט הודי בשם דאטאטריה פדקה, שאותו הכירה גולדברג במהלך לימודיה בגרמניה בתחילת שנות ה-30. לפני כשנתיים טענה חוקרת הספרות זיוה שמיר שהגבר שממנו מבקשת גולדברג סליחה הוא אביה, אברהם, שאושפז בכפייה בבית חולים לחולי נפש בליטא, ומשום כך נבצר ממנו לעלות איתה ועם אמה לארץ. גולדברג נפטרה ב-1970, כך שהתייחסותה לפרשנויות השונות מעולם לא נודעה. גולדברג גם לא הספיקה ליהנות מכספי התמלוגים הרבים שיכלו לזרום לכיסה.
המרוויחה העיקרית מהלהיט הייתה רביץ, ש"סליחות" סלל לה דרך לקריירה מפוארת. "באתי לשם אנונימית לגמרי", היא אומרת, "ולמחרת בבוקר אנשים אמרו לי במכולת: 'שלום גברת יהודית'. פסטיבל הזמר היה אז הדבר הכי קרוב ל'כוכב נולד' של היום, כך שהשיר הזה יצר שינוי מאוד משמעותי בחיים שלי. בזכותו התחלתי להגשים את המאוויים האמנותיים שהיו לי מגיל צעיר".
לדבריה, היא מבצעת את השיר בכל הופעה עד היום. "בגיל 20 השיר היה גדול ממני", אומרת רביץ. "הייתי קטנה, ולא ידעתי לבטא רגש ככה. במשך השנים גדלתי עם השיר. היום אני בממדים שלו, אישה בוגרת ומנוסה, ומכיוון ששרתי אותו כל כך הרבה כל השנים האלה, אני מרגישה שהוא בדם שלי, חלק ממני. השיר שר את עצמו".
"שייקה צדק", אומר לרר. "השיר הזה הריץ אותה קדימה בבת אחת. השאלה היא אם היא הייתה נעשית כוכבת גם בלי 'סליחות', וזאת שאלה מיותרת, כי מי יודע? אני מניח שבכל מקרה היא הייתה מצליחה".
הוא עצמו לא פרץ למרכז הבמה. במהלך השנים המשיך להלחין שירים (בהם אחדים שבוצעו על ידי יוסי בנאי, ו"ציפורי", שהקליטה עפרה חזה), אבל כמי שלא ניחן בשאפתנות יתרה, נשאר בצל; ליתר דיוק, בבית יפהפה במגשימים, עמוס יצירות אמנות, מוקף גן ענק המושכר לאירועים פרטיים. ב-1995 צולם שם הסרט "לילסדה" של שמי זרחין. על הפסנתר בסלון ניצבת בתוך מסגרת כסופה עטיפת הספר הישן של גולדברג, שבו מצא בעל הבית את "סליחות":
לפני כחמש שנים ביקרה שם רביץ. "לא היינו בקשר כל השנים האלה", אומר לרר, "אבל פתאום ראיתי אותה בבית קפה בהרצליה פיתוח, אז ניגשתי ואמרתי לה שיש לי כמה שירים נחמדים שאולי ימצאו חן בעיניה. אחרי כמה זמן היא צלצלה ובאה; פטפטנו על דא ועל הא ואחר כך עלינו לסטודיו והשמעתי לה כמה שירים שלי, שלפחות חלק מהם לא פחות טובים מ'סליחות', לפחות לדעתי. וזהו, בזה העניין נגמר".
התאכזבת?
"לא. כנראה שזה לא דיבר אליה. היא הרי נהייתה רוקיסטית לגמרי, למרות שאני יודע שהיא ממשיכה לשיר את 'סליחות' בהופעות. זה גם עניין של טיימינג: אני בטוח שאם הייתי כותב את 'סליחות' היום, אף אחד לא היה שומע אותו. גם אם הייתי שולח אותו לרדיו חמש פעמים, אף אחד לא היה משמיע אותו אפילו פעם אחת - לא גלגלצ ולא שמלמלצ. חד משמעית, שיר כזה לא היה מעניין אף אחד היום".
