שירה מלכה, סטודנטית לתואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, זוכרת את היום שבו צעדה ברחבי הקמפוס כשעל גופה שאל בהדפס מנומר. למרות שהדפסים דומים מככבים באופן קבוע אצל בתי האופנה הגדולים – מברברי המאופק, דרך הקולקציה הקולית של אופנינג סרמוני לאדידס, ועד ורסאצ'ה המוחצן – מלכה הרגישה מוזר, לדבריה, "ללבוש מנומר בסביבה הלא טבעית של המנומר, כלומר, בלובן של האוניברסיטה".

 

כשחזרה לביתה, שיתפה בתחושותיה את קבוצת הפייסבוק שבה היא חברה יחד עם מזרחים צעירים נוספים, אשר מעלים נושאים שונים לדיון. באותו ערב הגיח לעולם עמוד הפייסבוק "עמוד האש המזרחית – למי קראת פרחה", שהקימו 13 פעילות אשר המשותף לכולן הוא מוצאן המזרחי: יעל עידו, חן אלמליח, מיכל אלפסי, גל סתיו, דנה לביא, הדס רפאלוב, עידן פינק אבידני, נעמה קטיעי, תהל חכימי, ליהי יונה, דנה שמסיאן, לבנת בן חמו ומלכה החמושה בצעיף המנומר.

 

עוד בערוץ האופנה

 

 

כבר לא מפחדות מהמילה פרחה (צילום: מתוך ''עמוד האש המזרחית-למי קראת פרחה?'')
כבר לא מפחדות מהמילה פרחה (צילום: מתוך ''עמוד האש המזרחית-למי קראת פרחה?'')

 

 

עמוד הפייסבוק של הקבוצה מתואר כבית "לחגיגה נשית/גברית מזרחית אמיתית", ופועל כזירה להעלאת דימויים שחוגגים את המזרחיות הישנה-חדשה, כפי שהיא נתפסת בחברה הישראלית. "אוהב/ת ללבוש מנומר אבל עושים לך על זה פרצופים באוניברסיטה?", כותבות מפעילות העמוד. "אוהב/ת ללבוש פאייטים אבל אומרים לך שאת/ה פרחה? אם התשובות הן 'כן' – הגעת למקום הנכון!‬ בעמוד האש המזרחית ניתן מקום לכל מה שלא מעביר מזרחים סלקציה". בהמשך קוראות הבנות לגולשים לשתף בכל הבגדים ש"השאירו מזרחים/יות מחוץ למועדון".

 

העמוד פועל על פי נושאים שבועיים, המתייחסים כביכול לסימנים האופנתיים של הפרחה הממוצעת – כפי שהחברה הישראלית מסמנת אותה משנות ה-70. בין השאר ציינו בו את שבוע הבגדים המנומרים, שבוע המוקדש לתכשיטי זהב ואיך לא – שבוע התלבושות המסורתיות, שהתמלא בתמונות מתוך טקסי חינה.

 

 

   (צילום: מתוך ''עמוד האש המזרחית-למי קראת פרחה?'')
(צילום: מתוך ''עמוד האש המזרחית-למי קראת פרחה?'')

 

 

"העמוד נוצר מתוך שתי מוטיבציות: מתוך מקום של שחרור, וממקום של ריקליימינג", מסבירה עורכת הדין הצעירה ליהי יונה, 26, ממייסדות העמוד. "נשים שקראו להן פרחה כל חייהן, עושות היום אקט של שחרור – הן בוחרות ללבוש מה שהן רוצות, מבלי להיכנס לתוך תבנית מסוימת שהחברה ייעדה להן. מהצד השני – וזה המקום ממנו אני הגעתי – יש בנות מזרחיות שמגיל מאוד מוקדם הבינו את הכללים של מה מותר ומה אסור, ונמלטו מהניסיון למתג אותן כפרחה. היום אני רוצה שיקראו לי פרחה, מתוך מקום של ריקליימינג (תביעה בחזרה של מונח, כפי שעשו ההומואים עם 'קוויר' והשחורים בארצות הברית עם המילה 'ניגר', א"י)".

