הדפסה
לכתבה באתר
זה היה צריך להיות טור מתלהם. באמת, אני נשבע. כששיווקתי אותו לעורך בתוספת תקציר המחקר באוניברסיטת טקסס שקבע חד משמעית שרק נשים שחשות לא מושכות מספיק משקיעות בקריירה שלהן כבר ראיתי אותו בעיני רוחי.
באמת, ראיתי אותי שוב יוצא כנגד הפמיניזם, ושוב אומר שאני בעד שנשים יעשו כל מה שהן רוצות ושאני חושב שזה חשוב שנשים יעשו כל מה שהן רוצות, אבל שאי אפשר – למרות הטענות של כמה בחורות לבנות, עשירות ושבעות מצפון ארצות הברית - גם להיות עובדת מצטיינת וגם להיות אמא וגם להתחתן. ניסינו. אנחנו יודעים. זה לא עובד ביחד, העסק הזה.
ואז התחלתי לחשוב, ואני מודה: זה מכאיב לי עד עכשיו. כי הבעיה האמיתית, כך נראה, היא לא הפמיניזם. ולא הנשים. הו, לא. הבעייה האמיתית, מסתבר, היא אנחנו.
רוצה בן זוג? תשכחי מקריירה
אז מה בעצם קובע המחקר, שנערך, כאמור, באוניברסיטת טקסס על ידי ד"ר קריסטינה דוראנט וד"ר ולאד גריסקבישיוס? ובכן, השורה התחתונה היא כזו: את משקיעה בקריירה שלך? כנראה שאת מכוערת. או חושבת שאת מכוערת. או "פסולת חיתון", כפי שמגדיר זאת בעדינות המחקר. כך או כך, קובעים שם בנחרצות: רק אם את מרגישה "פסולת חיתון" ושאבדה תקוותך למצוא בחור ולהקים משפחה, רק אז תרקיעי שחקים בעבודתך.
"מצאנו שמחסור בגברים גורם לנשים להשקיע בקריירה שלהם רק לאחר שהבינו שיהיה זה בעייתי להקים משפחה", כתוב במחקר. "למעשה, המחקר מראה בבירור שההישגים המרשימים ביותר של נשים במקומות עבודה נעשו על ידי אלו שהיה להן את הכי פחות סיכוי למצוא בן זוג".
ואם חשבתן, לרגע, שאחרי הקידום בעבודה יגיע גם האביר על הסוס הלבן, ובכן, תשכחו מזה.
ואז, גורס המחקר, את בכלל יכולה לשכוח מזה.
"ככל שהאישה היא מתקדמת יותר מבחינת השכלה וקריירה יוקרתית כשהיא בלי בן זוג, יהיה לזה אפקט הפוך", הסבירה ד"ר דוראנט לכתב העת הפסיכולוגי "פסייכסנטרל". "ככל שאת יותר מחונכת ומרוויחה משכורת יותר גבוהה, כך הסיכוי שלך למצוא חתן ילך ויפחת".
הה לכן, נשים! רציתן חינוך? קיבלתן! רציתן עבודות טובות? קיבלתן! רוצות גם חתן? תשכחו מזה! כי אנחנו, מסתבר, לא מסוגלים להתמודד עם נשים משכילות ואיכותיות שמרוויחות הרבה כסף! כן, אנחנו...
רגע, מה?!
תשתקי ותקלפי בטטות
מי שעוקב (לפי המיילים שמגיעים אלי אני יודע שעדיף לכתוב "עוקבת", אבל אני עדיין משלה את עצמי שגם גברים קוראים) אחרי הטורים שלי בוודאי זוכר שלפני קצת יותר מחודש יצאתי עם בחורה שמרוויחה יותר ממני.
הרבה יותר ממני. בסוף ברחתי, כי משהו בגבריות שלי, שגם ככה חוטפת מכות מדי יום, לא עמד בזה. אם אתם נורא מתעניינים בפרשה ההיא, דעו שצלצלתי אליה והתנצלתי מעומק הלב. היא אמרה לי שאני אפס, וניתקה. והיא צודקת בכל מילה.
והסיפור שלי, מסתבר, הוא הסיפור של כל הדור שלנו. כן, אנחנו דור הגברים שעוזר הכי הרבה בגידול הילדים ובמטלות הבית, כל עוד לא נמצא בחורה שתנגב איתנו את הרצפה. למעשה, יכול מאוד להיות שאננו דור הגברים הנאור ביותר והחשוך ביותר שהסתובב אי פעם על כדור הארץ.
אז נכון, תודה לאל, רובנו כבר לא מטרידים נשים וזורקים הערות סקסיטיות (אף על פי שסקר שהתפרסם לא מזמן בבריטניה קובע ש-92% מהנשים מפחדות ללכת לבד בלילה, כך שאין ספק שאנחנו לא עושים עבודה טובה כל כך בתחום הזה), אבל אנחנו עדיין צריכים את האישה שלנו מקלפת בטטה במטבח. כי חס וחלילה שנגיע לאירוע חברתי ונשוויץ בחברה שלנו עם התואר השני בביו-כימיה. לא, כולנו, מסתבר, מעדיפים להגיד שהיא אמנם לא למדה באוניברסיטה, אבל אתה חייב לראות איך היא עושה פאנלים.
הסטטוס הגברי היום הוא עגום, ואני בהחלט מכניס גם את עצמי לתוך הרשימה הזאת. כי אם אתה יוצא עם אישה מחונכת יותר ממך, מוצלחת יותר ממך וגם, שומו שמיים, מרוויחה יותר ממך, מה בעצם נשאר לנו? בדיוק, הפאנלים. ולפינה הזאת, מסתבר, אנחנו לא רוצים ללכת עדיין. כאילו, שיהיו מוצלחות כמה שהן רוצות, רק שיחזרו עד חמש להתקין לנו מרק.
וזה עצוב. זה באמת עצוב שדווקא הנשים המוצלחות, המבריקות, השנונות, האיכותיות והמרוויחות הן אלו שנפגעות מהאגו בגודל מאדים שלנו.
ואולי, באמת, עדיף שישקיעו בקריירות שלהן. אנחנו, מסתבר, זו לא ממש השקעה מוצלחת.