"אוי, אוי, המילים האלה. בסיס הטעם המתוק. מולדת, יוגב, תלם, אלומה"

הבלוג פוסט פלמ"חניקי מציג מדי שבוע שיחות עם אחת הדמויות המרתקות בתרבות הישראלית: נעמי פולני, שהחלה את דרכה כזמרת ושחקנית בצ'יזבטרון, הרכב הבידור של הפלמ"ח, ומזוהה במיוחד כבמאית של להקה מיתולוגית אחרת - התרנגולים. פולני, בת 88, גרה במושבה כינרת ועורכת מדי יום שישי תוכנית המשודרת ברדיו ללא הפסקה (103FM). את השיחות עימה קיימה חברתה דליה גוטמן, שהייתה עורכת ומפיקה בכירה בקול ישראל ובערוץ 1.

אני לא קולטת את המושג "געגוע". לא פענחתי אותו. אני מתגעגעת להוריי ולכמה ידידי לב. זהו. געגוע זה כאילו כנגד תחושת חֶסֶר. אני לא מתגעגעת - אני מתאווה. אנחנו כנראה לא חשים בעוצמה ובטעם זהים את המושגים "אהבה", "געגוע", "זעם". אם בגעגועים יש תחושה שאתה חסר משהו, אז אין לי געגועים. טעמתי את החֶסֶר מזמן, וזה נשכח. טעם החֶסֶר נמוג. הראש קלט את העובדה שאין.

הגעגוע שלי לזם דגן מהצ'יזבטרון טבול בתחושת אותה עת. הוא איבר מהעת ההיא. כשאני נזכרת בו, יש לי טעם של נועם ויופי, אבל לא חֶסֶר.

עולה בדעתי להשוות את התחושות הגופניות בזמן געגוע. יש געגוע שיש בו צער, בכי. נשמט ממך מוקד אהוב. ככה אנחנו חשים את טעמו של הגעגוע הזה.

כשאני שומעת שיר פרידה, למשל, אז החזה מתרחב והגרון נשנק. זה גם טעם של געגוע. אתה אפוף צער מתוק. הגעגוע הזה מעשיר, מהנה. כשאתה שומע את השיר, אתה נישא. יש התרוממות רוח. אבל כשהשיר תם, גם הטעם נמוג.

למשל, השיר של עלי מוהר "שיעור מולדת". הייתה לנו תמונה שהנפש התרוננה בה. התמונה הזו קיימת, אבל בעוצמות אחרות. כשאתה שר את המילים האלה, אתה חש את הטעם של היותנו אז, משפחה אחת גדולה. זה מה שיש בבסיס הטעם המתוק.

אָז בְּבֵית-הַסֵּפֶר

עַל הַקִּיר תְּמוּנָה

וְהָאִיכָּר חוֹרֵשׁ בָּהּ

אֶת הָאֲדָמָה

וּבָרֶקַע, הַבְּרוֹשִׁים

שֶׁמֵּי שָׁרָב חִוְּרִים

הָאִיכָּר יַצְמִיחַ לָנוּ לֶחֶם

שֶׁנִּהְיֶה גְּדוֹלִים.

וְהַמּוֹרָה אוֹמֶרֶת:

"עוֹד מְעַט כְּבָר סְתיו".

בְּשִׁיעוּר מוֹלֶדֶת

הִיא מַרְאֶה חָצָב.

הַיּוֹרֶה יָבוֹא עַכְשָׁיו

שֶׁפַע טיפותיו

כְּוִילוֹן שָׁקוּף עַל פְּנֵי הָעֵמֶק

הַפּוֹרֵשׁ שדותיו.

כָּךְ זֶה הָיָה, פַּשְׁטוּת רַכָּה

זֶה הִצְטַייֵּר בילדותנו

שֶׁהָייְתָה יָפָה.

וְכָךְ בדמיוננו הִתְרַבּוּ פלאות

הַפַּטִּישִׁים נַגֵּנּוּ

מֵחְרֶשׁוֹת רנות

יֵשׁ יוגבים וְיֵשׁ כורמים

אֶרֶץ שֶׁל רוֹעִים -

כָּךְ זֶה הִצְטַייֵּר בילדותנו

שֶׁהָייְתָה יָפָה.

אוי, אוי, המילים האלה. מולדת, יוגב, תלם, אלומה.

"שיעור מולדת" בביצוע מלחין השיר, אפרים שמיר, מתוך התוכנית "חיים שכאלה" שהוקדשה לאמרגן אברהם דשא-פשנל

ובביצוע שלמה ארצי וגידי גוב, מתוך "לילה גוב"

חמישה חברים

על רינה'לה, ש"באמת הייתה אחותי", גאולה שמתה מסרטן, חרמונה המסכנה, גדי הפחדן וסופה שלא מתלוננת

הגשם השקה אותנו השבוע, וזה טוב, אבל לי היה קשה. הכלבים מתרוצצים בחוץ, זה הכרחי לאפשר להם, אבל הם חוזרים, כל אחד עם רביעיית "ערדליים" מבוץ. "ערדליים" כאלה לא יכולים להיכנס הביתה, כמובן.