 

איך ידעת מה מותר ומה אסור? גדלת לתוך זה? החברה הכתיבה לך?

"כילדה היתה לי משיכה לכל מה שמנצנץ. אני זוכרת שהיו לי פלטפורמות לבנות מנצנצות. בכנות ובתמימות זה היה נראה לי יפה, אבל אני ממש זוכרת שהייתי הולכת עם חברות לזארה והן היו אומרות לי: 'את זה אל תקני, זה נראה עלייך פרחי'. כשזה מחלחל לתוך התודעה שלך, את לאט לאט מחליטה להתרחק מהסממנים האלה. שנים הייתי הולכת עם חולצה חלקה ומכנסי ג'ינס. כשהייתי יוצאת עם גברים, הייתי אומרת להם שהייתי פעם פרחה ומראה להם תמונה שלי. הייתי שואבת את הכוח מתוך המקום שעברתי את 'התיקון'".

 

 

לאנג'לינה ג'ולי מותר ללבוש מנומר?  (צילום: gettyimages)
לאנג'לינה ג'ולי מותר ללבוש מנומר? (צילום: gettyimages)

 

 

"אני חושבת שבצעירותנו נרתענו מכל סממן מזרחי בגלל שהמזרחיות הזאת עברה כאן דיכוי", מוסיפה חן אלמליח, די.ג'יי וכותבת באתר התרבות "קפה גיברלטר", העוסק בתכנים של תרבות מקומית, פריפריאלית ומזרח תיכונית. "הרתיעה שלנו מאותם פריטי לבוש היתה טבעית. לא רצינו להיות חלק מהמזרחיות המדוכאת, המסומנת כנמוכה". גם מלכה מסכימה איתה, "מנומר זאת אולי בשורה אופנתית, אבל כשבחורה מזרחית לובשת מנומר ובגלל זה לא עוברת סלקציה במועדון, זה מעבר לאופנה, זאת כבר פוליטיקה של זהויות".

 

 

"המזרחיות הזאת עברה כאן דיכוי", אומרת חן אלמליח (צילום: מתוך ''עמוד האש המזרחית-למי קראת פרחה?'')
"המזרחיות הזאת עברה כאן דיכוי", אומרת חן אלמליח (צילום: מתוך ''עמוד האש המזרחית-למי קראת פרחה?'')

 

 

המילה פרחה נולדה מתוך המילה פרחיה, יפה במרוקאית. השם השגור בקרב בנות העדה הפך בשנת 1972 לשם גנאי, כשזכה לערך משלו ב"מילון עולמי לעברית מדוברת" שהוציאו דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה. הפרחה הוגדרה כאישה המונית, זולה, צעקנית ומינית מאוד. עשר שנים לאחר מכן, בספר ההמשך "מילון אחול מניוקי לעברית מדוברת", נכתב כי "פרחה היא בחורה פשוטה, גסה, חסרת השכלה ועידון, המתלבשת ומסתפרת לפי צו האופנה האחרונה". והיה כמובן גם את שיר הפרחה של עפרה חזה, מתוך סרטו של אסי דיין "שלאגר" מ-1979, שם מעידה על עצמה הדוברת כי "אין לי ראש למילים ארוכות" וכי "בסוף כל פרחה מסתתר שיכון קטן, בעל לדוגמה ואלף כיווני עשן".

 

 

בסוף כל פרחה מסתתר שיכון קטן?  (צילום: מתוך ''עמוד האש המזרחית-למי קראת פרחה?'')
בסוף כל פרחה מסתתר שיכון קטן? (צילום: מתוך ''עמוד האש המזרחית-למי קראת פרחה?'')

