הבלוג פוסט פלמ"חניקי מציג מדי שבוע שיחות עם אחת הדמויות המרתקות בתרבות הישראלית: נעמי פולני, שהחלה את דרכה כזמרת ושחקנית בצ'יזבטרון, הרכב הבידור של הפלמ"ח, ומזוהה במיוחד כבמאית של להקה מיתולוגית אחרת - התרנגולים. פולני, בת 88, גרה במושבה כינרת ועורכת מדי יום שישי תוכנית המשודרת ברדיו ללא הפסקה (103FM). את השיחות עימה קיימה חברתה דליה גוטמן, שהייתה עורכת ומפיקה בכירה בקול ישראל ובערוץ 1.
אז היום אני בוחרת לדבר איתך על עובדות, התרחשויות, שאני חוצה לשני מחנות - מחנה של תופעות שאני אוהבת, ומחנה של אלה שאני לא. זה תמיד מתעורר אצלי אחרי טעימה נוספת שאני טועמת עם אנשים.
למשל, אני לא אוהבת כשאיזשהו אזרח אומר: "אני אוהב את ישראל". באמצעות המשפט הזה הוא חושב שהוא מרוויח איכות אנושית עמוקה. הוא כאילו מכתיר את עצמו כיקר ערך. זה כל כך אווילי. הרי אנחנו חיים פה, זו הארץ של כולנו, ואפילו מי שכועס על המרחב הזה ששמו ישראל, אז מה, הוא יוותר עליו? "אני אוהב את ישראל" זו אמירה עלובה.
עוד דבר שאני לא אוהבת (אל תדאגי, עוד מעט יהיו דברים שאני אוהבת): מאוס עליי עוד כתר שאדם שם על ראשו - השימוש בשורש י.צ.ר. "נכנסתי לחדר ויצרתי את השיר במשך שעתיים". כל דבר, גיהוק או פיהוק, זו יצירה. אדם שאומר "יצרתי" כאילו עוטה על עצמו ערכים נעלים. הוא שואף להיות נעלה. שישאירו את היצירה לבטהובן או ליושב במרומים. שיפסיקו ליצור. "יצרתי" זה אסון. אפשר להגיד "חיברתי", "בניתי", "הקמתי".
ועוד משהו: אני לא אוהבת זכרים שגאוותם היא בת הזוג שלהם. היא אישה יפה. זו גאוותם. יש לו בבית אוצר. זה כל כך דל תוכן. דל ערך.
הדברים שאני אוהבת: שוב, שדה הפעולה זה הרחוב. לפעמים אני זוכה בקשר עין מקרי עם העומד מולי, וזה מפגש שמוליד חיוך, ניצוץ, ובתגובה הזו, האחד מקבל את מוּליוּתוֹ. יש בזה הכרה, קבלה, ושני המוקדים יוצאים נשכרים.
אני מאוד אוהבת לשמוע תוכנית רדיו שמלמדת אותי, שמעשירה אותי. כזאת הייתה התוכנית "תושב חוזר" של דורון נשר, שבת בצהריים, גלי צה"ל, בין 12 לשתיים. כל השבוע הייתי מגועגעת לקראת "הרמת המסך" בשבת. ההכנות לקראתה היו ממש טקס: להציב את כיסא הנוח במרפסת במרחק נוח מהמעקה כדי שאפשר להשעין עליו את הרגליים, להכין לי כוס תה חמים עם שלוש כפיות סוכר ולימון, לברר אם הכלבים אכן בבית, לידי הטרנזיסטור והטלפון שמא יעז מישהו להתקשר ואוכל לבלום אותו במקום. ואז אני משתרעת, והנה דורון פותח בסקירה שבועית, תמיד מרתקת. נושא ישראלי. תענוג.
ויש תוספות, כמובן. אני זוכרת גם את הפינה שלך, דליה. פעם דיברת על גרפיטי בתל אביב, ואני זוכרת את הכתובת: "הומלסים, לכו הביתה". זה שיעשע אותי.
כבר שנתיים שהתוכנית איננה. וחרף מה שקרה לדורון, אני מבקשת שיאזור אומץ וישוב להגיש לנו את תוכניתו - תוכניתנו. אנחנו צמאים. אין תחליפים. מעשה כזה שלו יטעין בעוז רוח עוד חברים שנפגעו, ותהיה לכולנו נחת גדולה.
שירים עצובים
"מה לך בחוץ, ילדה? מנוח לא מצאה רגלך, ציפור פצועה, חזרי אליי. שובי לביתך". את רואה, הכול עצב
חכי רגע. איפה משקפי הקריאה שלי? אני מוכרחה כדי להיות מרוכזת.
אוי, היום אני מותקפת במצב רוח כבד. בטח לא רק אני. לכן בחרתי לתוכנית הערב שירים עצובים. מאוד יפים, אבל עצובים. אני מניחה שמי שישמע, יותקף עֵצְבוֹנוֹת. יישאר משקע עֲצַבְצָב.
בשירים האלה יש הגיגים פרטיים על פרידה, בדידות, שיטוט אחרי חברים ישנים. למשל, השיר של אלתרמן: היום דועך, נדלקת שקיעה, והמשורר נותן לעצמו אישור להיות סנטימנטלי. לסיכום היום הוא מונה את הנכסים שיש לו: "הים לשמאל, העיר מנגד, אוויר כחול... מה יש לי עוד, מה עוד היה לי, מותר להיות סנטימנטלי". והוא מסיים את השיר בערכים דומים, רק בשינוי זמן: "יום ידעך ועיר מנגד, ואיש קטן ילך בשקט". נוגות וליאות. למה יש לצפות?
או השיר של דליה רביקוביץ "שובי לביתך". אני אוהבת אותה ואת שם-טוב לוי ואת השיר עצמו. "מה לך בחוץ, ילדה? מנוח לא מצאה רגלך, ציפור פצועה, חזרי אליי. שובי לביתך". את רואה, הכול עצב. שירים יפהפיים.
האם הסברתי את עצמי? גמגמתי, כרגיל. המחשבה נכונה, אני חושבת, אבל הביטוי גמגמני. אני כל כך עייפה מהכנת התוכנית, שאני רק רוצה להתפרקד. אין לי חשק להוסיף חיריק למחשבה.
שיר עצוב: "מותר לומר" של אלתרמן שהלחין ומבצע דויד ברוזה
עוד אחד: "שובי לביתך" של רביקוביץ ולוי בביצוע נתנאלה
לשיחות נוספות עם נעמי פולני - לחצו כאן