גדי הוא פחדן בינלאומי, אז אני מתחילה עם סופה. היא לא מתלוננת. ואז אני ממלאה את הגיגית במים - להרים אותה זה כל כך מעייף - ומתחילה לשפשף רגל-רגל. הם יודעים שאם הם משפריצים, אני שואגת מכעס. פעם קרה שלא הכנסתי אותם מיד, ואז גדי הגיע עם בוץ יבש. זה עינוי. הוא סובל כשאני מנקה אותו, כי צריכים להמיס את הבוץ לאט-לאט.

היו לי חמישה כלבים. שלושה אינם.

רינה'לה, שהיא באמת הייתה אחותי - אהבתי ללפות את הפנים שלה בשתי כפות הידיים, והיינו מתבוננות זו בזו. היינו מאוד קשורות לבבית. הייתה גם גאולה, שמתה מסרטן, וחרמונה (מונה). הן היו קשישות. את מונה היה תענוג לנקות, כי היא הייתה רכה ונתנה בי אמון. האמון הזה טורף את נפשך. ואז זה קרה. יש גרם מדרגות שמוליך לחצר. היא הייתה יורדת מדרגה-מדרגה. במקבץ המדרגות האחרון היא נכשלה ונפלה. ניגשתי אליה, הרמתי אותה והנחתי אותה ליד המיטה שלי. הלכנו לישון, ובבוקר היא לא התעוררה. כל כך אהבתי אותה. המצפון היכה אותי בגלל חרמונה. מסכנה.

אז נשארתי עם גדי הקטן הפחדן ועם סופה. הם "אמיצים", אבל שומרים על עצמם, לא עליי. יש שני כלבים ברחוב ששנואים עליהם. כשהם רואים אותם, הם נובחים בעוצמות אדירות, עולים בבהלה למרפסת למעלה וממשיכים לנבוח כי כאן הם גיבורים גדולים. קלאסיקה של פחדנים.

אוי, פתאום אני מבינה שתוכן השיחה שלנו שאנן לימים שעוברים עלינו, אבל דווקא בגלל המצוקה, טובה לנו קצת שאננות.

גדי (מימין) וסופה. "קלאסיקה של פחדנים"(צילום: רחל מפטש (מיף))

נעמי וסופה. "תמיד מסכימה, נוחה, נותנת, מתמכרת"(צילום: רחל מפטש (מיף))

איזו מין שלווה

האוויר עומד. יש נחת. רוגע. נעימות. פשוט נועם

חשבתי שזה הולם את העת הזאת שעוברת עלינו. לא להצחיק, לא לקומם, לא למחות. כי אם תהיה נינוח, בסבר כזה אתה יכול לחשוב כראוי, לחשוב לקראת מה, לתכנן את המחר. למשל, "שלווה" של אבינועם קורן (אני מאוד אוהבת את אבי) ויאיר רוזנבלום. האוויר עומד. יש נחת. רוגע. נעימות. פשוט נועם.

למה אני נאנחת? היום שלמה ניצן קרא ברדיו את "הבלדה על תמימות הדעים" של חנוך לוין, שאומרת: כולם היו תמימי דעים. אנחנו פה היינו תמימי דעים, והם שם היו תמימי דעים, וייתכן שלו לא היינו תמימי דעים, היינו עוד חיים.

מלחמה שאף פעם לא די לה. לזה אני מתכוונת.

מוכרחים למצוא פשרה, ולא לדבר יותר בשמו של אלוהים. חאלס. צריך לבלום אותם. אף אחד הוא לא שליח של אלוהים. האדיקות, מכל צד, תחריב אותנו.

אני מנקה עכשיו את גדי. גדי מתבגר. הוא היה פחדן עם דיפלומה, ועכשיו הוא למד לכלוא את פחדיו. אתה מרגיש שלאט-לאט הוא סומך על המין האנושי, ולכן הוא שקט עכשיו ומרשה לי לטפל בו. הוא רוצה בשיתוף הפעולה של שנינו. סופה היא אחרת. תמיד מסכימה, נוחה, נותנת, מתמכרת.

"שלווה" מתוך הסרט "הלהקה" של אבי נשר עם הסולניות דפנה ארמוני וגלי עטרי (ותראו איך יפצ'וק עוזבת את אולם החזרות בבכי אחרי שהיא מבינה שהסולו הזה לא יחזור אליה)

ולסיום: נעמי מתראיינת לרוגל אלפר ומסבירה לו מה דעתה על השירים שיהורם גאון "דיבר בהם סרה"