 

 

הניסיונות לפרק את המילה פרחה מהמטען השלילי שדבק בה לא פסק מאז. הראשונה שעשתה זאת בפומבי היתה המשוררת והסוציולוגית ד"ר ויקי שירן, שכבר בשנות ה-80 כתבה במסגרת המדור "מלחמת האליטות" במקומון "ידיעות תל אביב": "אני יודעת שפרחה היא מילת גנאי, ובכל פעם שאני שומעת אותה או נתקלת בה אני מרגישה צביטת כאב... אני תמיד רואה אותך, פרחה, אישה מרוקאית, עומדת נבוכה מולי ומאחורי גבך מנצנץ פרצופו המכוער של האספסוף הישראלי, הריקני והיהיר, שלקח את שמך כדי להלעיג בו על בנותיי ועל נכדותייך, שלקח את שמך היפה והפך אותו לשם נרדף לבחורה המונית, שלבה גס, שמתלבשת באופן לא מנומס. בחורה מזרחית".

 

 

אז קניה בעניין של פרחות? קים קרדשיאן (צילום: gettyimages)
אז קניה בעניין של פרחות? קים קרדשיאן (צילום: gettyimages)

 

 

מפעילות האתר מספרות כי גם היום המילה פרחה מופנית אליהן כיוון שהן נשים מזרחיות. "כשאתה שומע פרחה, אתה לא שומע שם של אישה מרוקאית, אתה שומע את הקונוטציה הישראלית של המילה", אומרת יעל עידו. "זה דיכוי כפול: מזרחי ומגדרי", ואמליח מוסיפה כי "עד היום אני שומעת הערות כמו 'בדיפולט שלך את פרחה, אבל פרחה מתוחכמת'. כאילו אישה מזרחית היא ישר פרחה, אבל אם את קצת יודעת לדבר ולענות – אז את מתוחכמת". "ויש כמובן גם 'את מרוקאית?! וואלה, את לא נראית?' כאילו, איך מרוקאית נראית", ממשיכה אותה עידו בנשימה אחת. "על ערס רוסי אתה לא תגיד ערס. אתה תגיד ערס רוסי. כי ברור מאליו שערסיות היא מזרחית".

 

 

"תליון ה'חי' היה מאז ומתמיד סימן של גברים מזרחיים" (צילום: מתוך ''עמוד האש המזרחית-למי קראת פרחה?'')
"תליון ה'חי' היה מאז ומתמיד סימן של גברים מזרחיים" (צילום: מתוך ''עמוד האש המזרחית-למי קראת פרחה?'')

 

 

אחד הדברים שיותר מכעיסים אותן הוא הניכוס התל אביבי המודע לעצמו של סממנים מזרחיים, כמו תליון חי או בגדים מנומרים. "הניכוס ההיפסטרי זאת בעיה מאוד קשה", אומרת אלמליח. "הקטע האירוני המודע לעצמו. אני, בתור מזרחית, לא מעודדת את זה. וזה לא מגניב אותי".

 

למה? ה"חי" כבר מזמן לא שלך. הוא כבר עשה התאזרחות מקומית, שלא לומר בינלאומית.

"תליון ה'חי' היה מאז ומתמיד סימן של גברים מזרחיים, ולא באופן חיובי. תמיד מישהו עילג, קולני, חסר תרבות, אוהד בית"ר, מוכר בבסטה בשוק. ערס. ז'וז'ו חלסטרה כזה".

 

אתן בוחרות להיתפס על פרחות וערסים מנקודת המבט החיצונית. מצד שני, בתי אופנה כמו קוואלי או ורסאצ'ה חוגגים עם הדפסי חיות ואף אחד לא קורא לאותן נשים פרחות. למה זה קורה?

"מאוד פשוט", אומרת אלמליח, "הדוגמניות של ורסאצ'ה לא מזרחיות, וסינדי קרופורד שאני זוכרת מקמפיינים לוורסאצ'ה משנות ה-90 היא לא מרוקאית".